חסר רכיב

"שימושים חורגים"- מדיניות, החלטה והתנהלות שאינן במקומן

07/12/2014
מכתבו של בארי הולצמן בתגובה על פניית מנהל האגף החקלאי של רמ"י, אסף ראפלד, לגורמים שונים המעוניינים להשפיע על המלצות צות בראשותו לעניין "שימושים חורגים".

הנימוקים לכותרת מסמך זה יפורטו להלן:

  • המערכת הכלכלית והתעסוקתית בקיבוצים מבטאת התמודדות רבת שנים עם אתגרי התקופה מראשית הקמתם של הקיבוצים. כבר בשנות ה 20' של המאה הקודמת (!) ניסח שלמה לביא את חזונו המכונה "הקיבוץ הגדול". חזון זה התגשם ראשית בקיבוץ עין חרוד ואומץ מאז כמעט במלואו במרבית הקיבוצים.
  • חזון זה פסל את צורת ההתיישבות החקלאית – שיתופית שבאה לידי ביטוי בקבוצות קטנות, בנות כמה עשרות חברים, אינטימיות, מתרכזות בעבודה חקלאית בלבד. הוא הדגיש את היתרונות לקיבוץ גדול המונה מאות חברים, המתבסס על מגוון מקורות פרנסה, כולל בין השאר מלאכה וחרושת (תעשיה- תעסוקה במונח העכשווי).
  • חזונו כלל דגש על משק אוטרקי, מספק את רוב צרכיו בעצמו ולכן כולל חקלאות צמחית, גידול בעלי חיים, מטבח, מכבסה, חייטות, סנדלרות, רצענות (לצורך רתמות לבהמות העיבוד החקלאי), הכנת עגלות (כלי התחבורה וההובלה של אז), עובדי הוראה, רפואה (בית חולים "העמק" הנמצא כיום בעפולה, נוסד בקיבוץ עין חרוד כבר בשנת 1926 !),מסגרות, פחחות, נפחות, בנאות, אפייה, ניהול ספרים (הנהלת חשבונות) וכו' .
(ראה עמוד 20 מספרו של לביא "כתבים נבחרים").

חזון זה התממש באופן מלא ונרחב במרבית הקיבוצים למרות פיזורם הגיאוגרפי, הרכב אוכלוסייתם (עולים ותיקים חדשים, בני עדות שונות) ושנת הקמתם.

כבר בשנות ה 30' נעשה בעין חרוד ניסיון להקמת מפעל שימורים לירקות ופירות. מאוחר יותר בשנות ה- 40' הוקמו מפעלי מתכת ואף נירוסטה בין השאר, לטובת מחלבות כגון "תנובה".

חוזי החכירה לדורות עם הקק"ל עוד מתחילת שנות ה- 40' שיקפו מציאות זו (ראה סעיף י"ז בחוזים אלה, אשר כותרתו "חובת שמירת שבת וחגי ישראל" כדלהלן:

"החוכר מחוייב לשבות בתחומי הנחלה ובתוכה, בשבת ובחגי ישראל, מכל עבודות בנין ומלאכה ומעבודות שדה וכרם וממפעלי תעשיה ומסחר ....."

4.  כאמור מערכת זו השתנתה עם השנים, ממערכת אוטרקית למשק מתמחה ומתייעל, תוך ניצול יתרון הגודל ויכולת ארגונית וכלכלית מרכזית . הקיבוצים הקימו מערכות מקומיות, אזוריות וארציות, אשר יצרו קשר כלכלי בין הקיבוצים לבין עצמם ובינם לבין השוק החיצוני לצורך קניה ומכירה של תשומות ותפוקות מגוונות. התארגנות זו לא הוגבלה רק לתחום החקלאי אלא למגוון רחב של פעילויות תעשייתיות. ברוח זאת הוקמו מערכות חינוך אזוריות ואף ארציות (ראה מכללות סמינר הקיבוצים ואורנים) וכן מגוון פעילויות נוספות בתחומי התרבות, האומנות, עידוד השירות הצבאי המשמעותי והיחלצות למשימות לאומיות. ההתארגנות השיתופית, חוצה גבולות של ישוב בודד, אפשרה ועודדה התמודדות מוצלחת עם אתגרי התקופה במיוחד בשנים שלפני הקמת המדינה ובעשורים הראשונים אחר כך.

