הבלוג של בארי הולצמן

שליחות ללא שולחים

Thu, 21 Apr 2011 20:34:00 GMT

רשימתו של דובי הלמן ("דעת יחיד" מן השבוע שעבר), הינה חולייה נוספת בשרשרת רשימות ונקיטת עמדות גם ובעיקר מחוץ למערכת ההתדיינות הפנימית בנושאי קרקעות, המתקיימת בהנהגת התנועה זו תקופה ארוכה, בשיתופם של נציגי כל תנועות ההתיישבות. (הייתם מאמינים? סביב שולחן אחד יושבים נציגי התק"צ הקבוץ הדתי וכל תנועות המושבים הגדולות, התאחדות האיכרים, ואפילו אימרי רון, אחד מראשי הזרם השיתופי). בין כולם מתגבשות הסכמות המוצאות את ביטוין בניירות עמדה מתואמים ולפתע - נייר נפרד, על גבול ההתרסה, של הזרם השיתופי המופנה לוועדת רוטקופף, למרות בקשה מפורשת של מזכיר התק"צ להימנע מכך, כדי להופיע,לשם שינוי, באופן מתואם ומשותף. כאשר מתלווה לכך סידרת רשימות שראשיתה פרי עטו של אלישע שפירא ברשימתו לפני שבועיים ב"דף/הזמן הירוק" והמשכה,ככל הנראה בוא יבוא, נראה שיש להפשיל שרוולים ולנסח תשובה ציונית הולמת לטעויות והטעיות בשרשרת זו:

א. נקודת המוצא של ועדת רוטקופף איננה "החוזים שבין ממ"י לחוכרים החקלאיים", בין השאר מן הטעם הפורמלי, לפיו לרוב החוכרים החקלאיים (כ 150 מתוך כ 270 קבוצים וכל מאות המושבים למעט אחד) אין בכלל חוזים כאלו וממ"י מונעת בפועל חתימה על חוזים נוספים. (כהדגמה לכך, בשיחת טלפון פשוטה לקבוץ שיתופי בעמק יזרעאל ניתן לקבל פרוט של כארבעים (!) פגישות ודיונים שערך נציג הקבוץ במשרדי ממ"י, לצורך חתימה על חוזה כזה ועד לאחרונה עדיין לא נחתם).

המדיניות הקרקעית ההולכת ומחמירה את מצבנו ביוזמת גורמים חיצוניים לתנועה הקיבוצית ולא ביוזמת התנועה ואשר קיבלה ביטוי חלקי בחוזי החכירה היא שעומדת לדיון.

גם החוזים הקיימים אינם מחייבים את ממ"י ובשורה ארוכה של החלטות "דורס" ממ"י בפועל, סעיפים אלו ואחרים. מצטרף אליהם בית משפט לחוזים אחידים, אשר דן באפשרות שינוי תנאים מקפחים בחוזה זה ועיגן את זכותה של המדינה ומוסדותיה לשנות באופן חד צדדי את מדיניותה מבלי להיות מוגבלת בחוזים אלו. קידוש חוזים אלו כחזות הכל, תוך התעלמות מיוזמות חיצוניות ומעשי שלטון לעקר אותם מתוכנם הוא אחד ממוקדי הטעות וההטעיה של דובי וחבריו.

אין שום אזכור ולו במילה יחידה למונח חוזי חכירה בהחלטת הממשלה שעסקה בהקמת ועדת רוטקופף. מפורטים בה נושאי ליבה של המדיניות הקרקעית ולא חוזי החכירה. העיסוק בנושאי הליבה הללו מחוץ למסגרות שעסקו בנושאים הללו עד היום (הנהלת ממ"י ומועצת מקרקעי ישראל) תוך זיהוי הכשלים להם אחראיות מסגרות אלו הוא מבחינתנו תמצית טעם הקמתה של הועדה והסיכוי, רק סיכוי, לשבור את החסמים שהוטלו עלינו זה שנים רבות ע"י מסגרות אלו.

