חסר רכיב

האם חיסול ההתיישבות היא מגמה של הממסד בישראל?

25/09/2017

מאת: גלעד אלטמן

מתקפת הותמ"לים, שמאיימת בעיקר על שטחים מניבים ועל עצם קיומם של יישובים חקלאיים, מעוררת שאלות נוקבות ומטרידות: האם החליט הממסד בישראל לחסל את ההתיישבות ולמחוק אותנו ממפת מדינת ישראל? האם ייתכן כי יום יום ושעה שעה יושבים פקידים בכירים יותר ובכירים פחות וחורשים מזימות לחיסול ההתיישבות במקום לחרוש בשדות אותן חורשים אנו עד קצה התלם שהוא הגבול?

האם עולה על הדעת, שבמקום להעלות על נס את מפעל ההתיישבות למען בני דורנו ולמען יראו הדורות הבאים את פאר היצירה – ובמקום זאת כורים בור להתיישבות ?


השאלות קשות. התשובות כך מתברר, קשות עוד יותר והן מאשרות את העובדות שלא ניתן עוד להדחיק ולטשטש. מדינת ישראל, על ממסדה הלאומי ואוהב הארץ, כורתת כל ענף אפשרי עליו נשענת ההתיישבות ומביאה לחורבנה, תוך פגיעה אנושה בערכים, ביתרונות החקלאות וגם בביטחון המזון של המדינה.

הבטון והאספלט שכובשים את האדמות. שדה השומר של חיים פטיש. כפר ביאליק

הבטון והאספלט שכובשים את האדמות. שדה השומר של חיים פטיש. כפר ביאליק

לנוכח תחושה כבדה זו ראוי לשוב ולהזכיר לכולנו ולמקבלי ההחלטות באשר הם: עובדי האדמה בהתיישבות העובדת הם חקלאים בני דור שני ושלישי, חלוצים בני חלוצים, שבחרו להיאחז בקרקע מסיבות אידאולוגיות. עד כמה שזה נשמע כיום זר ומרוחק, הורי והורי הוריהם של החקלאים נאחזו בקרקע כדי להקים בית לעם היהודי ולקבוע את גבולותיו בחריצות אין קץ, באומץ הרשום בדפי ההיסטוריה, ביזע ובדם.


החלוצים והראשונים ביישובים החקלאיים שנמצאים כיום בסכנת הכחדה נאחזו בגבעות הטרשים ובהרים החשופים כדי לבנות בית לעם היהודי. ציונות נטו, ללא  מירכאות וללא צורך להתנצל. רובם רכשו את הקרקע מכספם, השקיעו בה את מיטב כוחם ושנותיהם, שמרו והגנו בגופם על כל פיסת קרקע, למען יהיה בית לדורות הבאים.


קבוצות חלוצים אלו באשר הם, היו באותן שנים המובן מאליו. הזרם המוביל, שבחר להתיישב במקומות היותר מסוכנים, באזורי ספר ובנקודות חיכוך מול פורעים. המשימות העיקריות היו להביא אליהם מים, כלים חקלאיים, נשק להגנה וידע חקלאי.


גם ציניקנים לא יכולים להתכחש לחשיבות ההתיישבות הזו, לחלקה בהקמת המדינה, לתרומתה שלא תסולא פז בקביעת גבולותיה. העשורים שחלפו מאז לא יכולים למחוק את התוצאות: יישובים שצמחו והתפתחו לתפארת מדינת ישראל ושסיפור הצלחתם הקיומית והחקלאית היה לשם דבר בעולם כולו .


איני מתעלם מהתנאים שהשתנו. החלוצים התבגרו. הדור השני והשלישי כבר לא זוכה לאותה אהדה, הערכה ותמיכה ממשלתית כפי שהייתה בעבר . רבים מבני הדור הצעיר פנו לכיוונים חדשים. אך חשיבות ההתיישבות נותרה בעינה. 


