פס"ד עליון בן ממשיך בכפר סירקין
1.1.1985
ג 1 397
עא 633/82
אליהו לוקוב
צפורה מגדל
--------------------------------------------------------------------------------
ערעור אזרחי
מס' 633/82*
1. אליהו לוקוב
2. עליזה לוקוב
3. ליאורה גרינברג
4. יעקב גרינברג
נגד
1. צפורה מגדל
2. יצחק מגדל
3. מיכאל לוין, עו"ד
4. כפר נחמן סירקין, מושב עובדים
להתיישבות שיתופית בע"מ
5. "קמה"
אגודה חקלאית שיתופית בע"מ
6. מינהל מקרקעי ישראל
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[1.8.85]
לפני הנשיא מ'
שמגר והשופטים ש' לוין, ש' נתניהו
חוק המתנה,
תשכ"ח-1968, ס"ח 102, סעיף 5 - חוק הירושה, תשכ"ה-1965,
ס"ח 63,
סעיפים 114 ,)3(7 ,6 - הצעת חוק הירושה, תשי"ח-1958, ה"ח
212 - תקנות האגודות השיתופיות (חברות),
תשל"ג-1973, ק"ת 872, תקנות
3א, 3א(א), 3א(ב) - 3א(ד), 3א(ז), 7 -
פקודת האגודות השיתופיות, חא"י
כרך א, (ע)
336, (א) 360, סעיף 31 - חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-
1973, ס"ח 118, סיפים 27(ב), 29.
המערערים 1 ו-3
והמשיבה 1 הם ילדיהם של המנוחים שהתגוררו בכפר
סירקין (המשיב
4) והיו חברים באגודה השיתופית שלו (המשיבה 5).
למנוחים הייתה
זכות חכירה רשומה על שם שניהם. הגם שחוזה החכירה של
המנוחים עם
המשיבה 5, שחכרה את הקרקע בחכירה ראשית מקרן קיימת לישראל
(כיום - המשיב 6), פג ב-1964, הוסיפו
המנוחים לשבת על הקרקע ולעבדה
עד פטירתם.
בנוסף למנוחים התגוררו גם המשיבים 1 ו-2 במבנה שנבנה
על החלקה
הנדונה בהסכמת ועד המושב, והם אף התקבלו כחברים במשיבה 5.
בית המשפט
המחוזי קבע, כי זכות החכירה בחלקה הייתה, לאחר מות האב, של
האם המנוחה,
וממנה עברה ליורשיה, וכי לאף יורש אין זכות מיוחדת בהקשר
זה, וכל יורש
הרוצה לממש את זכויותיו בירושה צריך לפנות אל המשיבה 5
ולבקש הכרה בו
כ"בן ממשיך". מכאן הערעור.
------------------------------------
* פסק הדין לא פורסם בזמנו. לאחר שיקול
נוסף הוא נמסר עתה למערכת
לפירסום.
398
בית המשפט
העליון פסק:
א. (1) מצבם המשפטי של בני הזוג המנוחים כחוכרי משנה לא השתנה
רק
משום שתקופת החוזה המקורי תמה, כאשר הם הוסיפו לשבת
על
הקרקע וכאשר החוכר הראשי (המשיבה 5) ובעל הקרקע
(המשיב 6)
לא גילו כל סימן שיש להם התנגדות לכך, אלא להפך,
המשיכו
להתייחס אליהם כמקודם (402 ז).
(2)
(אליבא דנשיא, מ' שמגר): יש לראות כאן הסכמה מכללא של
הצדדים
להמשכתו של היחס המשפטי ביניהם בהתאם לתנאי החוזה
המקורי, ועצם
אי-חידוש החוזה הפורמאלי איננו צריך לשנות מסקנה זו
(402 ז-403
א).
(3) (אליבא דשופטים ש' לוין וש' נתניהו): לא הובהר, אם החכירה
נמשכת לפי תנאי חכירת המשנה המקורית או לפי התנאים
המקובלים בחוזי חכירה שנחתמו החל מ-408( 1972 ג, 409
ז, 410 א).
ב. (1) מחוזה החכירה המקורי עולה, שהורשת זכות החכירה
כפופה
למגבלות, הקבועות בחוזה (403 ז).
(2) מגבלה בעבירות הזכות היא חלק מהוי של
זכות החכירה עצמה (404 א).
ג. (1) מחד
גיסא, זכותו של חבר המחזיק במשק היא זכות קניינית או חוזית,
אשר נכללת
בעיזבונו כמו כל זכות אחרת האמורה לעבור ליורשיו בהתאם
לדיני הירושה
הרגילים. מאידך גיסא, ייחודה של זכות זו, הנובע
מאופיו המשפטי
והחברתי של מושב העובדים השיתופי, הוא בכך שהעברת
הזכות כפופה גם
לדיני האגודות השיתופיות (406 ג).
(2) מערכת דינים זו נועדה לשמור על אופיו
של המושב כיחידה חברתית
וכלכלית, בה
קיימים שיתוף פעולה ועזרה הדדית בין החברים (406
ג-ד).
(3) מציאות זו הולידה את ההגבלה על חופש
הפעולה המשפטי בעריכת
הסדרים לגבי
רכושו של חבר מושב והכפפתה להסכמתם של שאר
החברים ושל
המוסדות המנהלים של המושב (406 ד).
(4) ההכפפה של העבירות של זכויותיו של
חבר המושב להסכמת המושב
מבוטאת, בדרך
כלל, בשני מישורים: במישור
דיני התאגידים יכולה
האגודה השיתופית להחליט, אם ברצונה לקבל את היורשים
או מי מהם
כחברים באגודה במקומו של החבר שהלך לעולמו, או אם
ברצונה לסרב
לקבלו ולהעניק ליורשים פיצוי כספי במקום המניה של
החבר שהלך
לעולמו. המושב דואג, בדרך כלל, גם להבטחת
עניינו במישור של דיני
הקניין והירושה
הרגילים, וזאת, במקרה דנן, על-ידי הגבלת העבירות
בזכות חכירת
המשנה לפי חוזה החכירה והכפפתה להסכמת המשיבה 5
(406 ד-ה).
(5) הבן, שחי במשק ועיבד אותו יחד עם
הוריו ואגב כך נעשה חבר
במשיבה 5,
הופך, עם מות ההורים, לבעל הזכות שהייתה להוריו
במשק, בכפוף
לחובתו לתת פיצוי כספי לשאר היורשים החוקיים
של הזכויות
הקנייניות שהיו למוריש במשק (407 א-ב).
ד. (1) גם
זכותו של בר-רשות גרידא ניתנת עקרונית להעברה ליורשיו,
והכול בכפוף
להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון (407 ו).
(2) (אליבא דנשיא מ' מגר): במקרה דנן, אם
אכן מדובר ברישיון גרידא,
האישור הנדרש
להעברת הרישיון למשיבים 2-1 ניתן אוטומאטית מכוח
תקנה 3א לתקנות
האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973, עקב
היותם חברי
המשיבה 5 שרכשו מעמד של "בן ממשיך" (407 ז).
