| |
העתירה עסקה בטענת העותרים, ישובי קו העימות, לפיה הם מופלים לרעה לעניין תחולתן של החלטות 817 ו-866 של מועצת מקרקעי ישראל. החלטות אלה קובעות מדיניות לגבי מתן הנחות בקרקע ובכלל זה פטור מלא מתשלום דמי חכירה בהקצאות חדשות של קרקע למטרות מגורים, תעשייה ומלאכה ומסחר ותיירות בישובי קו העימות. במבט צופה פני עתיד באה הבעיה על פתרונה בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל 1208, שהעניקה מיום ההחלטה פטור מדמי חכירה גם לקרקע חקלאית. מה שנותר במחלוקת הוא שאלת הסעד הכספי בתקופה שמהגשת העתירה ועד מועד תחילתה של החלטה 1208.
ביהמ"ש העליון סיים את הדיון בעתירה משקבע כי אין מקום להזדקק במסגרת עתירה זו למחלוקת הכספית לגבי העבר, ועל העותרים לפנות, אם רצונם בכך, לערכאות אזרחיות וכי שאלת זכאות העותרים נותרת פתוחה והצדדים יפעלו כהבנתם כשכל טענותיהם שמורות להם.
בג"צ 10695/05 קיבוץ משגב ו- 62 ישובים נוספים נ' מועצת מקרקעי ישראל ואח', פס"ד מיום 16/01/12
באדיבות עו"ד חגי שבתאי
להמשך
מופיע בקטגוריות הבאות : אפליית החקלאים, החלטות מועצת מקרקעי ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, קיבוצים, ביהמ"ש העליון
עניינה של עתירה זו היא כנגד החלטת ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז (להלן: "וועדת הערר"), ליתן לעותר היתר לשימוש חורג למוסך במקרקעין שייעודם לבניין ציבורי, אך זאת לתקופה מוגבלת בזמן. העותר טוען לעצם הצורך בקבלת היתר לשימוש חורג מלכתחילה וכן על הגבלתו של ההיתר בזמן.
עת"מ 2056-09 רחמים גורי נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ולבנייה מחוז מרכז, פס"ד מיום 30/11/11
חוזר של משרד עו"ד ויינברגר ברטנטל ושות'
להמשך
מופיע בקטגוריות הבאות : שינוי ייעוד, שימושים חורגים
מדובר בתביעה לפיצוי שהוגשה נגד מינהל מקרקעי ישראל, בגין גריעת חלק משטח מגרש שרכשה התובעת מהנתבע בשנת 1964, בעת שזכויות התובעת הוגשו ע"י הנתבע לרישום במרשם המקרקעין.
ביהמ"ש ציין כי בהסכם הרכישה שנערך בין התובעת והנתבע, הוגדר מפורשות כי שטח המגרש המדויק ייקבע בהמשך, עפ"י מפת מדידה שתיערך לצורך רישום המגרש על שם התובעת, שייזום הנתבע. ואכן, שנים לאחר ההסכם, נערכה מדידה של השטח, כאשר לימים, מכרה התובעת מגרש אחד משני המגרשים שרכשה מהנתבע, וממפה זו אכן עלה, כי שטח המגרש שנותר בבעלות התובע גדול בכ 227 מ"ר משטח המגרש שנרשם לטובת התובעת ע"י הנתבע.
ומכיוון שהוכח כי ממ"י התרשל במקרה זה, הרי המנגנון של פיצוי לפי ערך היסטורי של מקרקעין בלבד, ולא לפי ערך ריאלי, לא חל.בנסיבות אלו, נקבע כי יש מקום לפיצוי התובעת בגין גריעת שטחה לפי ערך ריאלי, ולא היסטורי, אולם בשל האשם התורם המשמעותי שחל עליה, בשיעור של 40%, בעצם הגשת תביעתה לאחר שנים ארוכות מעת הרישום, ייקבע הערך הריאלי ממועד הגשת תביעתה, ולא ממועד אחר.
