אוג 5

נכתב על ידי:
05/08/2010 22:50 

מבוא

כבר למעלה מעשור, קשה להשתחרר מהתחושה הקשה, כי אין דבר "טרנדי" יותר, מאשר להכות במתיישבים החקלאיים, בעיקר קיבוצים ומושבים, אשר פזורים בעיקר בפריפריה המוכה ממילא.

אילו כשלו בכך רק ציבורים חסרי ידע ומוסתים, יתכן שניתן היה להתנחם נחמת טיפשים. אלא שכשל נורא זה, הפך זה מכבר נחלתן של האליטות במדינה: שרים, חברי כנסת, פוליטיקאים, אישי ציבור, יועצים משפטיים לממשלה ולגופי סמך שלה, שופטים, עיתונאים, ומי לא. גם כל אלו, אינם חפים מהלכי רוח הנובעים מהסתה מתמשכת, מחוסר ידיעת העובדות ומחוסר הבנת הכשל הנורא; חלקם אף מונעים ע"י ציניות חריפה הנובעת משיקולים פוליטיים צרי אופקים.

מאותן אליטות יש לצפות להתנהלות אחרת, שכן מהן יש לדרוש גם את הבנת התוצאות הקשות, המסוכנות והרות הגורל, לעתידה של המדינה היהודית.

***

העובדות ההיסטוריות

יקשה להיכנס כאן לניתוח מעמיק ומקיף של העובדות ההיסטוריות הכרוכות בקרקעות הנמצאות בחכירת הקיבוצים והמושבים. אולם פטור בלא כלום – אי אפשר.

ראשית – הנחת המוצא של היועץ המשפטי לממשלה דאז, ושל הרכב בג"צ שדן בפרשה הידועה כ"בג"צ הקשת המזרחית" או "בג"צ הקרקעות החקלאיות", כאילו מדובר רק או בעיקר בקרקעות שהחקלאים קיבלו מהמדינה לעיבוד ושמירה – אינה נכונה, ובודאי שאינה מדוייקת.

האמת ההיסטורית היא, שמרבית המושבים והקיבוצים, המונים מאות התיישבויות, עלו על הקרקע שנים רבות לפני הקמת המדינה, על קרקע שנגאלה ונרכשה בכספי המתיישבים עצמם; בכספי תרומות העם היהודי; בכספי נדבנים יהודים (הברון רוטשילד, הברון הירש וכיו"ב); בכספי קהילות ספציפיות בחו"ל שתרמו כספים לקבוצות חלוצים ששלחו להתיישבות ציונית בארץ, ועוד.

אילולא הדריכה אז את המתיישבים גם תודעה סוציאליסטית ואנטי-רכושנית עמוקה, ולא רק ציונות, הרי כל הקרקעות אז היו נרשמות על שמם, כפי שנרשמו ע"ש כל משפחות הסוחרים, הפרדסנים והחקלאים האחרים דאז, שהפכו לאילי הנדל"ן או אילי ההון, ואין פוצה פה ומצפצף.

לפיכך, גם ללא אמירה הגונה ואמיצה מצד היועמ"ש בתגובתו לעתירה, היו צריכים שופטי הבג"צ לקבוע, כי כל יחידת קרקע, שאותה גאלו ושעליה התיישבו החקלאים לפני הקמת המדינה – חזקה שנרכשה ונגאלה ע"י או עבור אותם מתיישבים חלוצים, ולא ע"י המדינה שטרם קמה, והרי היא שייכת להם. זאת, לפחות כל עוד לא יוכח אחרת ע"י מינהל מקרקעי ישראל/היועמ"ש לממשלה או כל גורם אחר הטוען כי החקלאים יושבים על קרקע שנמסרה להם ע"י המדינה; כך ולא להיפך!

מדוע צריך קיבוץ, אשר עלה על הקרקע והתיישב בה בשנות העשרים של המאה הקודמת, להוכיח זאת, כקביעת בג"צ, במשפט קרקעות יקר ומסובך, כאשר מרבית המייסדים העדים לכך כבר הלכו לעולמם, וכאשר מרבית המסמכולוגיה המשפטית לא נשמרה כלל, ואם נשמרה – היא מצויה בארכיוני המינהל הסגורים במכוון בפני המתיישבים?