פסקי-דין של
בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 355/76 בסו נ' מלאך ואח',
פ"ד לא(359 )2.
[2] ע"א 605/80 (המ' 145/80) עיזבון
המנוחים לייביש הרשקו ו-קרולינה
הרשקו נ'
מנדלוביץ ואח', פ"ד לה(481 )2.
[3] המ' 89/51 מיטובה בע"מ נ' קזם, פ"ד ו 4.
[4] ע"א 260/65 צ' חייקין ואח' נ'
ממר ואח', פ"ד יט(183 )4.
[5] ע"א 495/80 ברקוביץ ואח' נ'
קלימר וערעור שכנגד, פ"ד לו(57 )4.
ערעור על
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א'
חלימה) מיום 2.7.82
בה"פ 124/79. הערעור נדחה.
נ' אשכול - בשם
המערערים;
ז' הרטבי, ש'
קלינמן - בשם המשיבים 2-1;
נ' מאיר - בשם
המשיבים 5-4;
י' טפיירו, סגן
בכיר א לפרקליט המדינה - בשם המשיב 6.
פסק-דין
הנשיא מ' שמגר:
1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו, לפיו
נדחתה תובענת המערערים, בה ביקשו כי יוצהר על
תקפותו של הסכם
מתנה שיתואר בהמשך, ולחלופין, כי יוצהר שזכות חכירת
משנה במשק בכפר
סירקין כלולה בעיזבון המנוחה הניה לוקוב, כי העיזבון
אינו משק חקלאי
וכי חלקה 32/6320 היא חלק מעיזבונה של המנוחה הנ"ל.
2. אלו עיקרי העובדות הצריכות לעניין:
המערער 1, אליהו
לוקוב, המערערת
3, ליאורה גרינברג, והמשיבה 1, ציפורה מגדל, הם ילדיהם
של המנוח חיים
לוקוב, שהלך לעולמו ביום 25.2.72, ושל אשתו הניה
לוקוב, שהלכה
לעולמה ביום 3.6.77. בני הזוג המנוחים התגוררו בכפר
סירקין, שהוא
מושב שיתופי, והיו חברים באגודה השיתופית של המושב.
לבני הזוג
הייתה זכות חכירה רשומה על שם שניהם בחלקת קרקע המסומנת
בחלקה 32/6320.
חוזה החכירה
המקורי נחתם ביום 20.3.46 בין בני הזוג לוקוב לבין
האגודה
השיתופית של הכפר (להלן - האגודה), שהיא שחכרה את הקרקע
בחכירה ראשית
מידי קרן קיימת לישראל (כיום מינהל מקרקעי ישראל; "בעל
הקרקע"
לפי החוזה). סעיף א' לחוזה הנ"ל (להלן - חוזה החכירה המקורי)
קובע, כי תקופת החכירה תימשך עד ליום 31.12.64.
עם תום התקופה הנ"ל
הוסיפו בני הזוג לשבת על הקרקע ולעבדה, אך החוזה
הנ"ל לא הוארך באופן
פורמאלי, ולא נחתם בינם לבין האגודה חוזה חדש. בעת פטירתו
של המנוח
היו על החלקה
הנדונה שני מבנים, אשר אחד מהם שימש למגורים להורים
ובשני התגוררו
המשיבה הראשונה ובעלה.
מגוריהם במקום
של אלו האחרונים היו בהסכמתו של ועד המושב.
המשיבה הראשונה
ובעלה התקבלו ביום 12.8.69 כחברים באגודה. בית המשפט
המחוזי קבע, כי
הסכמת האגוד
לקבלתם כחברים
ולישיבתם על הקרקע ניתנה בעקבות הבעת רצונו של האב
המנוח בכך. זאת
ועוד, מן הראיות ניתן ללמוד, כי הסכמת המושב עומדת
בעינה גם היום.
בין תאריך
פטירתו של האב לבין תאריך פטירתה של האם אירעו מספר
אירועים,
שיכולה להיות להם השלכה על מערכת הנתונים המשפטית:
(א) ביום 15.5.75 ניתן על-ידי בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
צו ירושה,
הקובע את יורשיו על-פי דין של המנוח לוקוב, והם אשתו
ושלושת ילדיו
(ת"ע 5736/74).
(ב) ביום 16.12.74 נחתם על-ידי שלושת
הילדים תצהיר הנושא אופי
של תצהיר
ויתור, בו הביעו את הסכמתם לרישום החכירה על החלקה הנדונה על
שם אמם בלבד
"כחוכרת משנה לדורות כנהוג וכמקובל בכפר סירקין... ולפי
התנאים המקובלים במנהל מקרקעי ישראל". כן מביע
התצהיר הנ"ל את הסכמת
שלושת הילדים לביטול החכירה המקורית, אשר לפי סעיף 3
לתצהיר הנ"ל פג
תוקפה ב-31.12.64.
(ג) הן המשיבה הראשונה והן המערערת
השנייה שלחו לאחר מכן לעורך
הדין, שלפניו
נחתם תצהיר הוויתור, מכתבים, ובהם הודיעו כי הן חוזרות
בהן מתצהיר
הוויתור. בית המשפט המחוזי קבע במימצאיו, כי הסיבה לחזרה
מן הוויתור
הייתה נעוצה בסכסוכים שנתגלעו בין היורשים בקשר לפעולות
בנייה, שהיו
אמורות להתבצע בחלקה ואשר בעקבותיהן ביטל הכפר את הסכמתו
לבנייה.
סכסוכים אלו נבעו, לפי קביעת בית המשפט המחוזי, מניסיונם של
המערערת 3
ובעלה (המערער 4) להשיג אישור בנייה כדי לבנות בניין שלישי
על החלקה
הנ"ל, דבר שנגד הן את עמדת הכפר והן את רצונם של המשיבים 1
ו-2.
(ד) ביום 2.2.77 נחתם בין האם לבין
המערערים 1 ו-3 הסכם המבקש
להיות הסכם
מתנה, לפיו מחלקת האם את כל זכויותיה בחלקת הקרקע במתנה
לשלושת ילדיה,
שהם יורשיה. לפי ההסכם הנ"ל הייתה אמורה החלקה הנ"ל
להתחלק לשני
חלקים שווים: האחד יינתן למשפחת מגדל והשני למשפחת
גרינברג, בעוד
שמשפחת לוקוב (המערערים הראשון והשנייה) תקבל את חלקה
היחסי מהקרקע
בדרך של פיצוי כספי.
אין מחלוקת על
כך, כי הבת המשיבה 1 ובעלה המשיב 2 (להלן -
המשיבים) לא
חתמו על ההסכם הנ"ל, וכי לא ניתנה להסכם המתנה המתואר
הסכמה מצד
האגודה או מטעם מינהל מקרקעי ישראל.
