מפלגת בג"צ- כיצד כבשו המשפטנים את השלטון בישראל - מאמר דעה מאת משה ברנע
מפלגת בג"צ
כיצד כבשו המשפטנים את השלטון בישראל
בספרו
של עו"ד שמחה רוטמן ביקורת קשה על התנהלות בית המשפט העליון בישראל אשר נטל
לעצמו הרבה סמכויות שאינן דווקא משפטיות – בעיקר בזמנו ולאור מורשתו של כבוד הנשיא
אהרון ברק.
אין בדעתי להתייחס כאן לעמדותיו של המחבר ולניתוח פסקי הדין המוצגים על ידו,
הניתוח שלו והמסקנות שלו – שחלקם לא מקובלים עלי. אך לדעתי חובה על כולנו לקרוא את
פרק א' בספרו: " בג"צ הקרקעות – מחיר למשתכן האקטיביסטי" המחזיק 30
עמודים – בו הוא מנתח את משבר הדיור בישראל וזכויות ההתיישבות הוותיקה.
לדעתו פסק הדין של העליון המכונה "בג"צ הקשת המזרחית"
הוא "פסק דין זה הוא מופת של פסיקה אקטיביסטית, ובה בעת נטולת כל
היגיון כלכלי". כדי לבסס את קביעתו זו הוא מצא לנכון להציג מידע באשר
למשטר הקרקעות הנוהג בישראל, בדגש על תרומתה של ההתיישבות הוותיקה וביקורת קשה על
התנהלותה של הקשת המזרחית. התנהלות אשר זכתה לתמיכתו של היועץ המשפטי לממשלה
אליקים רובינשטיין שהציגה את החקלאים כברוני הקרקעות וביטלו את ההחלטות הידועות כהחלטות
הג'מבו – אשר אפשרו בזמנו בניה מסיבית, בעיקר עת העלייה מרוסיה. ועקב כך, לדעתו, לפסיקה הפופוליסטית של שופטי
הבג"צ אשר הושפעו מתקשורת לא אוהדת כלפי ההתיישבות, וסיסמאות קליטות של פעילי
הקשת המזרחית בנושא הצדק החלוקתי.
פס"ד
הקשת המזרחית זכה לביקורת קשה של פרופ' שמעון שטרית שקבע ש"פסק הדין
'שיח חדש' שגוי ומוטעה מכל בחינה אפשרית,
הוא שגוי מבחינה כלכלית, הוא שגוי מבחינה ציונית והתיישבותית, הוא שגוי מבחינה
משפטית והוא שגוי ופגום גם מבחינה דמוקרטית".
בהמשך המחבר מרחיב את הדיון בנושא "התיישבות בונה מדינה או מדינה בונה
התיישבות". לדעתו התפישה המשפטית שכאילו הקרקע ניתנה כפיקדון לחקלאי
שגוי מבחינה היסטורית – כי קרקעות רבות טרם קום המדינה נרכשו בהשתתפות החקלאים –
והאידיאולוגיה השוררת כיום מנסה למזער עובדה זו. התיישבות הספר של ההתיישבות לא
הייתה למטרות רווח כלכלי, אלא לצרכים לאומיים בעיקר, וקבעה את גבולות המדינה והמתיישבים
הם אלה שהשביחו את הקרקע. ופרופ' שטרית כתב כי "בית המשפט העניק
בפסיקתו הכרה בתרומה ההיסטורית של ההתיישבות, אך בפועל הוא לא נתן כל משמעות להכרה
זו".
למחבר
ידוע שבעולם דווקא הקרקעות החקלאיות הן בבעלות מי שמעבד אותן "זאת מתוך
הבנת הקשר הייחודי שנוצר בין המעבד את הקרקע לבין אדמתו". בישראל
מעמדו של החוכר החקלאי הוא כשל "בר רשות" – דהיינו שניתנה לו רשות
להחזיק בקרקע – ללא שייחשב כמסיג גבול או פולש.
כך
למשל הוא מציג את האבסורד כי בתקופה העות'מאנית וגם בתקופת המנדט הוקנתה זכות
בעלות לפלאח הערבי שעיבד את אדמתו במשך מספר שנים. אך זכות זו לא הוקנתה למתיישבים
היהודים שרובם קיבלו את הקרקע שרכשה הקק"ל, והם שילמו דמי חכירה – ואין להם
כמעט זכויות בקרקע שהושבחה על ידם ושמרו עליה.
יתר
על כן, במגזר העירוני רוב הקרקעות היו חכורות בדיוק כמו בהתיישבות. אך שם הוקנתה
לדיירים זכות לרכישה מהוונת של הקרקע ובשלב שני רכישת בעלות – כל אלה בסכומים
זניחים.
בארצות העולם הוקנו זכויות למתיישבים שעיבדו את הקרקע ואפילו לשוכרי דירות לטווח
ארוך – הוקנה זכות לרכוש אותן. בית הדין האירופי לזכויות האדם קבע "שהשקעת
החוכרים הממושכת בנכס אכן ראויה להגנה חברתית". וגם פרופ' רחל אלתרמן
סברה באשר לבג"צ הקשת המזרחית כי "ההחלטה
לא עזרה לאיש, כולם הפסידו. הקנאה הניעה מדינה שלמה ליצור דוקטרינה משפטית מנותקת
מהקרקע".
לאחר
בג"צ הקשת המזרחית נעצר שיווק הקרקעות והיה עשור של שיתוק נדלנ"י. זאת
עד בג"צ "פורום הערים העצמאיות" ביוני 2011.
לדעת המחבר בית המשפט העליון חרג מסמכותו בבג"צ הקשת המזרחית. היה עליו רק לבדוק
באם הליך קבלת ההחלטות היה תקין – אך אסור היה לו לקבל החלטות שהן בבחינת ביצוע
מדיניות קרקעית – תוך שימוש במושג ה"צדק החלוקתי". יש בכך חדירה לתחומים
שלא בסמכותו.
בשל חשיבות הדברים והטיעונים העולים בספר, אדמתי פעלה לקבלת הטבה עבור
חברי העמותה בסך 20 ש"ח בנוסף להנחה הקיימת באתר למעוניינים.
לחצו כאן
קוד ההטבה- ADAMA