הדרך הנכונה והאפשרית למימוש זכויות הוותיקים בגין השנים בהם חיו בקיבוץ כחברים תורמים ולאפשר קליטה נוחה לנקלטים / בארי הולצמן
18/06/2014
רקע:
החל בשנת 1996, שבמהלכה מתקבלת החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 751, עוסקת הנהגת התנועה הקיבוצית ועמה הקיבוצים וחבריהם בנושא המכונה "שיוך דירות".
עיסוק זה התמקד בעיקר בבחינת המשמעויות הכספיות-כלכליות של אותה החלטה. הקשיים הכלכליים בהם היו נתונים אז רוב קיבוצי התנועה, השחיקה הדמוגרפית הגוברת וחוסר הביטחון, המתגבר אף הוא, היה חשש לעצם התכנותו של קיום בסיסי ראוי של כל הקיבוץ ככלל, אך גם של כל חבר ברמה האישית. במציאות זו, נתפס "שיוך הדירות" כמהלך, שיש ביכולתו להעניק את הביטחון הכלכליהנדרשלחברים, וזאת בשל היותו מבוסס על דירות קיימות בהן גרים החברים בפועל, וככזה אינו מחייב הון עצמי פנוי להשקעה או כניסה לעסקה כלכלית כזאת או אחרת, אשר פירותיה בטווח הקצר אינם בהכרח מובטחים.
מיום פרסומה אומצה החלטה 751 ע"י כ 140 קיבוצים, אך עד היום לאחר 18 שנים (!) רק כ 25 קיבוצים מימשו במסגרתה חתימה על חוזה חכירה מהוון, כשרובם הם "יישובי קו עימות" (הזוכים לקבלת הקרקע ללא תשלום) ויש בהם גם כמה, שחבריהם אף השלימו את רישום זכויותיהם כבעלי הדירות בטאבו. מימוש החלטה 751 לפני כמה שנים, נעשה בתנאים נוחים כלכלית מאלה העכשוויים וכללו פחות תנאי סף והגבלות המושתות כיום.
כידוע, החלטה 751 הוחלפה ב- 2003 בהחלטה אומללה שמספרה 979 . החלטה מחליפה זו זכתה לטיפול אוהד של היועמ"ש (מזוז), ואחריו לטיפול המשך בוועדת קובי הבר ראש אגף תקציבים דאז. כך מקוצצת כנפיים, אושרה בשנת 2008 ומיד הותקפה בעתירות פורום 15 הערים העצמאיות, עמותת "אדם טבע ודין". אלו טענו כנגד זכויות יתר מפלות לטובה את החוכרים החקלאיים.
עמותת "אדמתי" עתרה כנגדם בשם זכויות ישובים ותיקים. אלה טענו כי השבחות יסוד בקרקעות הגרועות והמוזנחות שנמסרו להם, ובוצעו על ידם ועל חשבונם, משימות ושגרת בטחון, שמירה והרחקת פולשים ואף השתתפות כספית חלקית ברכישת הקרקעות. כל אלו התרחשו לפני הקמת המדינה ולפני שנוצרו תנאי מעטפת ממלכתית להקמה וביסוס ישובים- כל אלה אמורים לתת להם תנאים מיטיבים יותר משאר הישובים החקלאיים, אשר הוקמו החל משנות ה 50' של המאה הקודמת ואילך.
עם זאת, גם לישובים "החדשים" לכאורה (עברו כבר כ 60 שנה מאז הקמתם), מגיעות יותר זכויות מאלו הניתנות להם כיום. כמובן שתנאים מיטיבים אלה לא יפחתו מן התנאים המוענקים לחוכרים ותיקים ובעיקרחדשים במגזר העירוני. למרבה הצער, תנועות התיישבות הפגינו אדישות לגבי העתירות הללו צורפו ע"י השופטים רק כמשיבות עם יכולת פעילות מוגבלת יותר מאשר לעותרות. בשנת 2011 קיבל לצערנו בית המשפט העליון את רוב טענות המדינה. מהלך זה הוליד את החלטה 1155. ויש להניח, כי גם החלטה זו, מסיבה זו או אחרת תשתנה לחומרה ותזכה, ככל הנראה גם למספר חדש – למשל 1366 ואלו שיהיו אחריה.
