חסר רכיב

המושב חויב להחזיר למדינה קרקע חקלאית בגין שימוש חורג שנעשה בה / איתן מימוני, עו״ד

16/06/2017
יום שישי 16 יוני 2017


הרקע

זהו ערעורו של מושב תלמי מנשה על החלטת בימ"ש שלום בשבתו כוועדת הכרעה לפי חוק ההתיישבות החקלאית בעניין שימוש חריג בקרקע חקלאית. ההחלטה חייבה את המושב להשיב שטחים מסוימים שהיו ברשותו לידי המדינה מפני שנעשה בהם שימוש חורג בשנים 2009-2010, של השכרתם בספסרות לצד שלישי שעיבד את הקרקע ושילם עבורה למושב תשלומים שנתיים.

בערעור חזר המושב על טענותיו בהליך קמא, שאין מדובר בשימוש חורג מצד המושב, שכן המושב אינו משכיר את השטחים, אלא התקשר עם קבלן שמעבד אותם עבורו, כפי שמותר לו על פי חוק. המושב כי העובדה שהוא משלם בעצמו עבור המים הנדרשים לעיבוד השטחים האמורים, מלמדת כי הוא בעל הקרקע הנושא באחריות ובהוצאות לגביה. כמו כן, טען המושב, כי התשלומים שהעביר אליו הקבלן הם מקדמה בלבד על חשבון מכירת התוצרת מהשטחים, ואינם מהווים דמי שכירות.

לחילופין טען המושב, כי יש בידי ביהמ"ש להעניק סעד מן הצדק ולבטל את החלטת הועדה, ועל ביהמ"ש להורות על כך במקרה דנן.

דיון והכרעה

לאחר המעבר על חומר הראיות, השתכנע ביהמ"ש המחוזי כי אין כל ספק שאין למושב או למי מעובדיו כל קשר עם עיבוד הקרקעות האמורות, וכי היחיד שמטפל בנושא זה הוא צד שלישי שאינו מועסק כשכיר על ידי המושב, ואשר מבצע את עיבוד הקרקעות ואף את שיווק התוצרת החקלאית באמצעות עובדים מטעמו.

עוד ציין ביהמ"ש, כי החוק מחייב את המושב להיות אחראי בצורה ישירה לעיבוד הקרקע החקלאית, כאשר החריג לעניין זה יהיה התקשרות עם קבלן כאשר הוצאות העיבוד יהיו על חשבון המושב. אלא שביהמ"ש קבע, כי המקרה דנן אינו נכנס תחת החריג בחוק, שכן אין חולק שהמושב לא התקשר עם הצד השלישי כקבלן, שכן הוכח כי הצד השלישי משלם למושב מחיר קבוע לדונם בכל שנה עבור השימוש בקרקע. כמו כן, לא הוכיח המושב כי הוא משלם את ההוצאות הקשורות עם הקרקעות.

עוד קבע ביהמ"ש, כי מעדותו של הצד השלישי עולה כי הוא מקבל נתח ממכירת התוצרת החקלאית המופקת מהקרקע, כך, שמדובר אף בשותפות ביבול אשר היא לבדה עולה כדי שימוש חריג בקרקע לפי החוק.

לעניין הסעד החלופי אותו ביקש המושב, קבע ביהמ"ש, כי אכן לוועדה המוסמכת לפי חוק ההתיישבות ישנה האפשרות למחול על הפרתו לעניין שימוש חורג בקרקע חקלאית ולהמיר את הפקעת הקרקעות בתשלום כופר, ואולם, מדובר רק בהפרה הראשונה, כאשר במקרה דנן מדובר על הפרה חוזרת.

מעבר לאמור סבר ביהמ"ש המחוזי, כי גם אם היה ניתן להעניק באופן תיאורטי למושב את הסעד, אין מקום לתתו בנסיבות המקרה דנן, וזאת, מכיוון והמדינה נתנה את השטחים למושב תמורת דמי חכירה מזעריים על מנת ש"תפריח את השממה" ולא על מנת שתסחור בה, ומכיוון והמושב אינו מעוניין לעבד את הקרקע בעצמו עליו להחזירה למדינה, על מנת שזו תדאג שהקרקע תשמש את כלל הציבור.

סיכום
בהתאם לאמור לעיל, ביהמ"ש דחה את הערעור, והמושב חויב בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד הרשות בסך 40,000 ₪.

ע"א 10998-02-16 – תלמי מנשה אגודה שיתופית נ' הרשות המוסמכת לפי חוק ההתיישבות, פס״ד מיום 06/03/2017
חסר רכיב