5.  ההתמחות והיעילות המתגברת, גרמו לירידת חלקה היחסי של החקלאות בעיקר כמקור תעסוקתי ובחלק מן המקרים כמקור עיקרי לפרנסה. כתוצאה מכך התפתח מגוון פעילויות שאינן חקלאיות בלבד. התפתחות זו נמשכת גם היום והיא סימן לכלכלה יצרנית בריאה,משתנה ומתאימה עצמה לתנאים במדינה ובעולם. יש לעודד כלכלה זו ולא להגבילהולהכביד עליה.

6.  מציאות זו באה לידי ביטוי בחוזי החכירה לדורות, אשר נחתמו בין מנהל מקרקעי ישראל (ממ"י) בראשית שנות ה 90' למאה הקודמת, קרי לפני כ 20 שנה. די אם אסתמך על ס"ק (2) של סעיף 1 ה' בפרק ההגדרות בחוזים אלו. חוזים אלו לא היו תופעה מקרית חולפת. הם נוצרו, אולי בפעם האחרונה בתולדות ממ"י תוך הידברות מסוימת אמתית, עם נציגי התנועה הקיבוצית ובראשם דני רביב ז"ל מקיבוץ יגור. חוזי חכירה אלו, שיקפו מציאות ומגמות ארוכות שנים בקיבוצים של גוון מקורות פרנסה, התאמה לתנאי השוק החיצוני בארץ ובחו"ל, ביטוי ליזמות, חדשנות כישרון וניצול יתרון הגודל וכן- מענה לנטיות האישיות של חברי הקיבוץ ובעיקר הצעירים שבהם. חוזי החכירה לדורות, מעצם שמם ומטרתם, לפחות כפי שהובנו בקיבוצים, אפשרו הסתמכות ותחושת יציבות במגמות החדשנות, הגיוון והצמיחה של מקורות הפרנסה בקיבוצים. מגמות אלו החלו מיוזמות אישיות, בקנה מידה כלכלי זניח, אשר חלקם הפכו לאורך השנים להיקף שרובו התאפשר במסגרת חוזי החכירה והסעיף הרלבנטי בהם שפירושו היחיד : אספקת שרות הניתן לחברי הקיבוץ, גם לאדם (יחיד!) אחר, בסכום שלא יעלה על 100 או 200 ₪ לשנה (צמוד למדד המחירים לצרכן מ 08.1981).

7.  לא עבר זמן רב ובראשית שנות ה 2000, הופיעה סדרת החלטות חד צדדיות של ממ"י, מועצת מקרקעי ישראל ובאופן טבעי וכמעט אוטומטי בתמיכתו של בית המשפט העליון, נגסו בהחלטות הקודמות במציאות שנוצרה במשך שנים בחצר הקיבוצית, קרי ב"שטח המחנה". לפתע השתנו כללי המשחק: פעילויות מגוונות, אשר עמדו בכללי חוק התכנון והבניה – הוגדרו על ידי ממ"י (שתפקידו המוגדר הינו קנייני בלבד) - כ"שימושים חריגים".

פעילויות הנגזרות ומותאמות לשוק הכלכלי הגלובלי והמקומי, מכונות לפתע – "שימושים חריגים".

שימוש משני במבנים שייעודם המקורי אינו רלבנטי יותר- מוגדר כ"שימושים חריגים".


פעילות כלכלית, חוקית למהדרין, המשלמת בין השאר מיסים למדינה ומספקת פרנסה לאוכלוסייה הזקוקה לכך במיוחד באזורי הפריפריה, או לוותיקי הקיבוץ שאיבדו את כושר העבודה המקורית שלהם – נקראת עתה "שימושים חריגים"

עיבוד משני לתוצרת חקלאית, ניצול פריסה גיאוגרפית של הקיבוצים, במיוחד בפריפריה העמוקה בישראל, למטרות נופש וקייט, ניצול יתרונות יחסיים בתחומי החינוך לגיל הרך וחינוך לא פורמלי, סיעוד לקשישים ועוד – הם עתה "שימושים חריגים".