השינויים התכופים, אשר שולבו בנוסחי ההחלטות, חסרונן של הוראות ביצוע (הוראות אגף) ברורות ומקובלות ופרקי הזמן, הנדרשים לבחינת כל הצעה לשינוי כזה או אחר, הביאו להתמשכות תהליכי המימוש, עד כדי יצירת תחושה של "הקפאה בפועל של המצב הקיים"- הקפאה שמחיריה הכלכליים, החברתיים, התכנוניים והדמוגרפיים, עולים בהתמדה, כך שכאשר יגיע היום, בו ניתן יהיה לממש בדרך זו או אחרת, את ההחלטה שתתקבל סופית, עלותה הכספית בגין עליית מחירי הנדל"ן במדינה ובאזור, תהפוך את מימושה לבלתי כדאי ואולי אפילו, בקיבוצים מסוימים – לבלתי אפשרי.
המצב המתמשך הזה מביא אותנו וגם רבים אחרים, המכירים כמונו את המצב, למסקנה, כי אין תוחלת במו"מ עם רמ"י וגם אם יצלח, הרי שביצוע ההסכמות יתקל בקשיים ומכשלותיידרש זמן רב לתרגומן בפועל וספק רב אם בכלל יתממש. לפיכך, יש צורך לנסח החלטות פנימיות, המתאימות לכל קיבוץ בפני עצמו, בהסתמך על נתוני האזור בו הוא ממוקם בדירוגו במפת העדיפות הלאומית ובהתחשב במאפייניו החברתיים כמו גם בצרכיו הכלכליים והדמוגרפיים לטווח הארוך, וכל זאת בלי שיהיה צורך לשנות חוקים מגבילים ו/או לקבל היתרים מגופים חיצונים כלשהם.
וכך כמי, שמכירים מזה שנים את המצב לאשורו, ניתן לקבוע, כי בקיבוץ המלוכד חברתית והמונהג ע"י בעלי תפקידים, הזוכים לאמון הציבור, החלטות פנימיות מסוג זה, תוכלנה לאחר גיבושן וניסוחן בדרך מובנת, להתממש תוך חודשים מעטים מהיום שתתקבלנה על ידי חברי הקיבוץ. חברי קיבוץ ותיקים רבים עוד יוכלו לזכות בחייהם ללמימוש ולו חלקי של זכות ההורשה של חלק מן הנכסים שנוצרו בזכות עבודתם במשך עשרות שנים.
וכאן אנו מגיעים לשאלה – באלו החלטות פנימיות מדובר ומהי נקודת המוצא העקרונית, שמייחדת אותן מכל ההצעות הנידונות עד כה, כשהמונח המרכזי החוזר בהן הוא, כידוע, "שיוך" ?
ובכן כך: בשל העלויות הכספיות הכבדות, שמצטרפים אליהן סיבוכים תכנוניים, עלויות
מיסוי, סדרה של פעולות-מתנות, כולל פעולות חקיקה ושינויי תקנון שבלי ביצוען המסובך והגוזל זמן אי אפשר יהיה להתקדם, מוצע בזאת לקבל את אותן החלטות עקרוניות שיכול כל קיבוץ לקבל בהחלטות פנימיות לגיטימיות, אשר בהתממשן תוכלנה להעניק לכל חבר בקיבוץ את הדברים הרצויים לו ולקיבוץ כאחד.
החלטה עקרונית מס' 1.