שנית, באיזו שיטת משפט, באיזו מדינה המתיימרת לכבד את עצמה ואת ראשוניה, חלוציה, בוניה, מיישביה, מקימיה, מקריבי נפשם למענה – היו מתייחסות האליטות בעצמן, במשטמה כזו, באיבה כזו, בציניות כזו, בחוסר התחשבות כזה, לאלו אשר חרפו נפשם במשך עשרות שנים, כדי לקבוע בגופם את גבולותיה, כדי להשקות בזיעתם ובדמם את ראשוני שדותיה, מטעיה, פרדסיה, וגני הירק שבה?

יזכור העם היהודי בישראל ובתפוצות, ויזכרו גם נושאי המשרה במדינה ומעצבי דעת הקהל, כי גבולות מדינת ישראל לא נקבעו בעזרת פטרולים צבאיים או קרבות מפוארים (והיו רבים כאלו במלחמת השחרור והקוממיות). גבולות מדינת ישראל נקבעו, במידה מכרעת, 20-30 שנים קודם לכן, במקומות שבהם התיישבו החלוצים, נאחזו בציפורניים באדמה הצחיחה שגאלו, חרשו בה תלמים, והרוו בזיעתם את חריצי האכזב שחרצו בה בציפורניהם.

איזו כפיות טובה יכולה להיות חמורה יותר, מההתנכרות הגסה והמכאיבה של העידן האחרון, אותו מובילות כל אותן אליטות, בחדוות ניצחון ושמחה לאיד? כיצד נהפכו החלוצים שהקריבו למעננו את כל אשר היה להם, ללא שמץ של רכושנות אישית או סקטוריאלית, לקורבנות של הקרבתם התמימה?

***

החקלאים שומרי קרקעות הלאום

אבל הקו העיקרי של מאמר זה, לא התכוון להוביל את הקורא במסדרון תמיהות, אשר ידגיש את העוול ההיסטורי, המשפטי והמוסרי שעשתה ועושה המדינה לחקלאיה, ואם לשפוט לפי חדוות היצירה הנסוכה על פניהם של העוסקים בהרס – עוד תוסיף ותעשה...

המאמר מתכוון להדגיש בעיקר את התוצאות הקשות המצפות לכולנו מתהליך מתמשך ועקבי זה, בו אסרו אותם אליטות ופקידים בכירים, מלחמה על חקלאיה.

לפני שאמשיך, אניח הנחת מוצא פשוטה, לפיה אין העם היהודי יכול לשמור על קיומו של "בית לאומי בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", בלא אחיזה ריבונית איתנה, בלתי מעורערת, בטריטוריה קרקעית מוגדרת.

בהנחה שאין ריבונות יהודית-לאומית בלא טריטוריה קרקעית, יהא זה נכון לשוב ולקבוע, גם כיום, כי חוליית הקשר בין העם היהודי לבין הטריטוריה עליה הוא מבקש לממש ולקיים את ריבונותו (בין עבור היושבים במדינה ובין עבור יתר חלקי העם היהודי באשר הם כיום), היא החקלאים .

אין אני מתכוון לגרוע מתרומתם של אנשי התעשיה, הרוח, האמנות, האקדמיה, המסחר, החינוך, התרבות, וכיו"ב – לחברה ולמדינה.

ואולם, איש ההי-טק אינו קשור בהכרח לאדמה זו או אחרת, וכך גם איש התעשיה, איש הרוח, איש האמנות, איש האקדמיה, או איש המשפט. הם חוזרים ומוכיחים זאת בניידותם כי רבה.

אבל הסקטור החקלאי הקטן, הנאחז בשביל כולנו בציפורניו ברגבי האדמה, ואינו יכול, אינו רוצה ואינו מוכן להחליפה באחרת – הוא חוליית הקשר האמיצה ביותר בין העם לארצו!