כול "השימושים החריגים" הללו ניתנים להיכלל במסגרת המכונה עסקים זעירים וקטנים והם אינם "מפעל". (ראה מגבלות היקף מכירה בחוזי החכירה לדורות).

מסמך זה קורא לשינוי יסודי בגישת רשות מקרקעי ישראל ובמועצת מקרקעי ישראל.

עיקרי שינוי זה:

  1. הגדרת "שטח המחנה" כאזור עירוני ולא חקלאי. הגדרה זו תואמת את המהות האמתית של שטח זה. היא מקובלת בתחום התכנון כבר זמן רב.
  2. התייחסות רמ"י לשטח זה תהיה לפי הכללים הנוהגים בשטח עירוני. התייחסות זו תאפשר יישום מעמיק יותר של הקטנת החיכוך ולא העמקתו כפי שמתרחש עכשיו. זה אמור להיות מהלך של "יישור קו" היסטורי, תסיר חסמים ומגבלות, מטרדים וסיבוכים בלתי אפשריים הגוררים נזקים כלכליים למדינה ולקיבוצים, אי וודאות ובלבול לקיבוצים ולחברי הקיבוצים, מערכת אדירה של שטחי חיכוך והתדיינות משפטית מול רמ"י, חסימת הקיבוצים מהשתתפות בפתרון משבר המגורים הנוכחי, צנועה ככל שתהיה ובראש כל אלה קיפוח מתמשך ומעמיק ביחס שבין רמ"י לחוכרים חקלאיים לעומת חוכרים עירוניים.
  3. שינוי זה יחזיר את המערכת לשפיות ולאיזון רצוי ואפשרי. שינוי זה, יתאפיין לא רק בהידברות פורמלית עם נציגי התנועה הקיבוצית. נציגים אלה המובילים כיום את המו"מ עם רמ"י לא קיבלו לשם כך הסמכה פורמלית המקובלת בחיים הקיבוציים כגון דיונים והחלטות במוסדות המכונים מועצה וועידה. לכל היותר הם מקיימים מפגשי הסברה שאינם כוללים דיון כלשהו. הסיכומים שמנהיגות זו מגיעה עם רמ"י וצוותים שונים מטעמה – בפועל אינם מחייבים שום קיבוץ ורוב הקיבוצים אף מסתייגים מהם ופועלים על פי דרכם ושיקוליהם העצמאיים. נדרשת הבנה מעמיקה יותר של מאפייני המערכת הקיבוצית ומפגש גם עם הקובעים והמשפיעים הלא פורמליים בה. סביר כי התנהלות מסוג שונה זה ולא יצירת החלטות חד צדדית ואכיפה אלימה, תאפשר היענות והסכמה לצעדים והחלטות של רמ"י. החלטות חד צדדיות, משתנות לבקרים, מנותקות מהגיון כלכלי, ביצוע ענישה קולקטיבית מן הסוג של חסימת היתרי הבניה בגין התחכמויות של כמה קיבוצים וקבוצה מצומצמת של עורכי דין מטעמם, תוך ניצול כוחו של השלטון – ייתן אולי פירות לטווח קצר בראיית הנהלת רמ"י וחלקים רחבים במערכת המשפטית , אך באותו זמן יגרום לחיכוך מזיק ונזקים קשים למדינה ולחברה קיבוצית שלמה שעברה המפואר, כושר ההתאוששות שלה ממשברים חמורים, משימותיה הלאומיות לעתיד ובעיקר אופייה הקולקטיבי בעיני עצמה – שאינו אופי עברייני. חריגים תמיד היו ויהיו, אך מספרם והשפעתם זניחים לחלוטין.
זו העת לחולל שינוי זה !

אני מודע למסמך עיקרי התנועה הקיבוצית כפי שהוכן ע"י עו"ד מיכי דרורי ויכול להסכים ואף לתמוך בו, אולם התרכזתי בסימון המציאות והמגמה העיקרית של רמ"י ומועצת מקרקעי ישראל אותה יש לשנות מן היסוד.

בכבוד רב,
בארי הולצמן
חסר רכיב