ברור כי על מנת להמשיך ולקיים את ההתיישבות חייבים להתאימה לתנאים החדשים. יש לאפשר פעילויות לא חקלאיות ביישובים, לאפשר בנייה לקליטת צעירים בתנאים מועדפים, כדי למשוך אותם מהערים אל הפריפריה. יש לשפר את חינוך, הבריאות , התחבורה , התעשייה והמחקר בפריפריה.


אלא שבמקום זאת, יוזם הממסד פעולות בכיוון ההפוך. סוגר בזה אחר זה את עורקי החיים להתיישבות הכפרית, בדרכים שונות ומשונות ובהן: דרישות מופרזות של רשות מקרקעי ישראל מיישובים בפריפריה – עד כדי סיכול צמיחתם הדמוגרפית; הלאמת קרקעות חקלאיות בסיוע חוק הותמ"ל; סגירת מועצת הצמחים; פתיחת הייבוא לתוצרת חקלאית; מחירי החלב; העלאת מחירי המים ללא תכנון; ועוד הפתעות נוספות שתתגלינה בקרוב.


והשיטה? בתחבולות . בהטעיה. בהטיה.


תחבולות :
מחיר המים מהווה עורק אחד משלל עורקי החיים של ההתיישבות. מציבים אותו במוקד ההתעניינות הציבורית ומציגים אותו כנושא מרכזי כביכול, בעל חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה. אבל בה בעת  מעלימים מהתודעה הקולקטיבית את משמעות מחיר המים על הישרדות החקלאות ועל סיכוי הישרדותה של ההתיישבות.


הטעיה: הממסד מתיר ייבוא ביצים, אף שידוע לכול, שיישובי גבול הצפון מתקיימים בעיקר מגידול מטילות ומשיווק ביצים. חשיבות יישובים אלו ומיקומם על גבול הצפון אינה מוטלת בספק. אי אפשר אפוא, להתייחס לסוגית יבוא הביצים מבלי להצביע על המהות: חשיבותה הקריטית של ההתיישבות בגבול הצפון.


הן בסיפור המים והן במקרה הביצים אי אפשר להתייחס רק להיבט הכספי. לשתי גזירות אלה גם יחד יש השפעה דרמטית על הסיכוי שהדור הצעיר ירצה לבנות את ביתו ואת עתידו במושב אביבים. מתוך כך מתברר היקף ההטעיה. הפתרונות המלאכותיים בתצורת פיצוי כספי גוזרים את דינה של ההתיישבות למיתה . דור המשך לא יחזור הביתה מבלי שתהיה לו תשתית תעסוקה מסודרת, ופוטנציאל לקליטת משפחות חדשות. פיצויים כספיים אינם תחליף לייצור תוצרת חקלאית ולמכירתה.


וקולנו לא נשמע


האם אין זאת מחובתנו שלנו, אנשי ההתיישבות, להיאבק על עיגון זכויותינו בקרקע ועל שימור הבסיס הרעיוני של החקלאות בתודעה הציבורית? האם לא מוטלת עלינו חובה היסטורית להמשיך ולספר את סיפור הקמת המדינה בעזרת החקלאות והחקלאים ולהעלותה על נס - דגל לפני המחנה, שלאורו יחנכו את הדורות הבאים?


אני קורא למנהיגי כל המפלגות ולהנהגת ההתיישבות לפזר את הערפל, לראות נכוחה את המגמות שמאחורי החלטות הממשלה ולפעול יחד, כתף אל כתף, לשינוי הכיוון. לאתר מגמות חיוביות ומחזקות לקיומה של ההתיישבות ולהוביל לחקיקת "חוק ההתיישבות" שיחזק את הסיכוי לקיומה של חקלאות, יעודד מתיישבים צעירים, יסיע בשימור הקרקע ויעודד  את החקלאות המניבה ואת הכלכלה הפריפריאלית לשנים רבות של התיישבות.


גלעד אלטמן

יו"ר עמותת אדמתי

חסר רכיב