עמותת אדמתי
חסר רכיב

ונתנה הארץ פריה וישבתם לבטח עליה -מאמר דעה |ישראל היום| מאת יואל זילברמן

18/05/2020
בימים אלו הודיע מנכ"ל משרד החקלאות שלמה בן אליהו על סיום תפקידו, אחרי חמש שנות הובלה של משרד החקלאות. אין ספק שהוא ראוי להערכה על פעילותו בתקופה זו. לצד זאת, בכתבה שפורסמה ב"בישראל היום" ב-11 במאי, הביא גלעד צוויק ציטוטים מתוך מכתב ששלח בן אליהו, ובו טען בין היתר כי "רוב התוצרת החקלאית בישראל מיוצרת בחו"ל... ואין ולא יהיה ביטחון-מזון בתוצרת חקלאית". משתמע מהמכתב כי החקלאות הישראלית היא בגדר תחום כלכלי נוסף או שמא מפעל ארכיאולוגי למורשת הציונות.

תחום הייבוא שעליו הושם הדגש המרכזי לוקה בפער הסברתי משמעותי. אין בעולם המערבי מדינה שלא נזקקת להשלמת מוצרי מזון בסיסיים ממדינות אחרות - אם בגלל תנאי אקלים, גודל שטח, היצע של מים וכדומה. הדוגמה הבולטת ביותר היא ארצות-הברית, הנחשבת לאחת מצרכניות הקפה הגדולות בעולם – ואחת ממייצרות הקפה הקטנות. הנה, גם ארה"ב, "אסם המזון של העולם", מייבאת סוגי מזון מגוונים ובהיקפים אדירים ממדינות אחרות כמו מקסיקו, סין, קנדה, צרפת, איטליה ועוד...
"ביטחון תזונתי" הוא בהכרח לא משק אוטרקי שיודע להחזיק את כל סוגי מוצרי המזון, מכיוון שמציאות כזאת לא קיימת באופן מוחלט בשום מקום בעולם. לעומת זאת, מדינת ישראל צריכה לדעת לייצר היקף הולך וגדל של מגוון מוצרי מזון במרחב החקלאות הקיים ולפתח מודלים של ייצור כמויות גדולות יותר ובשיטות חדשניות. 

כך נעשה למשל בסינגפור, שם הגדילו בשנים האחרונות בעשרות אחוזים את עצמאות המזון של מדינה קטנטנה בלב האוקיינוס (חקלאות לגובה). במקביל, נדרשת תוכנית לפיתוח תשתיות אחסון מזון בהיקפים שיוכלו לגבות מצבים שבהם ייחסמו עורקי המסחר לישראל. הזדמן לי לשבת בתחילת אירועי הקורונה בדיונים שעסקו בפתרון משברים מול אוניות תקועות בלב ים עם סחורה, חלקן אף עשו פרסה ושבו על עקבותיהן ביחד עם המזון.

אחד מלקחי הקורונה הוא שכל מדינה בעולם נדרשת לצמצם ככל האפשר את התלות שלהן במדינות אחרות כמו סין ולקחת את גורלן בידן.
במדינה קטנה כמו ישראל שהיא אי באוקיינוס המזרח התיכון, כאשר מרבית תושביה מרוכזים באזור גאוגרפי מצומצם, אוכלוסיית החקלאים היא גם שומרת הספר והגבולות, המרחבים הפתוחים והריאות הירוקות של המדינה. אם מדינה כמו שווייץ, שכבר יותר מ-450 שנים לא ידעה מלחמות, רואה בחקלאים שלה נכס אסטרטגי ששומר על ביטחונה הלאומי, מה נגיד במדינת ישראל שבה גבולות שקטים הם בגדר אוטופיה?

ועוד מילה אחרונה. גורדון, ברל, הרב קוק, בן-גוריון, טבנקין, ויתקין ומי-לא מהוגי הציונות שבראשית השיבה לארץ התקווה, הבינו כי עם שלא יחנך את צעיריו ויהפוך את האדמה למרכיב בלתי נפרד מהזהות שלהם, שיתמסרו לאדמת ארצם - לפחות אם לא יותר מכפי שעמים אחרים מתמסרים ומחנכים את ילדיהם להתחבר לרגבי ארצותיהם - ילדיו יוציאו עצמם ממנה. "אולם כינורו של דוד יכול לשוב לכוחו רק פה, בארץ ישראל, ופה אנחנו בייחוד זקוקים לו בעבודתנו שאינה עוד עבודה, בחיינו שאינם עוד חיים" (גורדון, מתוך קריאה).

לא יכולנו לבקש פרשת שבוע הולמת ומתאימה יותר לתיקון העיוות הגדול ולהבהרת חשיבות היחס שלנו לאדמת הארץ ולחקלאות הישראלית: "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע וישבתם לבטח עליה... והארץ לא תימכר לצמיתות..." (ויקרא, פרשת בהר).

מאמר דעה הפורסם בישראל היום, הכותב- יואל זילברמן הוא מייסד ומנכ"ל "השומר החדש"
לקריאת המאמר בישראל היום

חסר רכיב