3. בית המשפט המחוזי דחה את הטענות
המתייחסות לחוסר הכושר של
המנוחה ושל
אי-חוקיותו של הסכם המתנה. הערכאה הראשונה קבעה, כי המתנה
שהמנוחה נתנה
לילדיה תקפה, אך היא אינה חלה על הזכות בחלקה נושא
המחלוקת, שכן
העברתה של זו טעונה הסכמת האגודה, וזו לא ניתנה
. מאידך גיסא, גם דחה בית המשפט המחוזי את טענת המשיבים, כי הם
בעלי הזכויות
בחכירה על החלקה, לאור חוזה החכירה, מכוח היותם במעמד
של "בן
ממשיך" במשק; הוא קבע, כי הם ויתרו על זכותם זו בתצהיר
הוויתור, שבית המשפט
ראה בו מתנה תקפה, וכי לא נתקיימו התנאים לחזרה
ממנה, כאמור
בסעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968.
בית המשפט קבע,
כי ניסיונם של המערערים 3 ו-4 (הזוג גרינברג)
להשיג אישור
בנייה כדי לבנות בית שלישי על החלקה נערך ללא זכות כדין
ובניגוד למוסכם
בין היורשים, למקובל על האם ולרצון האגודה.
לאור האמור
לעיל הסיק בית המשפט המחוזי, כי זכות החכירה בחלקה
הייתה ונשארה
של האם המנוחה, וכי עברה ממנה ליורשיה; העברה זו כפופה
להסכמת האגודה:
היות שלאף יורש אין זכות מיוחדת בהקשר זה, על כל
יורש, הרוצה
לממש את זכויותיו בירושה, לפנות אל האגודה ולבקש הכרה בו
כ"בן
ממשיך". בית המשפט ציין, כי הוא מודע לעדיפות שיש בהקשר זה
למשיבים, שכבר
התקבלו כחברים ובנו את ביתם על החלקה בהסכמת האגודה.
כן ציין, כי
אין בפסק-דינו משום הוראה כלשהי לאגודה, כיצד לנהוג
בבקשות של
היורשים.
4. (א) המערערים טוענים, כי למרות שהסכם
המתנה שהעניקה האם
היה מותנה
בהסכמתם של הכפר ושל מינהל מקרקעי ישראל, וזו לא ניתנה,
הרי הסכם המתנה
תקף, אם כי הוא מותנה, וככזה הוא מחייב את הצדדים לו.
לחלופין טוען
בא-כוחם המלומד של המערערים, כי יש לראות בהסכם
האמור צוואה
תקפה.
(ב) לדעת המערערים, חוזה החכירה
המקורי עדיין בתוקפו, ולפיו
עוברת הזכות
בחכירה עם מות האם אל המבוגר שבין היורשים, ולחלופין, יש
להחיל כאן את
הוראות סעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, לפיו יש
להחזיר את
הדיון לבית המשפט קמא, שעליו לקבוע, כלשונו של סעיף 114
הנ"ל,
מיהו היורש "המוכן ומסוגל" לקיים את המשק החקלאי ואת שיעור
הפיצויים שעליו
לתת לשאר היורשים.
לבסוף הם
טוענים, כי למשיבים אין כל זכות של בן ממשיך במשק,
ולחלופין, כי
ויתרו על הזכות בתצהיר הוויתור, ולחלופי חלופין נאמר,
כי אין המעמד
של "בן ממשיך" מעניק למשיבים כל זכויות מוקנות במשק.
5. (א) הטענה המרכזית אותה מעלים המשיבים
היא, כי הזכות
להמשיך ולשבת
במשק ולעבדו כחבר האגודה וכחוכר איננה נכללת כלל
בעיזבונם של
ההורים, אלא עברה לידי המשיבים מכוח היותם "בנים
ממשיכים"
במשק. מסיבה זו אין, לדעתם, רלוואנטיות להוראות סעיף 114
לחוק הירושה.
המשיבים
מוסיפים וטוענים, כי לאור פקיעתו של חוזה החכירה
המקורי, מעמדם
של ההורים במשק היה מעמד של בני-רשות בלבד, וזו זכות
הניתנת להעברה
אך ורק בהסכמת האגודה ומינהל מקרקעי ישראל ולפי רצונם
המוחלט.
(ב) ביחס להסכם המתנה של האם טוענים
המשיבים, כי הוא חסר כל
תוקף, שכן
מעמדה המשפטי היה, כאמור, של בת-רשות בלבד, וזוהי זכות
שאיננה ניתנת
להורשה או להעברה ללא הסכמתו של נותן הרשות (היינו הכפר
ומנהל מקרקעי
ישראל).
(ג) המשיבים מוסיפים וטוענים, כי
ב"תצהיר הוויתור", שעליו חתמה
המשיבה
הראשונה, אין כל כוונה להסדיר זכויות או לוותר עליהן בכל
הקשור למצב
לאחר מות האם, וכל כוונת התצהיר הייתה להסדיר את המצב
בחייה של האם.
בכל מקרה, אין בוויתור הנ"ל משום הסכמה לוותר על מעמדם
כבעלי זכות
בתור "בנים ממשיכים", המתגבשת רק עם מות שני ההורים.
המשיבים
טוענים, כי ההכרה בהם כבנים ממשיכים אושרה מחדש ב-19.7.82
לאחר מתן פסק
הדין המחוזי, ובכך הם נקבעו כבעלי הזכויות בחלקה ובמשק
בהתאם להחלטת
בית המשפט המחוזי.
6. טענותיו של מינהל מקרקעי ישראל הן
אלו:
העברת חכירת משנה של משק הייתה טעונה אישור קודם של
הבעלים ושל
החוכר הראשי, קרי המינהל והאגודה כפר סירקין.
לעניין ההורשה
של זכות חכירת המשנה, הרי ההסדר החוזי בין החוכר
הראשי לחוכר המשנה הכיר בתחולת דיני הירושה על הזכות
האמורה, אולם אף
זאת, כאמור בחוזה, בכפיפות להסכמה עליה דובר לעיל.
כנאמר בסעיף
ה'(א) לוזה -
"במקרה שהיורש לא יתאים
לאחת הדרישות - תהיה הזכות לאגודה להשיב
את הנחלה אליה והיא מחייבת לשלם ליורש פיצויים"
(ההדגשה שלי - מ'
ש').
כן הפנה המינהל
לסעיף ה'(ב) לחוזה, אשר מצוטט בסעיף 8
להלן, בהמשך
הדברים.