האם טרם השכלנו להבין זאת? מדוע אנו מרשים לעצמנו להחריש, כאשר שליחינו, מקבלי המשכורות מאיתנו, במינהל מקרקעי ישראל, בפרקליטות המדינה, במשרדי היועמ"ש לממשלה, בבתי המשפט, בכנסת, בממשלה, ממשיכים להכות בפטישי זדון על אותן אצבעות מיובלות מעבודת כפיים וציפורניים מחורצות, הנאחזות עבור כולנו באדמת הלאום? האם איננו מבינים שהאצבעות המוכות והמוחלשות הללו תאבדנה לבסוף את האחיזה?

ללא קשר לעמדתי הפוליטית, הרי אישית, מאד הזדהיתי עם אסונם של חקלאי גוש קטיף. לחקלאים בגוש קטיף לא נמצא מקום בלב הקונסנזוס היהודי בארץ. אך האם גם לחקלאים הותיקים: בנחל עוז, בניר עם, בנירים, במפלסים, בדן, בדפנה, במשגב עם, במנרה, באילון, באדמית, במצר, בבחן – לא יימצא מקום בלב הקוסנזוס, באופן שיצדיק הפסקה מיידית של התעללות האליטות והציבור בהם ובכל מה שהם מייצגים?

***

תרומת החקלאים

תרומתם הישירה והעקיפה של החקלאים לעם, לחברה, למדינה, לא תסולא בפז!

החקלאים מאכילים אותנו, מנשימים אותנו, צובעים בירוק את הארץ בשבילנו, צורכים ומפנים את מי הביוב שאני מייצרים, מייפים את נופינו ומפריחים את מדברנו.

האם חשבנו פעם מה יהא עלינו, כצרכני מזון טרי בלתי מתפשרים כמעט, אילו יצליחו המדינה ופקידיה "לשבור" ציבורים הולכים וגדלים של חקלאים, והם יפסיקו לעבד את השדות ולייצר עבורנו חלב, ביצים, בשר, עופות, דגים, תבואה, ירקות, פירות וכיו"ב?

ב"מוסד נאמן" בטכניון, נערך מחקר מקיף על תרומתם העקיפה של החקלאים והחקלאות למדינה, בשורה ארוכה של תחומים.

השטחים הירוקים והמעובדים ברחבי הארץ, הם ה"מפרקים" העיקריים של גז ה-CO2 שאנו פולטים, והם "יצרני" החמצן העיקריים לאוויר שכולנו חייבים לנשום.

השטחים הירוקים שהחקלאים מגדלים ומעבדים, משנים את תמונת הנוף המדברי של ארץ ישראל, ואילולא כן, היתה מרבית הארץ נראית כמעט כמו מדבר יהודה.

החקלאים מפריחים שממה, משביחים ומעבדים שטחי בור נרחבים, תוך שימוש בכמויות עצומות של מי ביוב מושבים, המגיעים מהביוב הרב שאנו מייצרים. ספק אם היה שימוש ואפשרות הסלקה לאותם מי ביוב מצטברים, אילולא הוזרמו להשקיה.

***

החקלאים - מגן בטחוני

ואולם, תרומתם של החקלאים למדינה, במישורים של ייצור מזון, אקולוגיה, נוף, תרבות הפנאי, הנופש והתיירות, הינה אף כאין וכאפס לעומת תרומתם לסיכויי שרידותה של הריבונות הלאומית היהודית בארץ ישראל.

כאמור, כבר החל בתחילת המאה הקודמת, החלה ההתיישבות החקלאית ברחבי ארץ ישראל, לקבוע ולסמן, בגופם, בזיעתם ובדמם של המתיישבים החקלאיים, את גבולותיה של המדינה שבדרך, אשר אכן קמה בשנת תש"ח – 1948.

מאז ועד היום, משמשים אותם ישובי ספר/פריפריה/קו תפר/קו עימות, מעין מגן אנושי, ואם תרצו בשר תותחים, להתקפות אין סוף הבאות מעבר לגבולות, בין בדרום, בין במזרח, ובין בצפון; בין מהאוויר, בין מהיבשה, ולעיתים דרך הים.