גובה זכויותיו ההוניות של החבר (אותן יש להגדיר מראש בהחלטה ציבורית רחבה ומוסכמת) אינה נובעת מערכם הכספי של דירתו ושל המגרש עליוהיא בנויה – שלגביהם מתייחס כל המפורט להלן:
החלטה עקרונית מס' 2
גובה הזכות ההוניות להורשה חייב לבטא את האיזון הנדרש בין מה שמגיע, מן הקיבוץ ובצדק, לוותיקים בגין שנותיהם בקיבוץ כחברים תורמים , לבין מחויבויות הקיבוץ לחברים החדשים, שמצטרפים לקיבוץ, כשרבים מהם עדיין בראשית דרכם המקצועית-תעסוקתית ובה בעת עליהם להשתתף כנדרש במימון העלויות הכרוכות בגידול ובחינוך ילדיהם וגם – אם כי לא לכולם – במימון מגוריהם על פי כל שיטה שהיא, שקבע הקבוץ בהחלטותיו. אם ירצה ויוכל הקיבוץ, לייצר פער בין סכום גדול שיימסר ליורשי הוותיקים לסכום קטן יותר אותו יתבקשו להכניס לקופת הקיבוץ ובכך להקל על קליטתם- כך יהיה.
החלטה עקרונית מס 3
לצורך יישום נכון וצודק של כל האמור לעיל יש צורך בהקמת מגנון פנימי אמין, הפועל בנראות ובשקיפות ומלווה בבעלי מקצוע חיצוני, שמכירים את הנושא כך, שגם יוכל להציע דרכי יישום נכונות וקבילות וגם יהווה גורם מגשר במצבי מחלוקת שונים, העשויים להתעורר תוך כדי התהליך.
סיכום
החל בשנת 1996, שבמהלכה מתקבלת החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 751, עוסקת הנהגת התנועה הקיבוצית ועמה הקיבוצים וחבריהם בנושא המכונה "שיוך דירות".
עיסוק זה התמקד בעיקר בבחינת המשמעויות הכספיות-כלכליות של אותה החלטה. הקשיים הכלכליים בהם היו נתונים אז רוב קיבוצי התנועה, השחיקה הדמוגרפית הגוברת וחוסר הביטחון, המתגבר אף הוא, היה חשש לעצם התכנותו של קיום בסיסי ראוי של כל הקיבוץ ככלל, אך גם של כל חבר ברמה האישית. במציאות זו, נתפס "שיוך הדירות" כמהלך, שיש ביכולתו להעניק את הביטחון הכלכליהנדרשלחברים, וזאת בשל היותו מבוסס על דירות קיימות בהן גרים החברים בפועל, וככזה אינו מחייב הון עצמי פנוי להשקעה או כניסה לעסקה כלכלית כזאת או אחרת, אשר פירותיה בטווח הקצר אינם בהכרח מובטחים.
מיום פרסומה אומצה החלטה 751 ע"י כ 140 קיבוצים, אך עד היום לאחר 18 שנים (!) רק כ 25 קיבוצים מימשו במסגרתה חתימה על חוזה חכירה מהוון, כשרובם הם "יישובי קו עימות" (הזוכים לקבלת הקרקע ללא תשלום) ויש בהם גם כמה, שחבריהם אף השלימו את רישום זכויותיהם כבעלי הדירות בטאבו. מימוש החלטה 751 לפני כמה שנים, נעשה בתנאים נוחים כלכלית מאלה העכשוויים וכללו פחות תנאי סף והגבלות המושתות כיום.
כידוע, החלטה 751 הוחלפה ב- 2003 בהחלטה אומללה שמספרה 979 . החלטה מחליפה זו זכתה לטיפול אוהד של היועמ"ש (מזוז), ואחריו לטיפול המשך בוועדת קובי הבר ראש אגף תקציבים דאז. כך מקוצצת כנפיים, אושרה בשנת 2008 ומיד הותקפה בעתירות פורום 15 הערים העצמאיות, עמותת "אדם טבע ודין". אלו טענו כנגד זכויות יתר מפלות לטובה את החוכרים החקלאיים.
