עמותת אדמתי
חסר רכיב

תגובה למאמרו של : שוקי שדה "מצטער, יש סיבה לשנאת הקיבוצים"

12/09/2021
הביקורת והשנאה לקיבוצים אקטואלית תמיד. לא עובר יום שלא ימצא מקטרג תורן. היחס שלנו לקיבוצים ולכל מה שהם מייצגים הינו ביטוי נאמן לדמותה של החברה הישראלית שבחרה להפוך את השנאה וצרות העין לערך מרכזי בחייה. ההיסטוריה מלמדת ששנאה לשמה מסתיימת באסון.
לא אדון בזכויות שיש לציבור זה בהקמת המדינה, שאפילו המקטרגים לא מבטלים, ואנסה להציג בקצרה פאן אחד בסיפור ההיסטורי.

הקיבוצים היו חוד החנית של המהפכה הסוציאליסטית בישראל. הם לא חינכו לעשות לביתם, הם חשבו על החברה הישראלית ועשו ככל יכולתם לסייע בעיצובה ובבנייתה.

העולם השתנה, ואותם אידאליסטים נאיביים, מצאו את עצמם בחברה קפיטליסטית אכזרית. כל אחד לביתו, קפיטליזם חזירי. גברה המודעות לזכות הקניין של הפרט. מושגים זרים להתיישבות העובדת בכלל ולקיבוצים בפרט. בלי הכנה מוקדמת, הקיבוצים נאלצו להסתגל לעולם ערכים חדש.

השינוי במערכת הערכים בחברה הישראלית התרחש במקביל לשינוי במבנה הכלכלי. החקלאות איבדה מחשיבותה ועלתה חשיבותם של ענפי כלכלה אחרים. אך טבעי הדבר שחקלאים אלו ינסו למצוא שימוש חלופי למשאב שאיבד מחשיבותו. וכאן מתחיל הדיון בזכויות הנדלניות.

במועד הקמת היישובים, המושג זכויות הקניין לא הוגדר בצורה ברורה והמתיישבים לא דאגו לעגן את זכויותיהם. לתפישתם הקרקע הינה משאב לאומי ולמתיישב זכות שימוש בלבד. ערכיהם הנאיביים לא הנחו אותם לדרוש ערבויות קנייניות פורמליות להבטחת זכויותיהם. יתרה מכך, חלק מאדמות אלו, היה בשעתו בבעלותם הפרטית, אשר רבים מהם, העבירו את זכויות הבעלות באדמותיהם לקרן הקיימת, תוך הסתפקות בקבלת זכות חכירה לדורות. ברור שבכל דיון משפטי, המתנהל לפי פרוצדורה משפטית, ולא לפי כללי הצדק, ידם על התחתונה.

קק"ל הייתה מחויבת לרכוש קרקעות ולדאוג להכשרתם. בפועל, חלק נכבד מן המימון להכשרת הקרקע הוטל על המתיישבים (אני מניח שגם פיתוח נחל האסי בניר דוד נעשה באותה צורה). איש לא התייחס לעובדה זו.

ירמיהו אלוני, שהיה סגן השמאי הממשלתי הראשי, ויו"ר לשכת המקרקעין, ואינו חבר מושב או בן קיבוץ, אומר שחלק ניכר מהקרקעות המצויות ביישובים חקלאיים שבמרכז הארץ (אך לאו דווקא שם), קיבוצים ומושבים - אלה המכונים "יישובי הנדל"ן", נרכשו בכספם הפרטי של המתיישבים או בכספי הקהילות בחו"ל שמתוכן באו.

ההשתתפות במימון הקרקע (רכישה והכשרה) נבעה מאמונה בצדקת הדרך. באותה עת, פעלו גם גופים פרטיים להקמת ישובים או משקים אינדיבידואליים על קרקע פרטית. לא היה חוק שמנע מיישובי ההתיישבות העובדת לנכס לעצמם את הקרקעות שרכשו, הם בחרו לפעול במסגרת הכלים הלאומיים.
להמחשת האבסורד אציין שהקרקעות באזור מטולה וכפר גלעדי נרכשו בזמנו ע"י הברון רוטשילד. קרקעות אלו נמכרו, מאוחר יותר, למתיישבים (חלק בתשלום וחלק בהלוואות ארוכות טווח שכנראה לא הוחזרו מעולם). מתיישבי מטולה הפכו לבעלי הקרקע ואילו קיבוץ כפר גלעדי העביר את הקרקעות לקק"ל וכאמור המשיך לשלם דמי חכירה.

ולסיום, אני פונה לכל המקטרגים, האם תאשימו את בני הקיבוצים שוויתרו על ערכיהם השיתופיים? האם הייתה להם ברירה אחרת?
ההצלחה של הקיבוצים לעשות הסבה ולפעול לבניית קהילה שמתמודדת בכבוד בעולם הקפיטליסטי, אך דואגת לשמר בה ערכים סוציאליים משופרים, ראויה להערכה.
היחס לקיבוצים הינו כתם שחור על החברה הישראלית.

משה אריאל
חסר רכיב