| |
בג"צ קיבל את עתירתם של בה"ז זבידאת ואח' וקבע כי המושב יקיים את ההליכים המקובלים לקבלת חברים בכדי לקדם את ביצוע החלטתו הקודמת ויחתים את העותרים על ההסכמים הנדרשים בתוך 90 ימים באופן שהמגרש שהוקצה להם כבר על פי צו הביניים אכן יוקצה להם.
בג"ץ 8036/07 פאתנה אבריק-זבידאת ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', פס"ד מיום 13/09/11
להמשך
מופיע בקטגוריות הבאות : מינהל מקרקעי ישראל, ביהמ"ש העליון
בית המשפט דחה ערעור על החלטת השמאי המכריע לפי חוק התכנון והבניה, לפיה חברת רסקו, המשיבה, אינה אמורה לשאת בהיטל השבחה על מגרש, וזאת מאחר והיא אינה חוכרת לדורות אלא בת רשות במגרש.
נקבע כי על פי החוזים שנחתמו בין רסקו למינהל, הרי שרסקו היא בת רשות במקרקעין, ועל כן לא ניתן להשית עליה את היטל ההשבחה על המגרש.
עשא 32744-12-09(שלום)(רשל"צ) ועדה מקומית לתכנון ובניה חבל מודיעין נ' רסקו ניהול ופיתוח בע"מ, פס"ד מיום 03/08/2011
להמשך
מופיע בקטגוריות הבאות : תכנון ובניה, בית משפט השלום
בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל חלקית תביעה של בעלי מקרקעין שהופקעו על ידי המדינה, וחייב את המדינה בתשלום 15 אגורות בגין הפרש השווי של הקרקע מסכום הפיצוי ששולם לתובעים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
מקרקעין בבעלות התובעים הופקעו ע"י המדינה, ולאחר שנחתם עימם הסכם פיצוי, הגישו את תביעתם, בטענה כי הסכום שהוסכם עליו נמוך ביחס לשווי המקרקעין המופקעים לטענת התובעים, הסכום עליו סוכם בהסכם הפיצוי נמוך ביחס לשווי המקרקעין המופקעים, ואותו יש לחשב לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור).
לטענת המדינה, משחתמו התובעים על הסכם הפשרה, במסגרתו הובהר כיצד יחושב הפיצוי שישולם להם, אין להם לדרוש תוספת אותה לא דרשו במסגרת ההסכם.
ביהמ"ש קבע כי יש לחשב מקרקעין מופקעים לפי שוויים ביום ההפקעה, ובמקרה זה היתה אפשרות הבניה עליהם תיאורטית בלבד, ולכן נדחתה טענת התובעים כי היה מקום לחשב את השווי לפי זכויות הבניה העתידיות, שלא היו רלוונטיות באותו מועד.
עוד נקבע כי אין בעובדה שלאחר ההפקעה שונה יעוד המקרקעין לחקלאי כדי לשנות את שווי המקרקעין המופקעים.
תא 11248-08-10 עבד סלים מוחמד אסדי נ' מדינת ישראל, פס"ד מיום 05/08/11
להמשך
מופיע בקטגוריות הבאות : תכנון ובניה, ביהמ"ש המחוזי, בתי משפט
בית המשפט המחוזי בת"א קבע כי תושבי בצרה לא עמדו בנטל להוכיח כי הם זכאים להתקשר עם המינהל בהסכמים שיתירו להם לעסוק בנחלות שלהם בעיסוקים שאינם עיסוקים חקלאיים, אלא בתעשייה ומסחר.
בנוסף, קבע בית המשפט כי טענותיהם התיישנו.
התובעים הם תושבי האגודה השיתופית בצרה. תוכנית היישוב של המתיישבים בבצרה הייתה באחריות המדור להתיישבות של המעמד הבינוני בסוכנות היהודית, כאשר בפועל פעלה חברת רסקו כשלוחה של ההסתדרות הציונית.
התובעים טענו כי הכוונה היתה כי ייחתמו איתם חוזי חכירה לדורות בנחלות שלהם, וכי תנאי החוזים הללו יהיו התנאים המקובלים בחוזים באותה עת. אולם, למרות זאת, לא נחתמו חוזים כאלה עד היום. במקום חוזי החכירה, מחתים המינהל את האגודה על חוזי שכירות לתקופה של 3 שנים, וזהו על פי הטענה נוהג פסול.