עמותת "אדמתי" עתרה כנגדם בשם זכויות ישובים ותיקים. אלה טענו כי השבחות יסוד בקרקעות הגרועות והמוזנחות שנמסרו להם, ובוצעו על ידם ועל חשבונם, משימות ושגרת בטחון, שמירה והרחקת פולשים ואף השתתפות כספית חלקית ברכישת הקרקעות. כל אלו התרחשו לפני הקמת המדינה ולפני שנוצרו תנאי מעטפת ממלכתית להקמה וביסוס ישובים- כל אלה אמורים לתת להם תנאים מיטיבים יותר משאר הישובים החקלאיים, אשר הוקמו החל משנות ה 50' של המאה הקודמת ואילך.
עם זאת, גם לישובים "החדשים" לכאורה (עברו כבר כ 60 שנה מאז הקמתם), מגיעות יותר זכויות מאלו הניתנות להם כיום. כמובן שתנאים מיטיבים אלה לא יפחתו מן התנאים המוענקים לחוכרים ותיקים ובעיקרחדשים במגזר העירוני. למרבה הצער, תנועות התיישבות הפגינו אדישות לגבי העתירות הללו צורפו ע"י השופטים רק כמשיבות עם יכולת פעילות מוגבלת יותר מאשר לעותרות. בשנת 2011 קיבל לצערנו בית המשפט העליון את רוב טענות המדינה. מהלך זה הוליד את החלטה 1155. ויש להניח, כי גם החלטה זו, מסיבה זו או אחרת תשתנה לחומרה ותזכה, ככל הנראה גם למספר חדש – למשל 1366 ואלו שיהיו אחריה.
השינויים התכופים, אשר שולבו בנוסחי ההחלטות, חסרונן של הוראות ביצוע (הוראות אגף) ברורות ומקובלות ופרקי הזמן, הנדרשים לבחינת כל הצעה לשינוי כזה או אחר, הביאו להתמשכות תהליכי המימוש, עד כדי יצירת תחושה של "הקפאה בפועל של המצב הקיים"- הקפאה שמחיריה הכלכליים, החברתיים, התכנוניים והדמוגרפיים, עולים בהתמדה, כך שכאשר יגיע היום, בו ניתן יהיה לממש בדרך זו או אחרת, את ההחלטה שתתקבל סופית, עלותה הכספית בגין עליית מחירי הנדל"ן במדינה ובאזור, תהפוך את מימושה לבלתי כדאי ואולי אפילו, בקיבוצים מסוימים – לבלתי אפשרי.
המצב המתמשך הזה מביא אותנו וגם רבים אחרים, המכירים כמונו את המצב, למסקנה, כי אין תוחלת במו"מ עם רמ"י וגם אם יצלח, הרי שביצוע ההסכמות יתקל בקשיים ומכשלותיידרש זמן רב לתרגומן בפועל וספק רב אם בכלל יתממש. לפיכך, יש צורך לנסח החלטות פנימיות, המתאימות לכל קיבוץ בפני עצמו, בהסתמך על נתוני האזור בו הוא ממוקם בדירוגו במפת העדיפות הלאומית ובהתחשב במאפייניו החברתיים כמו גם בצרכיו הכלכליים והדמוגרפיים לטווח הארוך, וכל זאת בלי שיהיה צורך לשנות חוקים מגבילים ו/או לקבל היתרים מגופים חיצונים כלשהם.
וכך כמי, שמכירים מזה שנים את המצב לאשורו, ניתן לקבוע, כי בקיבוץ המלוכד חברתית והמונהג ע"י בעלי תפקידים, הזוכים לאמון הציבור, החלטות פנימיות מסוג זה, תוכלנה לאחר גיבושן וניסוחן בדרך מובנת, להתממש תוך חודשים מעטים מהיום שתתקבלנה על ידי חברי הקיבוץ. חברי קיבוץ ותיקים רבים עוד יוכלו לזכות בחייהם ללמימוש ולו חלקי של זכות ההורשה של חלק מן הנכסים שנוצרו בזכות עבודתם במשך עשרות שנים.
