מי צריך את עמותת "אדמתי" ? / בארי הולצמן, יו"ר עמותת אדמתי

שאלה זו נשאלת כבר מן היום הראשון ליסודה של אדמתי.
מעבר לבורות, לחוסר ההתעניינות, לציניות, לחוסר האמונה בצדקת המאבק של העמותה ובמיוחד לסיכויי הצלחת המאבק, יש כאן שאלת אמת המחייבת כל ארגון להתמודד איתה ועם משמעות תשובותיה.

מהן באמת מטרותיה ומי ולמה צריך אותה?

עמותת "אדמתי", היתה בין הגופים הראשונים במיגזר החקלאי התיישבותי, אשר זיהתה מגמות ועמדות אשר הבשילו לאחרונה בקצב גובר והולך כלפי מיגזר זה, עד כדי איום אמיתי על עתידו, ערכיו, עמדותיו ובעיקר זכויותיו בקרקעות בו הוא מחזיק כבר כמאה שנים.

מגמות ועמדות אלו הולכות ומתבססות בציבור הישראלי, במימסדי המשפט, האוצר מינהל התכנון, הגופים הירוקים, מינהל מרקעי ישראל ועוד. מגמות אלו לא הופיעו סתם כך.

מעבר לתופעות הנתפשות כקינאה, כתחרות כלכלית על משאבים, יתרונות למיקום, פריסה גיאוגרפית, והיערכות חברתית ודמוגרפית, זיהתה עמותת "אדמתי" מגמות יסוד עמוקות יותר.

מגמות אלו קשורות בשינויים הדמוגרפיים והחברתיים במדינה, ברצון להתעלם, לטשטש ולמחוק ארועי עבר בשנים שלפני הקמת המדינה ושנים מועטות אחריה. בארועים אלו פעל המיגזר החקלאי התיישבותי כאחד השחקנים העיקריים. חבריו לא שיערו כלל כי יבוא יום ומעשיהם ועלילותיהם, אשר עלו להם בדמים מרובים, יימחקו ברגל גסה על ידי יורשי ההנהגות שהחליפו את מנהיגות שנות המאבק והסער.

המגמה ההרסנית במיוחד, מתבטאת בניתוב השיח והמדיניות לערוץ המשפטי הפורמליסטי, תוך דחיקת הנושאים הערכיים – ציוניים אשר איפשרו בכלל את הקמתו וקיומו של הערוץ המשפטי.

ערוץ זה אמון לכאורה, על שוויון אמיתי או מדומה בהקצאת משאבי המדינה, כלל משאב הקרקע.

עמותת "אדמתי" העלתה לסדר היום את השאלה, אם אין סתירה בין גישת השוויון המוחלט לכל, לבין מטרות הציונות והצורך במדינה יהודית (ודמוקרטית)

האם קיים שוויון כזה גם בזכאות לקבל אזרחות ישראלית על פי חוק השבות? האם קיים שוויון בין מדיניות האכיפה כלפי השתלטויות על קרקעות מדינה ובניה בלתי חוקית?

האם "ההטבות" הלא שוויוניות לכאורה שניתנו למיגזר החקלאי התיישבותי, ניתנו מתוך רצון שרירותי של הנהגה מדינית ופוליטית לפני 100 שנה או אפילו 50 שנה, או שניתנו כחלק מ"עיסקת חבילה", במסגרתה תרם המגזר תרומות כבדות בתחומים רבים אשר לא יפורטו כאן.

האם ההטבות שניתנו למיגזר החקלאי התיישבותי מתקרבות בכלל להטבות העתק שניתנו למיגזרים אחרים במדינה. האם רק למיגזר זה נמחקו חובות וכוסו הפסדים.

האם יש שוויון בגובה הפיצויים המשולמים לפולשים לבין פיצויים חקלאיים הניתנים בעת שינויי ייעוד והפקעות קרקע ע"י המדינה.

האם הטבות כאלו בימינו אלו, לתושבי קוי העימות, רמת הגולן, יהודה ושומרון, כמו מחירי אפס לקרקע, פטור מדמי חכירה, הנחות במס הכנסה ועוד יישפטו על ידי הצבור והמימסדים השונים מחר או בעוד כמה עשרות שנים, כפי שנשפטות כיום ההטבות שהוענקו לנו בעבר ("קיבלתם קרקע בחינם, שדדתם קרקע מן הערבים, הממשלה היתה מורכבת מאנשיכם").

ומכאן: "תשלמו על זכויות בעלות על בתיכם פי עשרה ממה שמשלמים התושבים במרכז הארץ".

האם הטבות הניתנות לבנקים בשעות משבר, המחירים המגוחכים בהם נמכרים נכסי המדינה בעת בצוע הפרטות, הטבות למשקיעים הממנפים את רוב השקעותיהם ממקורות בנקאיים ולא מכיסם כל אלו נעשים בתנאי שוויון עם מגזרים אחרים?

