סימון ארץ מקור בתוצרת חקלאית: קריאה לאימוץ המודל האמריקאי
17/04/2020
מאמר מאת עו"ד ורד דשא
לאחרונה נשמעות קריאות להעדיף תוצרת חקלאית כחול לבן על תוצרת מיובאת. הקריאות נשמעות גם מהמגדלים אך בעיקר מהצרכנים. בפועל אנו מוצאים את עצמנו לעיתים רוכשים תוצרת ממדינות אחרות בעיקר משום שאין לנו ידיעה מהיכן באה התוצרת.
חובת סימון מזון, מקור המזון, הערכים התזונתיים שלו וכו' היא דבר מקובל שקיים בכל המדינות המפותחות בעולם. בישראל, חובת הסימון מעוגנת בחוק, אולם היא אינה חלה על תוצרת חקלאית טרייה.
במדינות רבות אחרות לעומת זאת – חובת סימון ארץ מקור חלה מפורשות וביתר שאת על תוצרת חקלאית. ארה"ב אימצה חקיקה קפדנית בעניין זה ואוכפת אותה בצורה נחושה, וכך גם קנדה, גם האיחוד האירופי תומך באימוץ הנחיות מחייבות וכיום 8 מתוך המדינות החברות באיחוד האירופי הנהיגו חובת סימון ארץ מקור בתוצרת חקלאית. בשנת 2018 אימצה גם אוסטרליה חקיקה מחייבת בנושא, וכך גם ניו-זילנד.
ככלל, חובת הסימון היא תוצאה של דרישות צרכנים והיא נשענת על העיקרון הבסיסי של זכות הציבור לדעת. מחקרים שבוצעו בנושא זה מגלים שעבור הצרכן, השיקול המרכזי איננו בהכרח תוצרת מקומית מול תוצרת מיובאת – אלא רצונו לדעת יותר על מקור המזון שלו.
זכותו של הציבור לדעת מאפשרת לו לממש זכות בסיסית אחרת – והיא החופש לבחור את מה שהוא רוכש.
ובעידן שבו הכוח בסופו של דבר טמון בידי הצרכנים – חלחלה הדרישה בסופו של דבר אל מקבלי ההחלטות.
מובילת המהלך הזה היא ארצות הברית, וזה איננו מפתיע: הציבור האמריקאי הוא דעתן מאוד, הוא דורש לדעת היכן "נולד" המוצר, היכן הוא מופק, והיכן מעובד. המודעות בנושא זה היא כה גדולה, עד כדי דרישה להחריף את הצעדים בנושא ולהחיל את דרישת הסימון גם על תערובות מוכנות לסלט, על הירקות והפירות שמוגשים במסעדות, בתי קפה וכן הלאה.
מחקרים מלמדים כי כאשר צרכנים רוכשים מוצר מסוים הם מבססים את החלטתם על שורה של סיבות, ביניהם המותג, הטעם, המחיר והמקור. לבית הגידול משמעות גדולה עבור הצרכנים, הוא מלמד על רמת הקידמה בו הופק המוצר, על רמת הפיקוח והבקרה עליו ובסופו של דבר על רמת המוצר. כך בכל מוצר צריכה, כך במוצרי מזון. בתוצרת חקלאית מתווספים לשיקולים אלה כמה סיבות נוספות:
1.סיבות סניטריות – במדינות מסוימות התנאים הסניטרים של הייצור, הקטיף, האריזה והמשלוח הם ברמה נמוכה. הצרכנים אינם מעוניינים לרכוש תוצרת שגדלה ונארז בתנאי ניקיון והיגיינה נמוכים ומכאן חשיבות הסימון בהקשר זה.
2.מדיניות שימוש בחומרי הדברה – הסטנדרטים בנושא שימוש בחומרי הדברה משתנים ממדינה למדינה. בחלק מן המדינות לא אימצו מגבלות כלל והמשמעות היא שהמזון מרוסס בחומרים שמזיקים לבריאותנו – חלקם חומרים "שאריתיים". המשמעות היא שהחומר לא מתפרק במלואו ובירקות והפירות נותרות שאריות של חומרי הדברה. מחקר שבוצע בארה"ב מגלה ש- 85% מהצרכנים האמריקאים מודאגים משאריות של חומרי הדברה במזון, בין היתר לאור הקשר בין חומרי ההדברה לאלרגיות מזון, לפרקינסון, להפרעות קשב, ולאוטיזם.
צרכנים עם מודעות גבוהה לנושא מעוניינים לרכוש תוצרת נקייה או כזו שגדלה בסטנדרטים מחמירים בהתבסס על מידע זה. משרד החקלאות האמריקאי מפרסם באופן שוטף נתונים בנושא וכך גם מחקרי צרכנות שפורסמו בארה"ב שמפרטים את המדינות שהסיכון לשאריות חומרי הדברה בתוצרת שלהם הוא נמוך.
3. זיהום רדיואקטיבי – מחקרים גילו שבמדינות יצרניות שחוו רעידות אדמה, התפרצויות געשיות, צונאמי ואירועי זליגת קרינה רדיואקטיבית אחרות – הושפעה התוצרת החקלאית מאותם אירועים ונמצאו בה שאריות קרינה.
4. טריות המוצר ואיכותו – התוצרת החקלאית היא תוצרת טרייה שמאופיינת בחיי מדף קצרים. פרק הזמן שחולף בין המועד בו נקטף הפרי ועד המועד בו יגיע אל שולחנו של הצרכן הוא משמעותי. מוצר שנקטף במדינה אחרת עושה את דרכו ימים ארוכים עד הגעתו אל שולחננו ולכן הוא הרבה פחות טרי והרבה פחות טעים.