ב. האופן בו בחרו דובי ואלישע, לתאר את עמדת תנועות ההתיישבות הוא לב העניין והוא המוטעה והמטעה יותר מכל. מי שזיהה בנוסח עמדת התק"צ אשר הוגשה לועדת רוטקופף את "האפשרות שהקרקעות תהפוכנה למנוף למען שיפור רווחתם של חבריהן " או "כבטוחה לאשראי זול" או את "חלוקת המשבצת החקלאית בין אזור המגורים ושדות , תוך מתן בעלות מלאה על חלקות המגורים" קרא ככל הנראה מסמך אחר או חמור מכך, עיוות את כוונת כותבי העמדה התנועתית. חזרה על אמירה זו פעם אחר פעם מפיהם של דובי הלמן, אלישע שפירא או אמרי רון לא תהפוך אותה לנכונה, כי:

התק"צ, הקבוץ הדתי ותנועות המושבים מבקשות, כולן, במפורש, חוזי חכירה (לא הקיימים אלא יציבים, הוגנים ומתוקנים מהם) לארבע תקופות של 49 שנים. בכך יש קריאה ליישום החלטה מס' 823 מלפני כמה שנים שלא בוצעה ע"י ממ"י עד היום.

תעריפי תשלום שונים לשימושים שונים בקרקע חקלאית, או שונות בגובה תשלום עבור קרקע לתעשייה, לתיירות וכו' לעומת קרקע לחקלאות במסגרת אותו החוזה מבטאים התנהלות מקובלת כבר עשרות שנים , בין ממ"י והקיבוצים, אפילו במשמר העמק, עין השופט ויטבתה. לא ידוע עד היום, כי בכך הם מפרידים (חוזית או מעשית) בשלושת קיבוצים אלו בין קרקע חקלאית לחלקת המגורים.

הבטוחות המבוקשות בעמדת התנועות לקבלת אשראי מתייחסות לשעבודים שונים ומגוונים, כמו זרם תקבולים מיבולי אותה קרקע, הסדרים באמצעות ארגוני הקניות האזוריים, אך לא לשעבוד קרקע המאפשר הפקעתה והעברתה מחוץ לאגודה.

ג. תיאור מטרות עמותת "אדמתי" המכונה ע"י דובי הלמן "חברי קבוצים ומושבים .... " המבקשים "החזרת הקרקעות הללו לבעלותם ..." גם הוא מוטעה ומטעה. טענת חברי העמותה מנוסחת באופן הבא: לא יתכן כי מתיישבים שהשתתפו ישירות, או באמצעות ארגונים שונים כמו קהילות בארץ מוצאם של המתיישבים ואפילו שופט עליון בארה"ב, ברכישת קרקע שבוצעה טכנית ואידיאולוגית באמצעות הקק"ל, יחיו על אותה קרקע במעמד של "ברי רשות" (דרגה אחת מעל מעמד "פולשים" ומעמד "פולשים בפועל", כפי שהוגדר בחקיקה לאחרונה, יום אחרי תפוגת חוזי חכירה שיש למתיישבים אלו לתקופה של שלוש – חמש שנים).

באופן דומה, לא יתכן כי יורשי מתיישבים אשר השקיעו מהונם ומאונם ואף את חייהם בהפיכת קרקע מוזנחת מאות שנים ובלתי ראויה לעיבוד חקלאי מודרני והשבחתה ובמימוש הריבונות על קרקע המדינה המתהווה, יסבלו ממדיניות והתנהלות מפלה, מגבילה ומתנכלת.

עד היום טוענים חברי העמותה לבעלות משותפת עם הקק"ל ולא בעלות מלאה. אני בטוח כי קבלת דרישות תנועות ההתיישבות לחכירה ממושכת , בתנאים הוגנים וסבירים, תאומץ על ידי רוב מוחץ של חברי העמותה כתחליף לבעלות משותפת.

אפשר גם לתאר את פעילות עמותת "אדמתי" כפעולת תגובה מאוחרת לצערי, למדיניות והתנהלות ממשלות ישראל וזרועותיהן השונות ולחוסר תגובה הולמת של הנהגות התנועות הקיבוציות בראשותם אז, בין השאר, של דובי הלמן וחבריו לדרך, נוכח השחיקה התמדת ומתעצמת של זכויות קניין חוזיות של החקלאים וההיבטים המסוכנים ההולכים ומתגבשים בתמ"א 35. אלו לא ערים עד היום לשינוי שחל במדיניות הקרקעית של ממשלות ישראל ולא בייזום החקלאים שהפכה את החוכרים החקלאיים לשליחים ללא שולח, או כמאמר עוה"ד בן שמש (יועץ משפטי שליווה רכישות קרקע לקק"ל) בפתק ליו"ר הקק"ל, באמצע שנות ה 50' ובו כתב בערך כך: בשנים עברו ניתנו לחוכרים החקלאיים, תנאים והטבות מפליגות בכל הקשור לקרקעותיהם. עתה אין לנו יותר צורך בכך. הגיעה העת לכנוס אלינו קרקעות אלו ברוח המחתרת היורידית (המשפטית)....