7. עד ליום 31.12.64 היו בני הזוג
המנוחים חוכרי משנה של
החלקה הנדונה
לאור חוזה החכירה שנחתם בינם לבין האגודה. בני
הזוג לא חתמו
על חוזה חדש עם האגודה. לדידי,
לא הפכו בשל כך
בלבד לבני-רשות. מעמדם המקורי של בני הזוג היה של
חוכרי משנה,
והוא עוגן בחוזה פורמאלי. אין כל סיבה להניח, כי המצב
המשפטי
השתנה רק משום שתקופת החוזה המקורי תמה, כאשר חוכר
המשנה מוסיף
לשבת על הקרקע כמימים ימימה וכאשר החוכר הראשי
(האגודה) ובעל
הקרקע (המינהל) אינם מגלים כל סימן שיש להם התנגדות
לכך, אלא
להיפך, ממשיכים להתייחס אליו בכל המישורים כמקודם. יש
איפוא
לראות כאן הסכמה מכללא של הצדדים להמשכתו של היחס
המשפטי ביניהם
בהתאם לתנאי החוזה המקורי, וצם אי-חידוש החוזה
הפורמאלי איננו צריך לשנות מסקנה זו (ע"א 1[
355/76], בעמ' 361
מול אות
השוליים ז, ובעמ' 362 מול אות השוליים ב, וכן ע"א 605/80
(המ' 2[ )145/80], בעמ' 487 מול
אותיות השוליים ו-ז). העולה מן
האמור לעיל
הוא, כי בעת פטירת המנוח חיים לוקוב, הוא היה יחד עם
אשתו בעל זכות
החכירה המעוגנת בחוזה המקורי, ותנאי חוזה זה הם ששיקפו
זכויותיו בנוגע
להעברת הזכות במקרה של מוות, והם משליכים על
זכויות יורשיו
לאחר מותו.
8. סעיפים ג' ו-ה'(ב) לחוזה החכירה
המקורי קובעים:
"ג. העברת זכות חכירת המישנה: לחוכר יש
הזכות להעביר את
זכות חכירת
המישנה לאחר, הנקראת להלן 'העברת זכות חכירת-
המישנה'. אולם העברת זכות חכירת מישנה זקוקה
לאישור קודם
של הקרן והאגודה בכתב. לפני ההעברה הזו מחוייב החוכר
לשלוח
לקרן ולאגודה את הצעת החוזה להעברת זכות חכירת-המישנה,
לאישור, וכמו כן הצהרה מאת מקבל ההעברה, שלפיה מקבל
עליו
הלה את כל ההתחייבויות של החוכר כלפי הקרן והאגודה.
הקרן
והאגודה מחוייבות להודיע לחוכר בכתב את הסכמתו להעברת
זכות
חכירת-המישנה לאחר, או את מיאונו, במשך חודש ימים
מיום
קבלת ההודעה בכתב מאת החוכר על חפצו לסדר את העברת
זכות
חכירת-המישנה לאחר.
ה. (ב) במקרה
שהחוכר ישאיר יורשים חוקיים אחדים - אשתו
ויוצאי חלציו,
ויהיה צורך לחלק את הנחלה ביניהם, וחלוקת
הנחלה ביניהם תגרום, לפי דעתה של הקרן והאגודה,
להתפוררותה
של הנחלה במובן משקיות עצמאית, הזכות לאגודה להשיב את
הנחלה אליה ולהחכירה מחדש בחכירת-מישנה לאלמנת החוכר
לכל
ימי חייה, בתנאי שהיא תתאים לחכירה מבחינה חקלאית.
אחרי
מות האשה עוברת הנחלה לגדול ביורשים של החוכר, אם
יתאים
לחכירה מבחינה חקלאית. אולם במקרה שהיורשים כולם
יציעו
לקרן ולאגודה להחכיר את הנחלה לא לגדול ביורשים, אלא
לאחר
מביניהם, תחכיר האגודה בהסכמת הקרן את הנחלה
בחכירת-משנה
ליורש המוצע - אם יתאים לחכירה מבחינה חקלאית. אם
הגדול
ביורשים יוותר על זכות-חכירת-המישנה, או שאיננו מתאים
לחכירה מבחינה חקלאית, יבוא אחריו היורש השני, ואילך
ואילך. האגודה תחכיר את הנחלה בחכירת-מישנה לאחד היורשים -
רק בתנאי שהוא ישלם ליתר היורשים את הפיצויים בהתאם
לסעיף
ז' של החוזה הנוכחי. אם אף אחד מהיורשים החוקיים של
החוכר
-
אשתו ויוצאי חלציו - לא ירצה לקבל את הנחלה
בחכירת-מישנה
לפי התנאים הנזכרים לעיל ביחס לתשלום הפיצויים ליתר
החוכרים, או לא יתאים לחכירה מבחינה חקלאית, הזכות
לאגודה
להשיב את הנחלה אליה ולשלם פיצויים ליורשים בהתאם
לסעיף ז'
של החוזה הנוכחי" (ההדגשות שלי - מ' ש').
עולה איפוא
מסעיף ה'(ב) לחוזה, כי הורשת זכות החכירה כפופה
למגבלות
מסוימות, וביניהן הסכמת האגודה. הסכמה זו תינתן, רק אם לדעתה
מתאים היורש
להמשיך ולנהל את המשק מבחינה
חקלאית, ואם
חלוקתו במקרה של מספר יורשים אינה עלולה, לדעת האגודה,
לגרום
להתפוררות המשק. יוצא, שכל העברה בירושה של זכות החכירה כפופה,
בראש ובראשונה,
להסכמת האגודה, וכל פעולת העברה
כזו, שלא קיבלה את
הסכמת האגודה, היא חסרת תוקף. חוזה החכירה
היוצר את הזכות של החוכר
גם שולל מראש
את זכות החוכר להוריש כרצונו את זכות החכירה. החוכר
אינו יכול
להוריש את מה שאין לו, ומה שיש לו מוגבל מראש על-פי החוזה
שיצר את הזכות.
המגבלה בעבירות הזכות היא חלק מהותי של זכות החכירה
עצמה (ראה
ד"ר ס' אוטולנגי, "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק
במושב
עובדים" עיוני משפט ט' (תשמ"ג-מ"ד) 477 ,469). בעניין זה לא
יועיל למערערים
גם סעיף 114 לחוק הירושה. סעיף 114 יוצא מתוך ההנחה,
ש"המשק
החקלאי", קרי - זכותו הקניינית של המוריש, עובר בירושה
ליורשיו. כלומר
הסעיף חל רק על מה שהמוריש יכול להעביר ליורשיו. לכן
הסעיף איננו
יכול לשנו מגבלה על העבירות שהיא חלק מהותי של הזכות.
אין פירושו של
דבר, כי היורש נותר ללא פיצוי; כפי שנובע
הנוסח של החוזה
(אשר הרעיון שהובע בו יושם באלפי מקרים), הוא ככל הנראה
גם שימש דגם
למנסחי הצעת חוק הירושה, תשי"ח-1958.