האם יש שוויון בשרות הצבאי או הלאומי או אפילו האזרחי?

האם קיים שוויון בנגישות וזמינות בשרותי הרפואה, המשפט ונגישות למשרדי ממשלה שונים בין תושבי הפריפריה בה נמצא רוב רובו של המגזר החקלאי התיישבותי, לבין תושבי המרכז?

על איזה "שוויון" ו"צדק חלוקתי" מדובר. בתנאי שכר יש שוויון? בתשלומים ובמשיכת כספים מביטוח לאומי יש שוויון? בהגבלות על גודל סופי לישוב חקלאי יש שוויון עם ישוב עירוני?

בעומס הבטחוני, היום יומי, למעט בתקופת האיתיפאדה, יש שוויון בין ישובי הפריפריה למרכז?

ההתמודדות עם המגמות והתהליכים הללו ובעיקר אלו הקשורים במדיניות הקרקעית, היא עילת הקיום של עמותת אדמתי.

העובדה לפיה ראשוני החברים בעמותה, היו ישובים שהוקמו עוד לפני הקמת המדינה, נועדה רק להדגיש את המצבים האבסורדיים אליהם מובל המיגזר החקלאי התיישבותי כולו. עובדה זו אינה מצביעה על מגמת בידול, אלא כהחלטה מודעת להישען על טיעון הותק והתנאים הבלתי סבירים ששררו בארץ ישראל עוד לפני שהקימו את משרדי הממשלה, לפני שהקק"ל בגדה והתעלמה ממחויבותיה כלפי ההתיישבות החקלאית, עוד לפני שהוקם מינהל מקרקעי ישראל ועבר מניהולם של אישים כמו מאיר זורע ז"ל למנהלים חדשים, המתיימרים להיות "כמעט חקלאים".

התמודדות זו, נעשית בתנאים לא סימטריים, בכוחות לא שווים.

מולנו נמצאת המדינה על עוצמתה, מנגנוניה, שלוחותיה ויכולתה לייצר עלינו חסמים ומגבלות ללא גבול. כל מי שניסה להגיע למסמכים הגנוזים בארכיוני הקק"ל וממ"י, יכול להעיד על מקצתה של עוצמה זו.

אחד הערוצים הכי קשים עבורנו הוא ערוץ דעת הקהל, המעוצבת בידי תקשורת מתוחכמת ורבת השקעה.

בתשובה לשאלה ששאלתי פעם פקיד רם דרג, למה בעיקר אתנו מתעסקים, אמר אותו אדם "כי אתכם אנחנו יכולים".

בנתונים אלו קל לומר "העסק גדול ומסובך עלינו", "ננהל קרב השהיה ונסיגה". "אנחנו במצב קשה ויש צורך לסייע לנו בשקום תשתיות והסדרי פנסיה." לצערנו, זהו דפוס הפעולה של חלק מנציגי החקלאים.

עמותת "אדמתי" החליטה להתמודד. להכין כלים, להתמקצע, לחפש ולמצוא נקודות משען לבסוס טענותינו, לאתר אישים ומיגזרים שיתמכו בעמדותינו ולסייע בכך לכל חבריה.

העמותה מהווה גוף משותף לקבוצים ולמושבים. התגברנו מזמן על השיתוק והחולשה הנגרמת בגין המתיחות וניגודי העניינים השוליים (ראה פרשת חב' קאל), בין הנהגות חלק מתנועות ההתיישבות.

העמותה שומרת ומשפרת את מעמדה כגוף יציג, נמצא בחזית המאבק ומשפר ללא הפסק את יכולות המאבק שלה ושל חבריה.

ללא מנגנון, משרדים או שרותי מזכירות ודוברות ומתוך בתיהם של פעילים המשוגעים לדבר, העמותה משתדלת לנתב את רוב מקורותיה הכספיים (אך ורק מתוך תשלומי דמי חבר!)לנושאים המאפשרים ומשרתים את מאבקיה ומאבקי חבריה.

ביום שבו יירתמו לכך תנועות ההתיישבות או אירגונים שונים מטעמן במלוא העוצמה הנדרשת, תוך שלוב כוחות ותאום מאמצים ביניהם נוכל לומר: העמותה סיימה את תפקידה.

אזי נידרש להגדרת מטרת מאבקנו שהולכת ומתגבשת בשנים האחרונות:

הסכם היפרדות מוסכם בין מינהל מקרקעי ישראל למיגזר החקלאי התיישבותי.

להישגינו הגדולים ביותר היגענו עוד לפני 1965 ובתנאים קשים בהרבה.

אנו ממשיכים בקושי רב והולך לקראת הישגים נוספים. לא תאמינו לאן נוכל להגיע בהינתן חופש פעולה ותנאים שיאפשרו, ללא פקחים וללא החלטות שרירותיות וללא השתלחות מנגנון שאינו מבין ואינו מכיר מהי פעילות חקלאית מתקדמת ומתפתחת בימינו ובעתיד הקרוב.