העתירה עסקה בטענת העותרים, ישובי קו העימות, לפיה הם מופלים לרעה לעניין תחולתן של החלטות 817 ו-866 של מועצת מקרקעי ישראל. החלטות אלה קובעות מדיניות לגבי מתן הנחות בקרקע ובכלל זה פטור מלא מתשלום דמי חכירה בהקצאות חדשות של קרקע למטרות מגורים, תעשייה ומלאכה ומסחר ותיירות בישובי קו העימות. במבט צופה פני עתיד באה הבעיה על פתרונה בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל 1208, שהעניקה מיום ההחלטה פטור מדמי חכירה גם לקרקע חקלאית. מה שנותר במחלוקת הוא שאלת הסעד הכספי בתקופה שמהגשת העתירה ועד מועד תחילתה של החלטה 1208.

ביהמ"ש העליון סיים את הדיון בעתירה משקבע כי אין מקום להזדקק במסגרת עתירה זו למחלוקת הכספית לגבי העבר, ועל העותרים לפנות, אם רצונם בכך, לערכאות אזרחיות וכי שאלת זכאות העותרים נותרת פתוחה והצדדים יפעלו כהבנתם כשכל טענותיהם שמורות להם.

בג"צ 10695/05 קיבוץ משגב ו- 62 ישובים נוספים נ' מועצת מקרקעי ישראל ואח', פס"ד מיום 16/01/12

באדיבות עו"ד חגי שבתאי

מדובר בתביעה לפיצוי שהוגשה נגד מינהל מקרקעי ישראל, בגין גריעת חלק משטח מגרש שרכשה התובעת מהנתבע בשנת 1964, בעת שזכויות התובעת הוגשו ע"י הנתבע לרישום במרשם המקרקעין.

ביהמ"ש ציין כי בהסכם הרכישה שנערך בין התובעת והנתבע, הוגדר מפורשות כי שטח המגרש המדויק ייקבע בהמשך, עפ"י מפת מדידה שתיערך לצורך רישום המגרש על שם התובעת, שייזום הנתבע. ואכן, שנים לאחר ההסכם, נערכה מדידה של השטח, כאשר לימים, מכרה התובעת מגרש אחד משני המגרשים שרכשה מהנתבע, וממפה זו אכן עלה, כי שטח המגרש שנותר בבעלות התובע גדול בכ 227 מ"ר משטח המגרש שנרשם לטובת התובעת ע"י הנתבע.

ומכיוון שהוכח כי ממ"י התרשל במקרה זה, הרי המנגנון של פיצוי לפי ערך היסטורי של מקרקעין בלבד, ולא לפי ערך ריאלי, לא חל.בנסיבות אלו, נקבע כי יש מקום לפיצוי התובעת בגין גריעת שטחה לפי ערך ריאלי, ולא היסטורי, אולם בשל האשם התורם המשמעותי שחל עליה, בשיעור של 40%, בעצם הגשת תביעתה לאחר שנים ארוכות מעת הרישום, ייקבע הערך הריאלי ממועד הגשת תביעתה, ולא ממועד אחר.

תא (שלום)(ת"א) 30806-05 י. זקסנברג בית יציקה ועיבוד בע"מ נ' רשות הפיתוח מנהל מקרקעי ישראל, פס"ד מיום 19/12/11

מינהל מקרקעי ישראל עתר לצו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעים בשלושים ושש התביעות המאוחדות, תושבי מושב אורה להשתמש בלולים שאותם הסבו למטרות אחסנה, ייצור או מסחר. לטענת המינהל, שימוש זה בלולים מהווה הפרה של חוזה המשבצת, שבינו לבין האגודה וכן מהווה הפרה של חובה החקוקה בסעיף 204 בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. כך גם מהווה שימוש אסור זה עשיית עושר ולא במשפט. כן עתר המינהל לפיצול סעדים, כדי שיוכל לתבוע דמי שימוש בגין השימוש התושבים במשק שלא כדין.

ביהמ"ש השלום בירושלים קיבל את התביעה ותן את הצו בקובעו כי לא עלה בידי הנתבעים להראות שהיה בזמן כלשהו, מאז הוסבו הלולים לשימושים שאינם חקלאיים ועד עצם היום הזה, ויתור מצד המינהל על תשלום דמי השימוש. ואפילו היו הנתבעים מוכיחים שהיה ויתור כלשהו, במפורש או במשתמע, לתשלום דמי שימוש לא היה בכך כדי להועיל להם. וכן, באשר לטענתם של הנתבעים שהיה על המינהל להגיש תביעה כספית ולא עתירה לצו מניעה שיאסור עליהם את השימושים במבני הלולים, קבע ביהמ"ש כי אין בעובדה שהמינהל יכול היה להגיש תביעה כספית, כדי לשלול את ההליך שבו בחר המינהל (צו מניעה).

ת"א (שלום)(ירושלים) 21090/08 מינהל מקרקעי ישראל נ' יוסף כהן ואח' ועוד 35 תביעות מאוחדות, פס"ד מיום 25/12/11