תא (שלום)(ת"א) 30806-05 י. זקסנברג בית יציקה ועיבוד בע"מ נ' רשות הפיתוח מנהל מקרקעי ישראל, פס"ד מיום 19/12/11
להמשך
מופיע בקטגוריות הבאות : מינהל מקרקעי ישראל
בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל עתירה להורות לוועד לשמירה על קרקע חקלאית לבטל את הכרזתה שמספר קרקעות הם בעלי ייעוד חקלאי, לאחר שבפועל ייעודם שונה לתעשייה ומגורים לפני כעשור, בהסכמתה של המשיבה.
המשיבה הכריזה על קרקעות בתחום שיפוטה של עיריית פתח תקווה כעל קרקעות חקלאיות. זמן קצר לאחר ההכרזה, אושרה תמ"מ 21/3, וייעודם של חלק מהמקרקעין שהוכרזו כקרקע חקלאית, שונה לייעוד מגורים ותעשייה, אולם הכרזת המשיבה על קרקעות אלה כקרקעות חקלאיות לא בוטלה, על אף שייעודם שונה ובפועל נעשה בהם שימוש לא חקלאי, כדין.
לפיכך, העותרת פנתה למשיבה בבקשה שזו תבטל את ההכרזה בשטחים בהם אושרו תוכניות מתאר. המשיבה אישרה את חוסר ההתאמה הקיים בין המצב התכנוני המאושר לבין ייעודם המוכרז של הקרקעות, והודיעה שתשקול את בקשת העותרת לשינוי ההכרזה בתהליך עדכון ההכרזה העתידי הכולל למחוז מרכז. מאחר והמשיבה לא פעלה לשנות את ההכרזה, ואף לא התחייבה למועד בו תשנה את ההכרזה, העותרת הגישה עתירה לבית משפט בדרישה שזה יורה למשיבה לבטל את ההכרזה על הקרקעות. בית המשפט דחה את העתירה, בטענה שהוא אינו יכול להורות לרשות לפעול בניגוד לחוק. יחד עם זאת, בית המשפט ביקר את התנהלות המשיבה בעניין.
העותרת הגישה ערעור לבית המשפט העליון, כאשר במהלך הערעור הצדדים הגיעו לפשרה, לפיה בתוך תקופה של שנה או קצת יותר, המשיבה תשנה את ההכרזה על הקרקעות המדוברות. פשרה זו קיבלה את אישורו של בית המשפט, ועל אף עובדה זו המשיבה לא פעלה לביטול ההכרזה. לפיכך, בחלוף שנתיים ומשלא בוטלה ההכרזה כמובטח הוגשה העתירה דנן.
לטענת העותרת, המשיבה לא עמדה בהתחייבות שנתנה בבית משפט העליון לפיה תבטל "תוך שנה ואולי יותר" את ההכרזה. נטען כי סירובה של המשיבה לבטל את ההכרזה אינה סבירה, אינה מידתית, פוגעת בקניינה של העותרת ובקניינם של תושבי העיר, גורמת לה נזק כלכלי ומסרבלת את ההליכים.
לטענת המשיבה, אין ממש בטענות העותרת בדבר התארכות וסרבול הליכים, כאשר בפועל הצורך בקבלת אישורה של המשיבה אינו מכביד יתר על המידה. נטען כי תיקון 76 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה 1965, אמנם צמצם את סמכויותיה, אולם הוא הותיר את הצורך באישורה כשמדובר בבקשות להיתרים לשימושים חורגים מתוכנית מקומית מאושרת. על ידי מנגנון זה, נטען כי המחוקק יצר איזון חדש בין כוונתו לצמצם בהליכים בירוקרטים במסגרת בקשות לאישורי בנייה לבין כוונתו להמשיך ולפקח על ביצוען של תוכניות מקומיות לפי המתווה המחוזי שאושר להן, מפרספקטיבה של שטחים ירוקים.