במרכז התביעה שאלת זכותם של התובעים להתקשר עם המינהל בהסכמי חכירה אישיים בקשר לנחלותיהם, ותוכנם של הסכמי חכירה אלה, ובעיקר שאלת האפשרות של התובעים כי במסגרת הסכמי החכירה תינתן להם הזכות לעשות בנחלות שימושים שאינם שימושים חקלאיים, ובכלל זה בעיקר שימושים למלאכה, מסחר ותעשייה
תא 1890-05 דוברוב אריה ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב, פס"ד מיום 25/07/11
להמשך
מופיע בקטגוריות הבאות : אפליית החקלאים, המאבק על הקרקע, מינהל מקרקעי ישראל, שינוי ייעוד, שימושים חורגים, ביהמ"ש המחוזי
בית המשפט העליון דחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שלפיו נדחתה תביעת המערער לתשלום פיצויים בסך של 3,6 מיליון ש"ח בגין שינוי ייעוד מקרקעין, באשר השבחת המקרקעין שנותרו בידי המוריש כמוה כתשלום פיצויים בגין הפרשת המקרקעין במקרה דנן.
המערער הוא יורשו של אביו. בשנות ה 70 של המאה הקודמת היו האב ואחיו בעלים במשותף של חלקות ברעננה, שייעודן היה למגורים ושיעור הבנייה המותרת בהן עמד על 25%.
ב 1979 פורסמה על ידי המשיבה 1, הועדה המקומית לתכנון ובניה-רעננה, תכנית לאיחוד וחלוקה מחדש של הקרקעות. במסגרת התכנית חולקו החלקות לחלקות קטנות יותר המתאימות לבניית קוטג'ים ושיעור הבנייה המותרת בהן עלה ל 50%. יחד עם זאת, הופרשו מתוך החלקות מספר חלקות לצרכי ציבור והן נרשמו על שם המשיבה 2, עיריית רעננה.
ראש עיריית רעננה ביקש הסכמה לשינוי ייעוד ולמכירת חלק מן המקרקעין שהופרשו לצרכי ציבור, כאשר יתרת המקרקעין שהופרשו יוסיפו לשמש למטרות ציבוריות. האחים נעתרו וחתמו על כתב ויתור בו צויין כי הם מוותרים על כל תביעה לפי סעיפים 195 ו 196 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה 1965 בגין שינוי ייעוד וכי הם מסכימים למכירת חלק מן המקרקעין שהופקעו על מנת שהתרומה תשמש להשלמת בית יד לבנים.
כעבור כשנה פרסמה הועדה המקומית תכנית שלפיה שונה ייעודן של חלק מן החלקות שביחס אליהן ניתנה הסכמת האחים מייעוד ציבורי לייעוד של מגורים. כמו כן בוצעו במסגרת תכנית זו איחוד וחלוקה מחדש של החלקות. ייעודה של אחת החלקות לא שונה למגורים אלא נותר שטח לבניין ציבורי.
בראשית שנות השמונים מכרה עיריית רעננה את החלקות שביחס אליהן ניתנה הסכמת האחים למעט החלקה האמורה והתמורה שהתקבלה שימשה להשלמת בנייתו של בית יד לבנים.
ב 2002 פרסמה הועדה תכנית נוספת אשר חילקה את החלקה האמורה לשלושה מגרשים: למגורים, לשטח ציבורי פתוח ולדרך. במקביל פורסמה תכנית שלפיה הופקעו מקרקעין אחרים לצרכי סלילת דרך ציבורית. אחד המגרדים ניתן כקרקע חליפית לבעלי מקרקעין שהופקעו.
המערער פנה למשיבות בדרישה כי ישולמו לו פיצויים בעקבות שינוי ייעוד המגרש בהתאם להוראת סעיף 196 לחוק התכנון והבניה ומכוח זכות הקניין של האב במגרש זה. המשיבות דחו דרישתו זו ובעקבות זאת הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה.
עא 10278/09 יונתן אשכול נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה - רעננה, פס"ד מיום 18/07/11
להמשך
ביהמ"ש המחוזי בת"א דחה את תביעת מושב צור משה לזכויות בקרקע מכוח חוזה חכירה משנת 1937 שנחתם לתקופה של 99 שנים.
ביהמ"ש קיבל את טענת התובעים כי חוזה החכירה ההיסטורי היה בתוקף. אולם תוקפו פג בעת חתימת ההסכמים התלת שנתיים הגם שאלו לא התייחסו לחוזה החכירה ההיסטורי:
"עצם העובדה שהצדדים להסכם החכירה המקורי התקשרו לאחר חתימתו בהסכם אחר, שעומד בסתירה להסכם הראשון, די בה כדי להוכיח – בהעדר הוכחה אחרת - כי ההסכם השני הוא המשקף את ההסכמות העדכניות ביניהם, וכי הוא מבטל לכן את ההסכמות הקודמות שפורטו בהסכם המוקדם. אין ספק כי כאשר צדדים מתקשרים בהסכם מאוחר, שעומד בסתירה למערך הזכויות והחובות שלהם בהתאם להסכם מוקדם יותר, ההסכם המאוחר הוא המשקף את אומד דעתם העדכני של הצדדים, והוא חולש לכן על מערך הזכויות והחובות שלהם"
ת"א 1384-03 צור משה מושב עובדים להתישבות שתופית נ' מנהל מקרקעי ישראל , פס"ד מיום 10/7/11
להמשך