אין חולק כי חלק לא מבוטל מההתקפות בשנים האחרונות, סופגות גם ערים ועיירות בספר, כגון: קרית שמונה, שלומי, נהריה, שדרות, ולאחרונה גם נתיבות ואשקלון.

ואולם, מרבית אזורי הספר והגבול, מוחזקים בידי מתיישבים חקלאיים במושבים ובקיבוצים למאותיהם. אותם קיבוצים ומושבים, הפזורים לאורך גבולות המדינה, הם הם החיץ האנושי, "שכבת הפיצוץ" הסופגת את תוצאות ההתקפות הבאות מעבר לגבול, כבר עשרות רבות של שנים.

מי מאתנו זוכר להכיר תודה על כך ולחזק את אותם ישובי ספר, למען ישרדו עבור כולנו?

[מסע החיזוק והסיוע הכספי של נוחי דנקנר וקבוצת אי.די.בי. בצפון, שהחל כמדומני במלחמת לבנון השניה, היא דוגמה מבורכת וראויה לציון מיוחד לשבח, אך היא כמעט בודדה].

***

 

בנוסף לתרומתם היום-יומית והאין סופית של הישובים החקלאיים לביטחון המדינה, הנובעת מעצם נוכחותם בספר ומנכונותם להסתכן ולספוג את ההתקפות האין סופיות, הרי גם בניה של ההתיישבות העובדת, נחלצו תמיד לפני המחנה, כאשר עמדו לפני שירותם הצבאי.

מאז קום המדינה ועד ימינו אלה, היוו בניה של ההתיישבות העובדת, את שלד המתנדבים לכל היחידות הקרביות בצה"ל, ומספרם בהן עלה במאות אחוזים על מספרם באוכלוסיה.

זאת ועוד, כפועל יוצא מכך, גם מספרם היחסי של הנופלים במערכה, מבין בניה של ההתיישבות העובדת, היה במשך עשרות שנים גבוה בעשרות אחוזים ממספרם של אלו באוכלוסיה.

***

 

 

 

החקלאים מגיני יהדותה של המדינה

לאחרונה עולה, שוב ושוב, שאלת היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית ומדינת כל אזרחיה, או ראשית לכל מדינה יהודית ודמוקרטית.

התומכים בעמדה, שמדינת ישראל צריכה להיות, ראשית לכל, מדינה יהודית, מוכרחים להכיר בחשיבותה של ההתיישבות העובדת להשגת מטרה ציונית, לאומית ויהודית ראשונה במעלה זו,  שכן אחרת, תיהפך מדינת ישראל במהרה, עוד בימינו, למדינה דו-לאומית ולבסוף למדינה פלשתינאית. –

צריך רק להעיף מבט ב"מפת כתמים", בה מסומנים בכתמי צבע האזורים בהם קיים רוב יהודי של מתיישבים, מול אזורים בהם קיים רוב לא יהודי, כדי להבין ולהפנים את הסכנה בפניה ניצבת "יהדותה" של מדינה ישראל. כל מרכז הגליל – כבר אינו "יהודי" בעיקרו, שכן ההתיישבות היהודית מחזיקה ב"רוב" רק בגליל העליון המזרחי ובגליל המערבי. עמקי הצפון מאוכלסים גם הם בישובים רבים וגדולים שאינם יהודיים. כל אזור ואדי ערה, בליבה של המדינה, וכל אזור השומרון – מאוכלסים בצפיפות ובמסיביות בלא יהודים. כל אזור יהודה, אינו "יהודי" גם הוא. בנגב – אזורים נרחבים מאוכלסים בלא יהודים, בעיקר בדואים.

בנסיבות עובדתיות אלו, מתרחשת בעצם מלחמת אדמות, מי יתפוס ויאכלס יותר ויותר קרקעות; האם הציבור היהודי, או שמא האוכלוסיה הלא יהודית. אריק שרון היה המנהיג האחרון שהבין זאת, ונראה שהמנהיגות הנוכחית רדודה וחסרה את האחריות הלאומית העמוקה הדרושה לכך. הדברים אמורים גם ביחס למפלגות הימין והימין הקיצוני המתרכזות בטפל, במאחזים קיקיוניים, ומתעלמות מכך שאנו מאבדים את העיקר...