וכאן אנו מגיעים לשאלה – באלו החלטות פנימיות מדובר ומהי נקודת המוצא העקרונית, שמייחדת אותן מכל ההצעות הנידונות עד כה, כשהמונח המרכזי החוזר בהן הוא, כידוע, "שיוך" ?
ובכן כך: בשל העלויות הכספיות הכבדות, שמצטרפים אליהן סיבוכים תכנוניים, עלויות
מיסוי, סדרה של פעולות-מתנות, כולל פעולות חקיקה ושינויי תקנון שבלי ביצוען המסובך והגוזל זמן אי אפשר יהיה להתקדם, מוצע בזאת לקבל את אותן החלטות עקרוניות שיכול כל קיבוץ לקבל בהחלטות פנימיות לגיטימיות, אשר בהתממשן תוכלנה להעניק לכל חבר בקיבוץ את הדברים הרצויים לו ולקיבוץ כאחד.
החלטה עקרונית מס' 1.
גובה זכויותיו ההוניות של החבר (אותן יש להגדיר מראש בהחלטה ציבורית רחבה ומוסכמת) אינה נובעת מערכם הכספי של דירתו ושל המגרש עליוהיא בנויה – שלגביהם מתייחס כל המפורט להלן:
- זכותו של החבר לגור בדירתו את מלוא ימיו, לשפצה ואף להרחיבה בהתאם לחוק ולאישור הקיבוץ, ולאפשר בבוא העת ל"בן ממשיך" (קרי בנו או בתו שהתקבלו לחברות בקיבוץ ) להתגורר בה בתנאי חבר.
- באשר לאופן בו יעביר החבר לבניו ובנותיו האחרים, שאינם מתכוונים להתקבל כחברים בקיבוץ, את "זכויותיו ההוניות" (קרי –הכסף השייך לו) , יכול החבר לקבל כל החלטה שהיא בלי שכל גורם אחר – קיבוצי או חיצוני – יתערב בה.
- ההתניה של הקיבוץ, כי דירה שהתפנתה תועבר כדירת קבע רק מי שהתקבל לחברות בקיבוץ – נועדה לשמור על הקיבוץ כחברה של שותפים שווי זכויות, המתנהלים לפי החלטות הקיבוץ המתקבלות כדין – ועל זכותו של הקיבוץ לנהוג כך אין כל מחלוקת.
- ידוע כי מכל בחינה שהיא (חוקית, בעיקר!) – אין מדובר כאן בעסקת מקרקעין ולכן אין מעמד לרמ"י בתהליך זה לא כגורם קובע ולא כגורם תובע, וכן – לפי תפיסת רשויות המס, אין כאן "אירוע מס" הגורר עלויות נוספות מכל סוג שהוא.
גובה הזכות ההוניות להורשה חייב לבטא את האיזון הנדרש בין מה שמגיע, מן הקיבוץ ובצדק, לוותיקים בגין שנותיהם בקיבוץ כחברים תורמים , לבין מחויבויות הקיבוץ לחברים החדשים, שמצטרפים לקיבוץ, כשרבים מהם עדיין בראשית דרכם המקצועית-תעסוקתית ובה בעת עליהם להשתתף כנדרש במימון העלויות הכרוכות בגידול ובחינוך ילדיהם וגם – אם כי לא לכולם – במימון מגוריהם על פי כל שיטה שהיא, שקבע הקבוץ בהחלטותיו. אם ירצה ויוכל הקיבוץ, לייצר פער בין סכום גדול שיימסר ליורשי הוותיקים לסכום קטן יותר אותו יתבקשו להכניס לקופת הקיבוץ ובכך להקל על קליטתם- כך יהיה.