מכעיסה עוד יותר רמיזת ה"אתה בחרתנו" והבלעדיות שנוטל דובי במרומז, לשימור "תפקידנו הלאומי". אימוץ ההכרה בצורך בהתיישבות לאומית איננו נחלתו של דובי וחבריו. היא ככל הנראה בסיס משותף לטענת התק"צ, תנועות ההתיישבות ועמותת "אדמתי", כפי שהוצגו באופן מתואם ולא מובדל להכעיס, לוועדת רוטקופף: אנו ממשיכים במשימה זו, אך תנו לנו את התנאים הנדרשים לביצועה.

ד. קידוש "השארת חוזי החכירה החקלאיים הקיימים על מכונם כפי שהם", כפי שמטיף דובי לוועדת רוטקופף ולנו, פירושה, בין השאר:

1. התעלמות ממגמת נציגי הממשלה לבטל את משטר הנחלות ולהעביר את הקרקעות למשטר של "יעילות כלכלית מרבית" ע"י הוצאתה למכרז, לכל המרבה במחיר.

2. ייקור משמעותי של דמי החכירה לקרקע חקלאית.

3. הסכמה לפיצויים מזעריים בגין הפקעת קרקע חקלאית, באופן שאיננו מבטא את השקעותינו מימים ימימה בהשבחתה החקלאית הבסיסית והשוטפת ואת יכולתנו להתפרנס ממנה בעתיד.

4. להימנע מהשכרה, או לחלופין לשלם מס המוטל על עבריינים כמונו, המשכירים דירות למועמדים לקליטה בקבוצים, לחיילים בודדים, לצעירים ממוצא אתיופי, לסטודנטים במכללות הסמוכות אלינו, אשר נוסדו על ידינו, לתלמידי אולפן, משתלמים מחו"ל, לגרעיני "צבר", למשרתי כוחות הביטחון באזורי העימות ומשפחותיהם, לרופאים, אחיות ומורים המוכנים להתגורר לכמה שנים בפריפריה ובקרבת הגבול וכו'.

5. לשלם דמי חכירה מוגדלים בגין פעילות "מפעל" כפי שמכנים זאת אנשי ממ"י, עבור מאגרי מים מושבים לצורך השקיית קרקע חקלאית, לאחר טיהור (אשר למדינה אין שימוש חילופי עבורם והיא מנועה משפיכתם לים), עבור אתרי קומפוסט המיועד לדישון שטחים חקלאיים, אליהם מופנות שאריות אורגניות חקלאיות וזבל של בעלי חיים אותם אנו מגדלים ובכך נותנים פתרון מיטבי לאיכות הסביבה.

6. לעכב ולהגביל פריסת מערכות סולאריות לייצור חשמל "נקי ".

7. להימנע או לשלם מחיר שאינו נדרש משום מגזר אחר בישראל בגין פעילות לא חקלאית בהיקף זעיר בשטח המחנה/חצר הקבוץ. (זלדה בפינת המקרמה, חיים בצריף הפיסול ועו"ד זרובבלה בחדר צדדי בביתה)

8. לקבוע עבורנו "יום קובע", דרגות ותק לחברים, משתכנים שכנים ללא מיון וועדות קבלה.

9. לאפשר להנהלת ממ"י להחליט ולקבל מעטה אוטומטי של מועצת מקרקעי ישראל לכל החלטה שתעלה בדעתה לגבי חוכרים חקלאיים, ראה מניעת מתן היתרי בנייה בקבוצים.

10. למנוע בפועל, זו השנה התשיעית, מהלך שיוך דירות קנייני, לכל חבר, כולל רישום על פי חוקי המדינה של שיוך זה, ישיר לכל חבר, או עדיף יותר - למי שמעוניין לשמר שליטה ובקרה – לבצע שיוך קנייני באמצעות האגודה השיתופית ורק באמצעותה יוקנו זכויות בעלות קניינית לכל חבר. נכון שרק בשני שלישים מקיבוצי התנועה החליטו על שיוך קנייני לכל חבר, ובעיקר החלטת הבג"צ בנושא 979 מעכב אותם, אך את מלאכת השכנוע שקבוצים אלו טעו, אני משאיר לדובי ואלישע.