9. (א) לעניין מעמדו של תצהיר הוויתור:
עם מותו של האב עברה
זכות החכירה
לידיה של האם. נקודת המוצא של מסמך הוויתור הייתה, כי
לילדים יש זכות
בחלקה כיורשים הזכאים להירשם כחוכרים על החלקה, ואולם
נקודת מוצא זו מוטעית, מאחר שהיא מתעלמת
מן ההגבלות, הנובעות מחוזה
החכירה שיצר את
הזכות. בשלב זה, לאחר מות האב הייתה לילדים, לכל
היותר, מעין "זכות ראויה" בנכס
(השווה המ' 3[ 89/51], בעמ' 11 ,7),
היינו ציפייה
שאיננה עולה כדי זכות מגובשת לקבל זכויות של חוכרי משנה
בנכס לאחר מותה
של האם. כוונת הילדים הייתה לוותר על זכותם המיידית
לקבל לידיהם את
זכות חכירת המשנה - אך כאמור זכות כזו לא הייתה להם,
שכן לא התמלאו
תנאי העבירות של הזכות, קרי הסכמת האגודה כפי שדרש
וזה החכירה
שיצר את הזכות. מכאן, שלא היה תוקף לוויתור כביכול של
הבנים על חלקם
בזכויות בנכס, שכן לא הייתה להם זכות להירשם כחוכרים
בעת החתימה על
הוויתור. לא היה גם מקום להסיק מכתב הוויתור על קיומה
של כוונת
הילדים לוותר על זכויותיהם בנכס לאחר מות האם. כוונה כזו
איננה עולה
מלשונו של מסמך הוויתור וגם איננה סבירה, לאור נסיבות
המקרה, שהרי
ברור, כי ויתור הדדי של כל היורשים על הנכס (לאחר מות
האם היורשים
שנותרו הם שלושת הילדים) יותיר את הנכס ללא יורשים,
וכזאת בוודאי
לא הייתה כוונתם. אין להסיק מנוסח כתב הוויתור כל כוונה
של הילדים
לוותר על זכות כספית כלשהי לקבל פיצוי מהאם שקיבלה לידיה
את חלקו של האב
בזכות החכירה, אלא יש לראות בכתב הוויתור מסמך, בו
מסכימים הילדים לדחות את המחלוקות ביניהם ואת הסדרת
הזכויות הרכושיות
למשך כל הזמן שהאם בחיים. מכאן שאין גם
כל צורך להיכנס לשאלה, מה היה
תוקפה של החזרה
מן הוויתור של המשיבה 1 ושל המערער 1.
(ב) לעניין מעמדו של הסכם המתנה של
האם: בהסכם זה, שנחתם בידי
האם המנוחה,
ביקשה האם להעביר את זכויותיה בחלקה לשלושת הילדים
בחלקים שווים.
כן מציין ההסכם, כי
על החלקה
שתחולק בין משפחת מגדל למשפחת גרינברג ייבנה מבנה נוסף. דא
עקא, שהעברת
זכות החכירה הנ"ל על-ידי האם בין בחייה ובין במותה
מוגבלת, כאמור
לעיל, על-ידי חוזה החכירה, שיצר את הזכות, ומותנית
בהסכמת האגודה,
לפי סעיפים ג' ו-ה' לחוזה החכירה. הסכמה כזו לא
ניתנה, וברור
גם שתוכן ההסכם נוגד את עמדתה של האגודה, המתנגדת
לחלוקת המשק.
מעמדו של ההסכם הנ"ל הוא לכן לכל היותר של חוזה מתנה
על-תנאי, כאשר
התנאי שבו לא קוים. לכן, אפילו נלך בדרכו של בא-כוח
המערערים,
הטוען כי חוזה כזה יש לו תוקף מסוים, הרי תוקפו של חוזה זה הוא
כאמור כשל חוזה
על-תנאי, בו טרם נתקיים התנאי (פרופ' ג' טדסקי, "חוזה
שלביצועו דרושה
הסכמת אדם שלישי ודמי תיווך" הפרקליט לב (תשל"ז-ל"ח)
303 ,296). אם התנאי לא
קוים, אין הוא מעניק למערערים את הסעדים שהם
מבקשים לראות
בו, ואין בו כדי לשנות את זכויות הקנין והירושה בחלקה
הנדונה.
10. לעניין ירושת הזכויות במשק וסוגיית
הבן הממשיך: המגבלה
העיקרית על
העבירות של זכות החכירה במשק על-פי חוזה החכירה, בין אם
מדובר על
העברתה בחיים ובין אם מדובר בהורשתה, היא הדרישה לקבל את
הסכמתה של
האגודה להעברה כזו. כפי שהוסבר לעיל, הפעולה שהאם ביצעה
(הסכם המתנה) לא עמדה בדרישה הזו.
השאלה הנוספת הנשאלת עתה היא, מה
דין זכות
החכירה לאחר מות האם: האם היא עברה ליורשים או למי מהם או
שהיא תלויה על
בלימה וממתינה לפעולה כלשהי שיבצעו היורשים או האגודה.
לדעת בית המשפט
המחוזי, כזה אכן היה המצב, ולכן הפנה את הצדדים אל
האגודה, שבידיה
היה, לדעתו, המפתח להכרעה בדבר זכויות היורשים ומעמדם
ביחס לזכות
החכירה במשק.
כדי להשיב על
השאלה הנ"ל יש לבחון את מעמדם של בני הזוג,
המשיבים,
כ"בנים ממשיכים".
תקנה 3א לתקנות
האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973, קובעת:
"בן-ממשיך ובת זוג
3א. (א) בתקנה זו, 'בן ממשיך' - בן אד
לבד, או בן מאומץ
אחד. או נכד
אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו של בן ממשיך,
המחזיק בעצמו
או יחד עם הוריו מכוח הסכם עם הוריו או מכוח
התחייבות בלתי
חוזרת בכתב של הוריו, או מכוח ירושה, במשק חקלאי,
בתור בעלים,
חוכר, חוכר משנה, או כבר-רשות של מוסד מיישב או של
האגודה. לענין
זה, 'הורים' - לרבות אחד מהם במקרה שהשני חדל
להיות בעל
זכויות במשק החקלאי או שנפטר.
(ב) בן ממשיך הכשיר לחברות על פי
תקנות האגודה יגיש לועד
ההנהלה בקשה
בכתב להתקבל כחבר לפי הנוסח שבתקנון האגודה, בצירוף
מסמכים
המוכיחים את היותו בן ממשיך.
(ג) התנגד ועד ההנהלה לקבלת בן ממשיך
להיות חבר באגודה, יפתח
הועד בהליכי
בוררות נגד אותו בן ממשיך לפי תקנון האגודה, תוך 45
יום מיום שהגיש
בקשה כאמור, וחברותו תיקבע על פי פסק הבוררות.
(ד) לא החל הועד בהליכי בוררות כאמור בתקנת משנה (ג), יהיה הבן
הממשיך חבר
באגודה בתום 45 יום מיום שהגיש את בקשו כאמור.
(ה) הוראות תקנה זו אינן באות למנוע
מבן אחר של חבר האגודה
להיות חבר בה.
(ו) הוראות תקנה זו יחולו, בשינויים
המחוייבים, על בני זוגם של
בעל או בעלת
משק חקלאי שלהם זכות במשק.