החלטה עקרונית מס 3
לצורך יישום נכון וצודק של כל האמור לעיל יש צורך בהקמת מגנון פנימי אמין, הפועל בנראות ובשקיפות ומלווה בבעלי מקצוע חיצוני, שמכירים את הנושא כך, שגם יוכל להציע דרכי יישום נכונות וקבילות וגם יהווה גורם מגשר במצבי מחלוקת שונים, העשויים להתעורר תוך כדי התהליך.
סיכום
- רעיון זה בעיקרון מקובל ו"עובד" כבר בכמה (לא הרבה) קיבוצים ונמצא בהליכי מימוש מוסכמים.
- ביצועו יכול להיות כמעט מיידי וייתן מענה לחברים ותיקים בעודם בחיים.
- קיים מבנה משפטי מוסדר המאפשר זאת.
- כספי הקיבוץ נשארים חוקית אצלו ואצל החברים ואינם משולמים לגורמי חוץ שונים לא רמ"י, לא רשויות המס ולא הועדה המקומית (כחלף היטל השבחה).
- מימושו עכשיו אינו מונע פיתוח רעיון זה לכיוונים שונים בעתיד.על פי הנסיבות.
- הצגתו של רעיון זה כאלטרנטיבה ממומשת בפועל, עשויה להביא את רמ"י להצעת פתרונות חלופיים, שלא יהיה בהם כדי לפגוע בזכויות הקיבוצים ומייסדיהם.
- מימוש רעיון זה יכול להשיב לקיבוץ ולחבריו את האמונה והביטחון ביכולת העצמית להוביל מהלך מרכזי.
- חברים ותיקים, יוכלו עוד בחייהם לממש חלק מוסכם משווי הדירה. היקף חלק זה, יהיה מותנה במצבו הכלכלי של כל קבוץ. החלק שלא ימומש- יעבור ליורשים.
- הימנעות מפיצול שטח המגורים מתכולת חוזה החכירה, תצמצם את האפשרות של רמ"י לדרוש ניסוח חוזה חכירה חדש, נחות בזכויות המוקנות בו.
- כל האמור לעיל, כוחו תקף להיום. קשה לדעת ולהעריך, לאיזה כוון, מתי ובאיזה עצמה יופעלו על הקיבוצים יוזמות והחלטות חדשות מבית היוצר של רמ"י.
- עמותת "אדמתי" מתכוונת להמשיך במאבקיה, תוך נקיטת מהלכים שלא ננקטו עד עתה מתוך רצון שלא להפריע למאמצי הנהגות תנועות ההתיישבות. כמובן שהיה חשוב ורצוי לעשות זאת בתמיכה, בתיאום ושילוב עם הנהגות אלו. אולם אם יהיה צורך היא תעשה זאת בעצמה ובכוחות עצמה, בדיוק כמו שעשו זאת אבותינו מייסדי היישובים הוותיקים.
- במבחן התוצאה, למרות ההצדקה המלאה לתבוע זכויות בגין ההיסטוריה של הישובים החקלאיים ותרומתם למדינה עד היום, תביעה זו לא צלחה עד היום ואף גורמת במקרים רבים להתכחשות, חוסר עניין ואף איבה לטענות שאנו מעלים. במישור הציבורי, הפוליטי והמשפטי טענותינו ממש לא מתקבלות. לאור זאת, תנסה העמותה לפעול גם בכוונים נוספים וביניהם: זיהוי וחיבור אינטרסים עם מוקדי כוח המזהים את הישובים החקלאיים כמממשים את הריבונות הלאומית על שטחים נרחבים באזורי הפריפריה והספר. שיתוף פעולה בעיקר כלכלי עם ערי השדה והספר החברתי וערעור הלגיטימיות של פעילות רמ"י בכלל ומדיניותה כלפי המגזר החקלאי בפרט. ההסדר הכספי הפנימי של מתן אפשרות לפדיון זכויות חברי הקיבוצים המוצע לעיל, משתלב עם כווני הפעילות החדשים.