למרות אזהרות דובי ואלישע ממהלך זה, באותם הקבוצים הראשונים שביצעו אותו בפועל ובשיוך ישיר לכל חבר, אזהרותיהם, עדיין, לא התממשו.

כי זאת לדעת: שיוך חוזי, כפי שמטיפים לנו דובי ואלישע, על כל יתרונותיו, אינו מוכר, בשלב זה, ע"י מדינת ישראל ולא ע"י המערכת הבנקאית. בכך הוא מעמיס על בנים הרוצים לבנות את ביתם אצלנו ואין לקיבוצם האמצעים לבנות להם מגורים, עומס ריבית רב יותר מכל חבריהם הבוחרים לגור בעיר ומידה לא קטנה של חוסר ודאות לגבי מעמד רכושם העיקרי.

אפשר להוסיף לרשימה זו שורות רבות, אולם ההיצמדות לחוזה החכירה הנוכחי וכל מה שמתלווה אליו מטעם ממ"י, מעלה בזיכרוני את הכתוב בתורתנו, בה עוסקים, לא בהערכה רבה, לנושא עבד נרצע האומר: "אהבתי את אדוני..."

אם ניתן לתמצת את עמדת תנועות ההתיישבות בכמה סיסמאות, אלו יהיו מן הסוג:

נדרש שינוי כוון, אי אפשר להמשיך ככה, אפשר וצריך אחרת.

ביקורתו של אלישע שפירא וחברים נוספים על ההצדקה והתועלת האפשרית מיוזמתנו להקמה, הפעלה וציפייה להישגים באמצעות הוועדות עליהן החליטה הממשלה בישיבתה בדגניה, נשענת על הערכת מצב סבירה וראויה, אך לעומתה, גם להערכה יותר אופטימית יש סבירות והנחות עבודה ראויות. לכנות הערכה זו כחוסר אחריות, עשוי להתברר כהערכה מוטעית.

ולסיום אומר, כי לקטטות המילוליות בינינו, יש שורשים ובסיסים ערכיים ועקרוניים יותר, אשר לצערי, רבים מאתנו, לא התפנו עדיין לדון עליהם. הדבקת התוויות וייחוס הכוונות תוך הבעת חוסר אמון במערכת ההנהגה הקיבוצית אשר בדיוניה נוכח נציגכם, בוודאי שאינה מקילה על קיום דיון כזה.

בארי הולצמן

More ...

תשובת המגזר הכפרי ל"בועת הנדל"ן" - דיור סביר במחירים הוגנים

Thu, 23 Sep 2010 22:49:00 GMT

המונח "בועת הנדל"ן" התנחל עמוק בשיח הציבורי של השנה האחרונה. לא עזרו הנסיונות לעוקרו משם:

חלק מן המומחים טוענים שכלל אינו קיים.

רובם חלוקים על המנגנון שיצר בועה זו ועל הדרכים לצמצמו ולהעלימו. אולם המונח מסרב להעלם. כדי לפשט את הדיון בו נכנה אותו : עליה תלולה ומתמשכת במחירי הדירות ומחסור חמור ביחידות דיור במיוחד לצעירים ולאוכלוסיות חלשות.

מקובל לחשוב כי הסיבות העיקריות למחסור זה כרוך מחד בהיצע הנמוך של קרקעות זמינות לבניה והקמה של דירות בכלל ומאידך, בצד הביקוש, בצמיחת האוכלוסיה, ובגובה הנמוך של הריבית במשק. גובה זה מייצר לחץ שאין לעמוד בפניו של העברת נכסים כספיים ממסלולי חסכון בנקאיים בשיעור תשואה נמוך, למסלולי השקעה בנכסים מניבים יותר, כגון דירות מגורים. עודף ביקוש כנגד היצע מצומצם מייצר התייקרות. לעודף הביקוש המקומי מצטרף ביקוש של דיירים בעלי אמצעים מחו"ל.

יש רבים הסבורים כי המחסור ביחידות דיור במדינה נובע מצעדים מכוונים של הממשלה או בעלי קרקע הנמנעים לשווק את הקרקעות שברשותם, מייצרים מחסור מלאכותי, עליית מחירים, ומכירת הקרקע לבניה מאוחר יותר, במחירים גבוהים יותר.

ייתכן ובמשרד האוצר וברשויות המיסים רואים בעליית המחירים, הזדמנות רצויה לגבייה מוגברת על בסיס המחירים הגבוהים.