הציבור היהודי, המשתתף במערכה על אחיזה בקרקעות הלאום, אינו נמצא בגוש דן, אלא פרוש ברובו במרחב, בקיבוצים ובמושבים, במצפים, בהתיישבויות בודדים, ומורכב מאנשים קשי-יום, יגעי כפיים ושומרי חוק המסורים למדינה ומצייתים לחוקיה.

***

המינהל והפרקליטות מכים בהתיישבות בשיטתיות/חסן נסראללה מגשים חלומו

בעוד שהכפרים הערביים בארץ גדלים, מתעצמים, מתרחבים ומתפשטים קרקעית, בקצב מדהים, מנהלת המדינה, באמצעות פרקליטות המדינה ומינהל מקרקעי ישראל (שרק אויבי ישראל היהודית יכולים לברך באמת על המדיניות שהם נוקטים), מלחמת חורמה מתמשכת, בהתיישבות היהודית בפריפריה, המתגוררת ושורדת בעיקר בקיבוצים ובמושבים. והכל רואים את האיוולת - ומוחאים כף בשמחה לאיד.

ניקח כדוגמה אחת בלבד, את סוגיית ההרחבות הקהילתיות בקיבוצים ובמושבים, עליה הכריז המינהל מלחמה עוד בימיו של היועמ"ש אליקים רובינשטיין (שופט ביהמ"ש העליון דהיום).

לתומי הייתי סבור, כי מדינה ישראל היתה צריכה להכריז על "מענק מקום" של 10,000$ לפחות בגין כל משפחה חדשה, לכל קיבוץ ספר קשה-יום, אשר ייאות, יצליח, יסכים, להפוך חלקת שדה שלו לשכונת מגורים, וליישב בה משפחות נוספות שיסכימו להיאחז ולהתיישב בספר הפריפריאלי.

במקום זאת, מנהל המינהל, בעזרת פרקליטות המדינה וגורמים משפטיים נוספים, מערכת מרדפים ומעקבים, מלווה בהחלטות וגזירות, חלקן גובלות באי-חוקיות, חדשות לבקרים, כדי למנוע מקיבוץ כלשהוא, לגבות תשלום כלשהו, ולו הזעום ביותר, מכל יחידה שישווק למשפחה חדשה שיביא לפריפריה. אגב זאת, הם גם ששים לפגוע, בחדווה וללא היסוס, גם ביסודות חברתיים חיוניים ועתיקי יומין, כמו קריטריונים לקבלה וקליטה בישוב הקטן, ובכל מרכיב אחר שהם מצליחים לאתר.

הואיל ובדר"כ לא מדובר כלל באזורי ביקוש נדל"ן, הרי התמורות בגין היחידות הן ממילא נמוכות ביותר, ובכל מקרה לא צפויים תקבולים כספיים משמעותיים, אם בכלל. מה גם, שלכל הקיבוצים שכבות פנסיונרים וסיעודיים, קופות פנסיה ריקות וחובות כבדים לבנקים, ואלו דורשים תשלומים כספיים תמורת שחרור המגרשים משעבודי הבנקים.

ודוגמאות נוספות לאותה מערכה הרסנית ניתן להציג לרוב.

כעת הרשו לי לצטט את כותרת מדור "כלכלה" של "ידיעות אחרונות" מיום 9.1.2008 (עופר פטרסבורג):

"נוטשים את הגליל. נתוני משרד השיכון ל- 2007 חושפים: רק 40 יחידות דיור שווקו בגליל למגזר היהודי, לעומת 550 יחידות לציבור הערבי. מספר הזוגות הצעירים בגליל ובנגב שלא מימשו את זכאותם למשכנתה זינק ל- 25 אלף, עוד צעד בדרך למדינת תל-אביב".