עת"מ (מרכז) 9095-07-10 ועדה מקומית לתכנון פתח תקוה נ' הועד לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים, פס"ד מיום 30/12/11
להמשך
מופיע בקטגוריות הבאות : שינוי ייעוד, תכנון ובניה, ביהמ"ש המחוזי
מינהל מקרקעי ישראל עתר לצו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעים בשלושים ושש התביעות המאוחדות, תושבי מושב אורה להשתמש בלולים שאותם הסבו למטרות אחסנה, ייצור או מסחר. לטענת המינהל, שימוש זה בלולים מהווה הפרה של חוזה המשבצת, שבינו לבין האגודה וכן מהווה הפרה של חובה החקוקה בסעיף 204 בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. כך גם מהווה שימוש אסור זה עשיית עושר ולא במשפט. כן עתר המינהל לפיצול סעדים, כדי שיוכל לתבוע דמי שימוש בגין השימוש התושבים במשק שלא כדין.
ביהמ"ש השלום בירושלים קיבל את התביעה ותן את הצו בקובעו כי לא עלה בידי הנתבעים להראות שהיה בזמן כלשהו, מאז הוסבו הלולים לשימושים שאינם חקלאיים ועד עצם היום הזה, ויתור מצד המינהל על תשלום דמי השימוש. ואפילו היו הנתבעים מוכיחים שהיה ויתור כלשהו, במפורש או במשתמע, לתשלום דמי שימוש לא היה בכך כדי להועיל להם. וכן, באשר לטענתם של הנתבעים שהיה על המינהל להגיש תביעה כספית ולא עתירה לצו מניעה שיאסור עליהם את השימושים במבני הלולים, קבע ביהמ"ש כי אין בעובדה שהמינהל יכול היה להגיש תביעה כספית, כדי לשלול את ההליך שבו בחר המינהל (צו מניעה).
ת"א (שלום)(ירושלים) 21090/08 מינהל מקרקעי ישראל נ' יוסף כהן ואח' ועוד 35 תביעות מאוחדות, פס"ד מיום 25/12/11
להמשך
מופיע בקטגוריות הבאות : החלטות מועצת מקרקעי ישראל, החלטה 979, מינהל מקרקעי ישראל, שימושים חורגים
בית המשפט השלום בפ"ת קיבל ערעור על החלטתו של שמאי מכריע להטיל על המערערות היטל השבחה על מקרקעין שהוחזק על ידן, וזאת על אף שבמועד הרלוונטי המערערות היו בנות רשות בלבד במקרקעין.
המערערות, חברות קבלניות, חתמו על חוזה פיתוח ביחס למקרקעין בבאר יעקב, עם מינהל מקרקעי ישראל. המקרקעין דנן נכללים בתכנית המשביחה, שמטרתה תוספת יחידות דיור. לפיכך, הוועדה המקומית לתכנון ובניה, היא המשיבה, שלחה למערערות דרישה לתשלום היטל השבחה, וזאת בהסתמך על שומה שנערכה על ידי שמאי מטעמה. מנגד, המערערות הגישו שומה מטעמן, בה נקבע כי הן אינן חייבות בתשלום היטל השבחה, וזאת מאחר שהיטל זה חל על בעלים או חוכר לדורות, בעוד שהמערערות הן בנות רשות במקרקעין בלבד.
ביהמ"ש קבע כי חובת תשלום היטל השבחה חלה אך ורק על בעלים של מקרקעין או החוכר אותם לדורות, כאשר חוכר לדורות הוא מי ששכר מקרקעין לתקופה העולה על 25 שנים. תוכנו של חוזה הפיתוח מעיד על כך שבתקופת הפיתוח המערערות זכו למעמד של בנות רשות במקרקעין בלבד. כך, העובדה שהצדדים קבעו בחוזה הפיתוח, שחתימה על חוזה החכירה תהיה מאוחרת לחוזה הפיתוח ומותנית במילוי כל התחייבויות המערערות על פי חוזה הפיתוח, מלמדת שמעמדן של המערערות בתקופת הפיתוח היה לא יותר מאשר בנות רשות במקרקעין.
לפיכך, נקבע כי במועד הקובע לעניין החיוב בהיטל השבחה, המערערות עדיין היו בעלות מעמד של בנות רשות בלבד, ואינן חייבות בתשלום היטל ההשבחה בגין המקרקעין.
עשא (שלום)(פ"ת) 27318-01-10 נתנאל גרופ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה מצפה אפק, פס"ד מיום 07/12/11
להמשך
מופיע בקטגוריות הבאות : תכנון ובניה, בית משפט השלום