מעטים אף יסכימו להנחה כי "מושכי חוטים" ובעלי נכסים בנויים אינם מצטערים על התופעות הללו אשר בעטיין הופכים הנכסים שברשותם לנכסים יקרים יותר.

בפועל יש ניסיון ממשלתי עיקרי יחיד, עליו הוכרז עד היום – "הצפת" השוק בקרקעות מופשרות לבניה למגורים. ככל הנראה גם לפתרון זה יש מגבלות. לחלק מן הקרקעות אין תכניות בניה נדרשות, פרק הזמן הנדרש עד להשלמת בנייה למגורים ארוך מדי. חלק מן ההפשרות מייצגות כנראה, מיחזור של הפשרות קודמות שלא צלחו. חלק אחר אינו ב"אזורי הביקוש" ולכן לא יהפוך למגורים בטווח הנראה לעיין.

עד כאן העובדות ידועות, מפורסמות ומטופלות בתקשורת ובקרב מקבלי החלטות.

השפעת המדיניות הקרקעית של המדינה ומוסדותיה לגבי המגזר החקלאי- כפרי, על היווצרות הבועה, נדחקה כמעט לחלוטין לשוליים. כאשר הוזכרה עניין זה, היו הנתונים הכמותיים הקשורים במגזר זה תלושים מן המציאות. לא פעם אף אוזכרו הצעות לנקוט בדרך אלימה כלפי החקלאים ולהפקיע מהם קרקעות "שקיבלו בחינם והגיע הזמן להחזירם"

רשימה זו באה להציג זווית אחרת לדיון ולשיח הציבורי בנושא זה :

התרומה האפשרית של שינוי המדיניות הקרקעית במגזר החקלאי- כפרי לפתרון המחסור במגורים לצעירים ולאוכלוסיות חלשות.

היקף התרומה האפשרית: עשרות אלפי יחידות דיור סבירות באזורי ביקוש ובאזורי פריפריה, במחירים הוגנים וברי השגה לאוכלוסיית היעד.

מה יהפוך "תרומה אפשרית" לתרומה ודאית:

1. מתן קרקע חליפית או פיצוי הוגן למחזיקי קרקע חקלאית עבור הפקעתה למטרות מגורים. כיום הפיצוי המוצע ואופן העברתו אינו סביר ואינו הוגן. הוא אינו מתייחס לנזקים והפסדים ישירים ועקיפים הנגרמים לחקלאים, ולא לפיצוי בגין השקעות ברכישה ,השבחה חקלאית, שמירה ותרומה לסביבה. הנושא נידון כבר קרוב לשש (!) שנים בביהמ"ש העליון ונציגי המדינה האמורים לייצג את מועצת מקרקעי ישראל, "סוחבים" ומשהים את הצעותיהם לפתרון כבר כמה שנים.

התוצאה: תהליכי שנוי הייעוד של קרקע חקלאית למגורים והפקעת קרקעות למטרה זו תקועים או איטיים.

2. הסרת חסמים לפרוייקטי הרחבות ועיבוי בישובים החקלאיים-כפריים. והרי כמה מהם:

2.1. העברת היטלי השבחה ראויים (בגובה של 50% מערך ההשבחה) ממינהל מקרקעי ישראל למועצות האזוריות לטובת פיתוח תשתיות, מוסדות ציבור כמו חינוך, בריאות. כיום מועבר ע"י ממ"י "חלף היטל השבחה" בשיעור של כ-10% אשר אף הוא אינו מועבר בזמן ובהיקף מלא. בכך מועמס על המועצה האזורית עול שאינה מסוגלת לשאת.

2.2 הכרה בעלויות ריאליות של פיתוח מגרשים למגורים. העלויות המוכרות כיום הינן כמחצית מן העלויות המבוצעות בפועל. עלויות אלו מוטלות על היזם/מחזיק הקרקע.

2.3. חיזוק מעמדן של ועדות הקבלה.

2.4. בטול חסם כמות המשפחות המירביות לכל ישוב (על פי נספח 2 לתמ"א 35).

2.5. מתן אפשרות לקיום ופתוח מיגוון תעסוקות, לא בהכרח חקלאיות בשטח המגורים של ישובים כפריים.

2.6. ביטול מיידי של הקפאת איוש אלפי נחלות שעדיין לא אוישו בכל אזורי העדיפות.

2.7. הפשרת הבנייה לקליטת חברים בקבוצים ובמושבים (עבוי ישובים קיימים).