(ז) היתה העברת זכות במשק חקלאי טעונה
אישור האגודה על-פי
תקנותיה, יראו
כאילו ניתן לבן ממשיך אישור כאמור אלא אם לא
נתקבל הבן הממשיך
כחבר באגודה על-פי פסק הבוררות כאמור בתקנת
משנה (ג).
(ח) תקנה זו תחול על אגודה שסווגה על
ידי הרשם כמושב עובדים"
(ההדגשות שלי - מ' ש').
תקנה זו מבקשת
להסדיר את הבעיה הנ"ל, העולה עם מותו של בעל
משק במושב
עובדים שיתופי: מחד גיסא, זכותו של החבר המחזיק במשק
היא זכות
קניינית או חוזית, אשר נכללת בעיזבונו כמו כל זכות אחרת
האמורה לכן
לעבור ליורשיו בהתאם לדיני הירושה הרגילים. מאידך גיסא,
ייחודה של זכות
זו, הנובע מאופיו המשפטי והחברתי של מושב העובדים
השיתופי, הוא
בכך שהעברת הזכות כפופה לדיני האודות השיתופיות.
מערכת דינים זו
נועדה לשמור על אופיו של המושב כיחידה חברתית
וכלכלית, בה
קיימים שיתוף פעולה ועזרה הדדית בין החברים. מציאות זו
הולידה את
ההגבלה על חופש הפעולה המשפטי בעריכת הסדרים לגבי
רכושו של חבר
מושב והכפפתה להסכמתם של שאר החברים ושל המוסדות
המנהלים של
המושב (מאמרה הנ"ל של אוטולנגי, בעמ' 470). ההכפפה של
העבירות של
זכויותיו של חבר המושב מבוטאת, בדרך כלל, בשני
מישורים:
במישור דיני התאגידים יכולה האגודה השיתופית להחליט,
אם ברצונה לקבל
את היורשים או מי מהם כחברים באגודה במקומו של
החבר שהלך
לעולמו, או אם ברצונה לסרב לקבלו ולהעניק ליורשים
פיצוי כספי
במקום המניה של החבר שהלך לעולמו (ראה סעיף 31
לפקודת האגודות
השיתופיות ותקנה 7 לתקנות האגודות השיתופיות
(חברות). המושב דואג, בדרך כלל, גם
להבטחת עניינו במישור של
דיני הקניין
והירושה הרגילים. במקרה דנן נעשה הדבר על-ידי
הגבלתה של
העבירות בזכות חכירת המשנה לפי חוזה החכירה והכפפתה
להסכמת האגודה.
על-ידי כך נמנע פיצול בלתי רצוי בין זכות הקניין
במשק לבין
החברות באגודה והבעלות במניה באגודה עם מות החבר בעל
הזכויות במשק,
כשהמושב מסרב לקבל כחברים את יורשיו או חלק מהם.
החשיבות של השגת
תיאום בין שני המישורים המשפטיים נובעת גם
מסיבה נוספת,
והיא חוסר הרצון של בני המשפחה לעסוק בשאלות
המשפטיות
הקשורות למצב שייווצר לאחר מות ההורים, כל זמן שההורים
עצמם בחיים
(אוטולנגי, במאמרה הנ"ל, בעמ' 494). תקנה 3א הנ"ל
מתמודדת עם
הבעיה הנ"ל בשני מובנים: תקנה 3א(א) קובעת, כי
תנאי הכרחי
להכרה בזכותו של "בן ממשיך" היא ההחזקה במשק בעוד
שהזכות
המשפטית, עליה מבוססת החזקה
הנ"ל, יכולה להיות מבוססת על
מספר מקורות חלופיים: הסכם עם ההורים, ירושה,
התחייבות בלתי
חוזרת של ההורים או רשות מטעם האגודה או מוסד מיישב. במקביל
קובעת תקנה
3א(ז), כי אם קיימת הגבלה על העבירות של הזכות
במישור דיני
הקניין, המבוטאת בכך שיש צורך לקבל את הסכמת האגודה
להעברת הזכות,
הרי למי שקיבל מעמד של בן ממשיך קודם לכן (לפי
הפרוצדורה
המוסדרת בקנות-משנה (ב) - (ד) של תקנה 3א) נתון
האישור הזה
באופן אוטומאטי. בכך נוצר
הקשר בין מעמד דה-פאקטו של
בן החי ומחזיק את המשק יחד עם הוריו לבין מעמדו
המשפטי לאחר
מותם. במקביל נוצר הקשר המשפטי השני במישור של דיני
התאגידים
(חברות באגודה) ובמישור של דיני
הירושה, או העברת הקניין במשק
בדרך אחרת
(ההגבלה על העברת הזכות עם מותם של ההורים). הבן, שחי
במשק ועיבד
אותו יחד עם הוריו ואגב כך נעשה חבר באגודה, הופך,
עם מות ההורים, לבעל הזכות שהייתה להוריו במשק,
בכפוף לחובתו
לתת פיצוי כספי לשאר היורשים החוקיים של הזכויות
הקנייניות שהיו
למוריש במשק.
11. אם ניישם את האמור לעיל למקרה שלפנינו,
הרי עולה מן
הראיות, כי
המשיבים עומדים בתנאי תקנה 3א הנ"ל, ויש להם מעמד של
בן ממשיך במשק
של הוריהם המנוחים: הם גרו יחד עם הוריהם על
החלקה הנדונה
ועיבדו את המשק יחד עם ההורים ובהסכמתם, והם התקבלו
כחברים באגודה
עוד בזמן חיי האב (אישור יו"ר ועדת הכפר, המתייחס
לקבלתם כחברים
בתאריך 12.8.69). החזקתם במשק מעוגנת הן בהיותם
יורשים
פוטנציאליים והן בהיותם "בני-רשות" של המוסד המיישב
(אוטולנגי, במאמרה הנ"ל, בעמ'
495-494). אגב, יכול לעלות ספק
לגבי הסברה
הנובעת לכאורה מדברי המחברת המלומדת הנ"ל, בעמ' 496,
לפיה צריך להיות
הסכם פורמאלי עם האגודה להחזקה של הבן הממשיך
במשק כבר-רשות;
הן לפי לשון התקנה שאיננה מדברת על "הסכם בר-
רשות" והן
מכוח ההיגיון המונח ביסודה, לפיו יש מגמה לתת תוקף
מקסימלי למצב
בשטח, ניתן לראות בעצם קבלתו של הבן כחבר באגודה
רשות מכללא
מטעם האגודה להחזקה במשק, ודי בכך כדי לתת תוקף חוקי
להחזקתו במשק
יחד עם הוריו לצורך זה. עם מותם של ההורים ולאור
תקנת משנה
3א(ז) הנ"ל נתונה גם הסכמת המושב באופן אוטומאטי
להעברת זכות
החכירה במשק לבני הזוג מגדל, ומכאן - התנאי של
אישור האגודה,
הנדרש מסעיף ה' לחוזה החכירה המסדיר את העברת
הזכויות במשק
במישור הקנייני הנ"ל מתקיים, בכפוף כמובן לחובה
החלה עליהם
לפצות את היורשים האחרים בהתאם לתקנות האגודה
וכביטויו של
דבר בחוזה החכירה, שצוטט לעל.