תנאי הגידול של בעלי החיים – חלק מהצרכנים מתנגדים לתנאי הגידול של בעלי החיים בחוות מסוימות – במיוחד אלה שהם בעלי מודעות גבוהה לנושא של רווחת בעלי חיים.
6. שיקולים חברתיים – חלק מהצרכנים לא מעוניינים לרכוש תוצרת ממגדלים שמקפידים על תנאי העסקה הוגנים, ששומרים על זכויות העובדים שלהם ושמקפידים על תנאי העבודה שלהם.
משרד החקלאות האמריקאי (ASDA) , כמו גם מינהל המזון האמריקאי (FDA) הם מהגופים החזקים במשק האמריקאי אולם הם גם קשובים לצרכן האמריקאי.
מתוך הכרה בערכו ובחשיבותו של הייצור המקומי מצד אחד ובזכות הציבור לדעת מצד שני – הונהגה בארה"ב חובת סימון מקור התוצרת חקלאית משנת 2005. תחילתם של דברים בסימון מוצרי דגה, ובהמשך הוטלה החובה על כל התוצרת החקלאית ללא יוצא מן הכלל.
סימון ותיוג ארץ מקור בתוצרת חקלאית מעוגן בחוק, והוא מחייב את כל הקמעונאים בארצות הברית – חנויות מכולת, סופרמרקטים, מחסני מזון ורשתות שיווק גדולות. כל חנות שמוכרת מזון בארה"ב חייבת לתת ללקוחותיה מידע על מקורם של מזונות מסוימים אותם היא מוכרת.
לגבי בשר בקר עדיין קיימת מחלוקת בינלאומית, לאחר שקנדה ומקסיקו עתרו לארגון הסחר העולמי (ה- WTO) בבקשה לאסור על ארה"ב להחיל את החוק על בשר בקר מאחר שהוא מפר את הסכמי הסחר בין המדינות.. על אף האמור החוק האמריקאי לא שונה, הוא עדיין חל על בשר והצרכן האמריקאי ממשיך ומביע דרישה ברורה לסימון גם במוצר זה.
חובת הסימון מאפשרת לצרכנים לדעת באיזה מדינה מתוך 50 המדינות גדל המזון והוא קפדני במיוחד כאשר מדובר בתוצרת מיובאת. בעניין זה הוא מקבל חיזוק מתקנות המכס האמריקאיות שקובעות כי כל מוצר שנכנס לארה"ב מארץ זרה מחייב סימון הסימון חייב להיות בשפה האנגלית על מנת שהצרכן המקומי יוכל להבין אותו, הוא חייב להיות ממוקם במקום ברור וגלוי על המוצר.
בקנדה מוסדרת חובת הסימון בחוק בטיחות המזון הקנדי ובתקנות שתוקנו מכוחו. התקנות מחייבות לסמן באופן ברור את מדינת המקור בו הופקה או גדלה התוצרת. למעט זה, דומה המודל הקנדי במהותו למודל האמריקאי.
האיחוד האירופי תומך בחובת סימון ארץ מקור בתוצרת חקלאית ואימץ הוראה ספציפית בנושא. המוטו המרכזי הוא להבטיח רמה גבוהה של הגנה צרכנית באמצעות הבטחת זכותם של הצרכנים למידע אודות המזון אותו הם צורכים. בשל הקושי ליישם והעלויות הכרוכות בנושא ריככה מועצת האיחוד האירופי את עמדתה להמלצה לסימון וולונטרי.
עד כה 8 מתוך המדינות החברות באיחוד הנהיגו חובת סימון: צרפת, איטליה, ספרד, פורטוגל, רומניה, יוון, פינלנד וליטא.
באוסטרליה וניו-זילנד, מרבית מוצרי המזון שנמכרים בקמעונאות דורשים חובת סימון ארץ מקור. הסימון מאפשר לצרכן לדעת מה מקור המוצר, היכן הוא גדל, מיוצר, מופק ונארז; הוא מחייב את הספק לציין האם המוצר יוצר באוסטרליה או לא, הוא מחייב לציין האם מדובר במוצר מועדף או לא (Priority Food או Non-Priority Food ). ירקות ופירות הם מזון מועדף. חובת הסימון חלה על כל החנויות לממכר מזון, בשווקים וגם במכירה און-ליין.
הנושא של סימון ארץ מקור על תוצרת חקלאית מונהג אם כן כיום במדינות רבות. עובדה זו ראוי שתעורר מחשבה גם בקרב מקבלי ההחלטות במקומותינו. מדינות אלה, ובמיוחד ארצות הברית הן סמל ומודל עבורנו במישורים רבים, בשלה השעה לחקות אותן גם בעניין זה.
הנושא של סימון ארץ מקור על תוצרת חקלאית מונהג אם כן כיום במדינות רבות. עובדה זו ראוי שתעורר מחשבה גם בקרב מקבלי ההחלטות במקומותינו. מדינות אלה, ובמיוחד ארצות הברית הן סמל ומודל עבורנו במישורים רבים, בשלה השעה לחקות אותן גם בעניין זה.
* הכותבת היא עו"ד ומומחית למשפט חקלאי, מחברת הספר "המשפט החקלאי בישראל" (2014)
למאמר המלא לחצו כאן
למאמר המלא לחצו כאן