2.8. ביטול האיסור האבסורדי והמפלה על השכרת דירות בקבוצים, אשר בעיקרה הינה הסדר זמני למגורים עד יישום החלטה משופרת ומעגנת את זכויות החוכר החקלאי בשטח המגורים שבאחזקתו.

החלטה כזו תאפשר בדיוק מה שמתאפשר לחוכר עירוני: שיוך דירה ומגרש לחוכר, אפשרות להעמדת בטחונות למשכנתא ורשום הבעלות על שמו.

עיון קצר בחסמים אלו מראה כי כמעט כולם קשורים במדיניות הקרקעית של מועצת מקרקעי ישראל ובהחלטות והתנהלות מינהל מקרקעי ישראל בכל הקשור לקרקע חקלאית.

למדיניות זו יש מסורת של לכאורה ורק לכאורה של "צדק חלוקתי", מונחת בה הנחת יסוד לפיה החקלאים קיבלו בחינם ובתנאים מיטיבים קרקע מים ואמצעי ייצור אחרים. והעיקר - אימוץ גישה משפטית פורמלית השונה באופן קיצוני ממשטר ההבנות הבלתי פורמלי אך היעיל והמועיל להפליא שאפיין את יחסי הלאום,לפני הקמת המדינה, והמדינה בשנותיה הראשונות – עם המיגזר הכפרי חקלאי.

הגיע הזמן לומר ברור: החקלאים, ובמיוחד הותיקים מתוכם, הם שבפועל מסרו את הקרקע שנרכשה בכספם ובכספי העם היהודי לטובת המדינה שטרם הוקמה. הם ששמרו עליה, מימשו את הריבונות עליה, הגשימו את החזון הלאומי-ציוני של אבות התנועה הציונית בכל הקשור לפריסת ישובים, קביעת גבולות המדינה, בטחון, קליטת עלייה, יצירת חברה יצרנית בחקלאות, במלאכה ובתעשיה, יצירת חברה קואופרטיבית (הנלמדת, מאומצת ומתפתחת בארצות רבות בעולם), ויצרו עליה בסיס ביצועי למשימות השעה ולצרכי הלאום וכו'.

בהינתן הסרת החסמים המפורטים לעיל, ושינוי אמיץ וצודק היסטורי של המדיניות הקרקעית החקלאית, יוכלו החקלאים פעם נוספת להשתתף בפתרון בעייה חברתית-כלכלית בממדים לאומיים של מחסור מתמשך בפתרונות דיור ועליית מחירים בלתי סבירה של דירות למגורים.

כאמור היקף הפתרון יכול להגיע לעשרות אלפי יחידות דיור בטווח קצר ויותר מכך בטווח ארוך יותר.

לפתרון זה יהיו כמה תועלות נלוות:

הוזלה כמעט מיידית של מחירי הדירות.

היצע חדש ומוגדל של דיור סביר במחירים הוגנים ובהישג יד.

"מתיחת" מפת אזורי הבקוש לעמקים הצפוניים, צפון הנגב ואזורים אחרים במרכז הגליל וברמת הנגב.

חזוק דמוגרפי לישובים הכפריים חקלאיים.

פתרונות דיור בסביבת חיים נוחה ומוגנת.

האם תתמודד הנהגת המדינה עם אתגר זה?

דומה, כי ציון מלאת 100 שנים לתנועה הקבוצית ו 90 שנים לתנועה המושבית, מזמן ומאפשר לממשלת ישראל התמודדות אמיצה עם הצורך לא רק להעריך את תרומת החקלאים בשנים שעברו, אלא להערך ולאפשר את המשך קיומם ותרומתם גם לשנים הבאות.

בארי הולצמן

More ...

עמנואל והישובים החקלאיים בעמק יזרעאל

Sun, 04 Jul 2010 16:28:00 GMT

לכאורה, אין שום קשר ביניהם.

עמנואל, ישוב "חדש" יחסית בן פחות מ 30 שנה. ממוקם מזרחית ל"קו הירוק". מאויים בטחונית, בעיקר על דרך הגישה אליו. מאוכלס בעיקר מחסידות שאיננה בין המובילות בעולם החרדי. האדמו"ר ברוח המנהיגות והדוגמא האישית נשאר מאחור בבני ברק. העשייה העיקרית שם – לימוד, חנוך, קיום מצוות כולל פרו ורבו. התמיכות הממשלתיות, התרומות וההטבות המגוונות מאפשרות ותומכות בישוב כזה.