12. נקודת המוצא של הדיון לעיל הייתה, כי
זכותם של ההורים
במשק הייתה
זכות חכירת משנה, למרות שמועד תוקפו של החוזה
הפורמאלי בינם
לבין האגודה הסתיים עוד בשנת 1964. ואולם אפילו
נלך בדרכו של
בית המשפט המחוזי, שראה את הזכות כזו של בר-רשות
בלבד, תהיה
התוצאה זהה, שכן גם זכותו של בר-רשות גרידא ניתנת עקרונית
להעברה
ליורשיו, והכול בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון
(ראה ע"א 4[ 260/65], בעמ' 190).
במקרה דנן
ברור, כי הסכמתה של האגודה להעברת הרישיון (אם
אכן מדובר
ברישיון גרידא) הייתה כפופה לאישור מוסדות האגודה.
מאידך גיסא, גם
על אישור כזה חלה תקנה 3א הנ"ל, ולכן גם לאור
הנחה זו רכשו
בני הזוג מגדל מעמד של "בן ממשיך", מכוח היותם
מחזיקים בקרקע
"כבר-רשות של... האגודה..."
לכן האישור הנדרש
להעברת הרישיון אליהם ניתן אוטומאטית מכוח התקנה עקב
היותם חברי
האגודה שרכשו מעמד של "בן ממשיך".
13. העולה מכל האמור לעיל הוא, כי המשיבים הם בעלי הזכות
להמשיך לשבת
במשק ולעבדו כיורשיהם החוקיים של ההורים שקיבלו את
הסכמת האגודה
להעברת המשק לידיהם כ"בנים ממשיכים" והפכו גם
לחברי האגודה. זכות זו כפופה לחובתם של המשיבים
לפצות את שאר
היורשים החוקיים של ההורים בהתאם לשווי זכותם
הקניינית במשק
ובכפוף לתנאי שביטויו מעיקרו בחוזה החכירה ואשר מובא
בסעיף 114
לחוק הירושה.
בהתאם לאמור
לעיל דין הערעור להידחות.
השופט ש' לוין:
1. השאלה הראשונה, המתעוררת במקרה דנו,
היא: מה היה
מעמד המנוחים בנחלה בתום החוזה המקורי של חכירת
המשנה, בשנת
1964, שתוקפו לא הוארך? בעניין זה נחה דעתי - יהיה
אשר יהיה הדין
במקרים אחרים - כי המשיב 6 (מינהל מקרקעי ישראל)
המשיך לראות
במנוחים חוכרי משנה גם לאחר תום התקופה האמורה (ראה
עמ' 60-59
לפרוטוקול וסיכומי המשיב 6 לפנינו); לפיכך יש לראות
את המנוחים
כחוכרים גם לאחר שנת 1964. שאלה אחרת, שאליה עוד
אתייחס, היא,
אם נמשכה החכירה לפי תנאי חכירת המשנה המקורית או
לפי התנאים
המקובלים בחוזי החכירה שנחתמו עם חוכרי משנה החל משנת
1972, והשונים מתנאי שטר חכירת המשנה
המקורית.
2. השאלה השנייה היא: מה תוקפו של
הוויתור שביטויו
בתצהיר מיום
16.12.74? לדעתי, אין לו תוקף, בין אם תאמר שעם
פטירת המנוח
נותרה המנוחה כבעלת זכות החכירה הבלעדית (שכן חוזה
חכירת המשנה
נערך לזכות המנוח והמנוחה "כל אחד לחוד ושניהם
ביחד"),
ובין אם תאמר שאין תוקף להסתלקות מחלק ספציפי של עיזבון
המנוח (ראה
סעיפים 6 (לפני תיקונו) ו-7(ד) לחוק הירושה; ממילא
אין נפקות
משפטית לחזרות מן הוויתור. אגב, בסעיף 3 לתצהיר כתבו
צאצאי המנוחים: "הננו מסכימים כי חכירת
המשנה הרשומה ע"ש המנוח
ואמנו הנ"ל... אשר תקפה פג ביום 31.12.64 תתבטל,
וחכירת משנה
חדשה על החלקה תירשם מחדש ע"ש אמנו הניה לוקוב,
לפי התנאים
המקובלים במינהל מקרקעי ישראל". אות הוא, שגם
בעלי הדין הבינו
בשעתו שזכות החכירה המקורית לא נכללה בעיזבון המנוח.
3. השאלה השלישית היא, מה תוקפו של הסכם
המתנה? סעיף ג'
לחוזה חכירת
המשנה קובע לעניין העברת זכות חכירת המשנה, כי
"לחוכר יש הזכות להעביר את זכות חכירת
המשנה לאחר... אולם העברת
זכות חכירת
המשנה זקוקה לאישור קודם של הקרן והאגודה בכתב". אין
חולקין לפנינו,
שלא היה אישור - לא קודם ולא בדיעבד - להסכם
המתנה, ולפיכך
ההסכם התבטל מכוח סעיפים 37(ב) ו-29 לחוק החוזים
(חלק כללי), תשל"ג-1973 (לעניין
תחולת החוק האמור על דיני
המתנה, ראה:
ע"א 5[ 495/80]).
4. השאלה הרביעית היא: האם חכירת המשנה
כלולה בעיזבון
המנוחים?
לדעתי, התשובה אינה חד-משמעית: סעיף ה'(א) לחוזה חכירת
המשנה קובע, כי
"לחוכר תהיינה כל הזכויות של ההורשה... המוכרות
על ידי חוק
המדינה..."; אולם סעיף ה'(ב) קובע, כי:
"במקרה שהחוכר ישאיר יורשים חוקיים
אחדים - אשתו ויוצאי
חלציו, ויהיה
צורך לחלק את הנחלה ביניהם, וחלוקת הנחלה
ביניהם תגרום,
לפי דעתה של הקרן
והאגודה,
להתפוררותה של הנחלה במובן משקיות עצמאית, הזכות
לאגודה להשיב
את הנחלה אליה ולהחכירה מחדש בחכירת משנה
לאלמנת
החוכר... אחרי מות האשה עוברת הנחלה לגדול ביורשים
של החוכר. אם
יתאים לחכירה מבחינה חקלאית... אם הגדול
ביורשים יוותר
על זכות-חכירת-המשנה, או שאיננו מתאים
לחכירה מבחינה
חקלאית, יבוא אחריו היורש השני, ואילך
ואילך. האגודה
תחכיר את הנחלה בחכירת-משנה לאחד היורשים -
רק בתנאי שהוא
ישלם ליתר היורשים את הפיצויים בהתאם לסעיף
ז' של החוזה
הנוכחי...".
מכיוון שבמקרה
דנן הוכח, שהנחלה אינה ניתנת לחלוקה (ראה מוצג
מש/34), היה
המשיב 4 רשאי להשיב אליו את הנחלה, ואין לראות את חכירת
המשנה המקורית
כחלק מעיזבונות המנוחים.
