ביהמ"ש העליון קבע כי במקרה זה נוצר שיהוי משפטי הכרוך בנזק ראייתי ובכך יש להעביר את נטל הראיה לתובעים כי לא קיבלו פיצוי.
אביהם המנוח של המשיבים רכש חלקות קרקע באיזור שכיום שוכן בו קיבוץ המעפיל, בין השאר, מידי גואל האדמות מימים עברו יהושע חנקין, וכן גב' שרה פוליצנסקי, אך לא הספיק לרשום את המקרקעין על שמו. הוא נפטר ב-1941, ועל פי צו ירושה, ירשו אמם המנוחה של המשיבים והמשיבים עצמם את המקרקעין. ב-1954 הופקעו המקרקעין על פי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים) תשי"ג-1953, ונרשמו בבעלות המדינה, מכוח ההפקעה. המקרקעין מוחכרים מ-1983 לקיבוץ המעפיל, וב-1991 נעשתה בהם פרצלציה.
טענתם של המשיבים היתה כי לא נתקיימו תנאים מוקדמים להפקעה וזו לא נעשתה כדין, ועל כן זכאים הם להירשם כבעלים, וכן זכאים הם לקבל פיצויים ריאלייים, שכן לא קיבלו מעולם פיצויים (המשיבים בעצמם היו קטינים בעת ההפקעה, אך לטענתם גם אמם המנוחה לא קיבלה תשלום), ואף דמי שימוש ראויים. תביעתם הוגשה בשנת 2000. מנגד טענה המדינה לחוסר סמכות, להתיישנות, לשיהוי, לנזק ראייתי וכן כי שולמו פיצויים, והנטל על המשיבים להוכיח כי תשלום לא בוצע או שבוצע שלא כדין.
בית משפט קמא דחה את טענות המדינה וקבע כללי פיצוי למשיבים כמי שהיו בעלי הזכויות, וחייב את המדינה בתשלום בהתאם, וכן השית הוצאות. בערעור דנן, ויתרה המדינה על טענתה המקורית בנושא ההתיישנות, אך טענה לשיהוי ולכך שעלה בידיה להראות בנסיבות, כי שולם פיצוי.
ע"א 5110/05 מדינת ישראל- מינהל מקרקעי ישראל נ' קלרה שטיינברג (עליון, א' ריבלין, א' רובינשטיין, ד' חשין) 18/1/07 |