כל זאת - כאשר המינהל והפרקליטות מנהלים מלחמת חורמה אגרסיבית, צינית, הרסנית, בשכונות ההרחבה של הקיבוצים והמושבים בנגב ובגליל, אשר היו יכולות להביא עשרות רבות של זוגות צעירים חדשים לכל ישוב פריפריה יהודי כזה, בעלויות פיתוח ובניה (למשפחה), שאינן עולות על דירת 4-3 חדרים שימכרו במרכז הארץ. היש איוולת גדולה מזו?

לפי נתוני משרד השיכון, הרי שכל המכים בה מבפנים, מכיוון גבה החשוף, הצליחו לנצח את ההתיישבות העובדת היהודית בפריפריה, מקום שנכשלו במשך שנים החיזבאללה בצפון והחמאס בדרום!

 

מדוע החקלאים אינם משיבים מלחמה?

בהתנהלותה של ההתיישבות העובדת ניתן לזהות מאפיין בולט נוסף - ההתיישבות העובדת אינה מתגוננת כמעט כלל, אינה צוברת ואינה אוגמת כוח פוליטי, אינה מפגינה, אינה שובתת, אינה מכה חיילים ושוטרים, אינה מחנכת לסרבנות שירות, אינה חוסמת עורקי תחבורה חיוניים, אינה משליכה אבנים בניידות משטרה ואינה מנקבת חורים בצמיגי ג'פים צבאיים; מנגד, היא גם אינה יוזמת שום פעולה של מרי אזרחי, פאסיבי או אקטיבי, וגם אינה חדלה מהתגייסות למשימות חברתיות כלל ארציות ולאומיות; ההיפך, בתמימות של חולמים, מגישים החקלאים את הלחי השניה...

 בניה/"חייליה" של ההתיישבות העובדת מצויידים בכל היכולות, האמצעים והעזרים הדרושים לפעולות מחאה והתנגדות המבוצעות בחלקים אחרים של הארץ הזו.

מדוע הם כה פאסיביים ומרכיני ראש?

כי מרבית בניה חונכו לתרום את כל אשר להם, כולל חייהם, לטובת המדינה היהודית הריבונית ושומרת החוק והמשפט שהוריהם וסביהם הקימו בדמם ובזיעת יומם! בלי להתמרד; בלי לדרוס את שלטון החוק במדינה; בלי להחליט שהדינים הפנימיים שלהם גוברים על חוקי המדינה; בלי להחליט שהמדינה שפוגעת בהם ובמעט אשר להם אינה עוד המדינה שלהם; בלי להחליט שמצוות (פסק ההלכה) המנהיגים הפנימיים שלהם חשובה וחזקה ממצוות נציגי המדינה שפוגעת בקודשיהם יום יום ושעה שעה; בלי להחליט שפקח המינהל העושה שמות בחצר המשק שלהם אינו עוד הפקח הלגיטימי של המדינה שלהם ואפשר לחסום דרכו, לחבל ברכבו ולהכותו.

***

קריאת הצלה

אסיים בקריאה לכל אותן אליטות ולכל נושאי המשרה ובעלי התפקידים ברשויות המדינה ולעיתונאים במדיה הכתובה והמשודרת:-

לימדו סוגיה זו והתעמקו בה, ואל תיתפשו להלכי רוח שטחיים שהם תוצאה של הסתה ופופוליזם מסוכנים!

חידלו מרדיפת ההתיישבות העובדת והחקלאים באשר הם, גם אם הדבר מחייב להרפות מרדיפת הקיבוצים והמושבים, שהפכה כבר לספורט לאומי ופוליטי.

זיכרו - ניצחונכם על ההתיישבות העובדת הוא גם ניצחונם של המרים והמסוכנים באויבי ישראל היהודית, על אחיזתם של היהודים באדמות הלאום. חזקו את ההתיישבות העובדת ועימדו לימינה בטרם יהיה מאוחר - כי בנפשנו הדבר!

אם לא תהפכו עוד היום את הדברים הכתובים כאן למיותרים, הם יתבררו לכם מחר כצודקים, ואז יהיה כבר מאוחר!

אתם האחראים לכך, אין אחרים!

עו"ד ארז לבנון