5. השאלה החמישית נוגעת לסוגיית
"הבן הממשיך"; ההתייחסות
לסוגיה היא
פועל יוצא מן הקביעה, שזכות חכירת המשנה אינה מהווה חלק
מן העיזבונות.
בכתב התביעה
עתרו המערערים גם למתן הצהרה, כי המשיבים 1 ו-2
אינם בחינת
"בן ממשיך", ועתירה זו נדחתה בגדר דחיית התביעה בכללותה.
השופט המלומד
קבע אמנם, שעקב הוויתור לא ניתן עוד לראותם כ"בן
ממשיך",
ותקנתם היא לפנות למשיב 4 ולבקש ממנו זכויות אלה, אך לאור
האמור לעיל,
אין הנמקה זו מקובלת עלי. אכן, התוצאה האופראטיבית -
דחיית התביעה -
נותרת בעינה. לפנינו ביקשו המשיבים 1 ו-2 לקבוע, שהם
הפכו ל"בן
ממשיך". מבחינה דיונית, אין מניעה להיעתר לבקשה זו, כל עוד
אין הם עותרים
לשינוי תוצאת פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. ביחסים
שבין המשיבים 1
ו-2 לבין המשיבים 4 ו-5 (המושב והאגודה) אין מתעוררת
כל בעיה, משום
שהמשיבים 4 ו-5 הסכימו והם עדיין מסכימים להכיר
במשיבים 1 ו-2
כ"בן ממשיך" (לעניין זה, ראיה נוספת, שהמשיבים ביקשו
להביא לפנינו
בדבר הכרה כאמור, שניתנה לאחר פסק הדין, אינה מעלה או
מורידה); אך
מתעוררות שאלות אחרות שלא נתלבנו לפנינו כל צורכן: ראשית,
מה מעמדם של
המערערים להתנגד להכרת המשיבים 4 ו-5 במשיבים 1 ו-2 כ"בן
ממשיך"?
שנית, אם יש להם מעמד (לעניין זה איני מחווה דעה), האם זכו
המשיבים 1 ו-2
במעמד של "בן ממשיך" אף שטרם הועבר לזכותם קניין
בנחלה; שלישית,
כיצד ניתן ליישב את ההגדרה של "בן ממשיך" בתקנה 3א
לתקנות האגודות
השיתופיות (חברות), עם חובותיו של המשיב 4 בסעיף
ה'(ב) לחוזה
חכירת המשנה המקורי? רביעית, מה הפיצוי לו זכאים
המערערים או מי
מהם עקב ההכרה במשיבים 1 ו-2 כ"בן ממשיך"? התשובה
לשאלה האמורה
עשויה להיות תלויה בתשובה לשאלה, אם לאחר תום חכירת
המשנה המקורית
המשיכו המנוחים להחזיק בנחלה מכוח שטר חכירת המשנה
המקורי, שאז
נקבע שיעור הפיצוי לפי סעיף ז', או לפי הנוסח המקובל של
שטרי החכירה
החל משנת 1972 (המוצג מש/33) - שאז קנה המידה לפיצוי הוא
לכאורה שונה
(וראה האיזכור של סעיף 114 לחוק הירושה בסעיף 4ב' שבו).
מאחר שכל
השאלות האמורות לא נתלבנו די צורכן לפנינו, לא הייתי
נזקק מיוזמתי
לפתרונן, אם הן טעונות פתרון, אלא הייתי דוחה את
הערעור.
השופטת ש'
נתניהו: אף לדעתי יש לדחות את הערעור. אפרט את
נימוקיי בקיצור:
(א) לעניין מעמדם של המנוחים בנחלה -
נחה דעתי, כי המינהל
המשיך לראותם
כחוכרי משנה גם לאחר תקופת חכירת המשנה המקורית. אך,
כדעת חברי
המכובד השופט ש' לוין, גם דעתי
היא, שלא הובהר אם חלים
תנאי חכירת המשנה המקורית או תנאי החוזים החדשים של
המינהל.
(ב) באשר לוויתור, סבורה אני, כי לא
היה לבן ולשתי הבנות על מה
לוותר, בין
משום שזכות חכירת המשנה על-פי תנאיה לא היוותה חלק
מעיזבון האב
(ומאותו טעם גם אינה מהווה חלק מעיזבון האם), ובין משום
שעם פטירת האב
נותרה האם בעלת הזכות הבלעדית, שהייתה במקורה לה ולאב
ביחד ולחוד.
(ג) מתנת האם, שהתיימרה לתת ללא האישורים הנדרשים על-פי
תנאי
חכירת המשנה, הינה חסרת תוקף.
(ד) בשאלת ה"בן הממשיך"
נוטה הייתי להצטרף לקביעתו של כבוד הנשיא,
כי המשיבים
הינם אכן "בנים ממשיכים" במובן תקנה 3א מתקנות האגודות
השיתופיות
(חברות). הרי הם התקבלו כחברים באגודה, בהסכמת האב, עוד
בשנת 1969,
ועל-פי האישור מב/4 מיום 12.1.75 הוכרו כבנים ממשיכים.
נימוקו של
השופט קמא, כי מעמד זה אבד להם עם ויתורה של השיבה 1,
איננו יכול
לעמוד, כשהוויתור אינו ויתור. גם העובדה, שעליה מצביע
חברי השופט ש'
לוין, כי טרם הועבר על שמם קניין בנחלה, אינה גורעת
ממעמדם. לפי
תקנה 3א הנ"ל, שצוטטה בחוות-דעתו של הנשיא, די להם, כי
יהיו אף
בני-רשות של המוסד המיישב או של האגודה. השאלה, מה תהיה
ההשלכה של
ההכרה במעמדה זה על זכויותיהם וחובותיהם של כל הצדדים,
כולל המשיב 4,
שאלה שהטרידה את חברי, השופט ש' לוין, ואשר מעוררת גם
את השאלה, מה
הם התנאים החלים על חכירת המשנה, תצטרך לבוא על פתרונה
בהליכים
מתאימים. בכך לא הייתי רואה מניעה לקבוע את מעמדם של המשיבים
1 ו-2. אלא שקביעה זו מביאה לשינוי
בתוצאת פסק הדין בו הוחלט אחרת
-
כי המשיבים 1
ו-2 לא ערערו על פסק הדין, ובא-כוחם אף הדגיש בסיכומו,
כי אין הוא
מבקש לשנות מהקביעות שבפסק הדין אלא רק מנימוקיו.
מטעם זה הייתי
נמנעת מקביעה בשאלת מעמדם של המשיבים 1 ו-2 ומסתפקת
בדחיית הערעור.
הוחלט על דחיית
הערעור.
המערערים יישאו
בהוצאותיהם של המשיבים 1 ו-2 בלוויית הצמדה
וריבית עד
לתשלום בפועל בסכום של 2,000,000 שקלים.
ניתן היום,
י"ד באב תשמ"ה (1.8.85).