עמותת אדמתי
חסר רכיב

פס"ד גפטר משגב דב - זכויות במקרקעין של מושב "רסקו" ונושא בן ממשיך.

10/12/2017

 

ערעור אזרחי מס' 6/86

.1 אברהם גפטר

.2 תמר גפטר

     נגד

.1 נאוה (גפטר) רזון

.2 אורי גפטר

.3 הסוכנות היהודית לארץ-ישראל

.4 מינהל מקרקעי ישראל

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

 [26.2.89]

לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים ד' לוין, י' מלץ

 

חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ס"ח 259, סעיף 166- תקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973, ק"ת 872, תקנות 3א, 3א(ח) - חוק הירושה, תשכ"ה-1965, ס"ח 63, סעיפים 8(ב), .114

 

מיני-רציו:

* אגודות שיתופיות – חברות – מושב עובדים

* ירושה – עיסקאות בירושה – מתנה

 

הוריו של המערער 1רכשו ב- 1957זכויות חכירה במשק חקלאי במושב שלא נרשמו על שמם. האב מינה את המערער 1להיות בן ממשיך במשק. לאחר פטירת ההורים נעתרה המשיבה 3לבקשתו של המערער 1ורשמה אותו ואת רעייתו, המערערת 2, כבעלי הזכויות במשק. בצו ירושה, שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי, נקבעו המערער, המשיבה 1והמשיב 2כיורשים בחלקים שווים של הוריהם. המשיבה 1ביקשה מבית המשפט המחוזי פסק-דין שיצהיר, כי המשק החקלאי הינו חלק מעיזבון ההורים, וכי רישומו אצל המשיבה 3על שם המערערים נעשה שלא כדין ויש לבטלו. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה. מכאן הערעור, שנסב על השאלות, אם יש להתייחס אל המערער 1כ"בן ממשיך", ואם ניתן לראות בהעברת המשק למערער 1מתנה בת-תוקף.

 

בית המשפט העליון פסק:נ

א. (1) כוונתו של המחוקק היא, כי המעמד של "בן ממשיך" על הזכויות הנלוות למעמד זה, יהיה קיים אך ורק במושב עובדים ולא בכל צורת התיישבות אחרת ( 746ו).

(2) ייחודו של משק חקלאי ממוצע הוא בכך שחלוקתו בין יורשים אחדים יכולה לפגוע בכושר קיומו כמשק חקלאי, שנועד לפרנס משפחה חקלאית ( 747ב-ג).

(3) כדי למנוע תוצאה קשה זו קובע המחוקק שני פתרונות:ב הראשון, מסירתו של המשק לבן ממשיך על-פי הוראות תקנה 3א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תל"ג-1973, השני, מסירתו של המשק ליורש המוכן והמסוגל לקיימו, על-פי הוראות סעיף 114לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, ובתנאים המפורטים שם (של פיצוי היורשים האחרים) ( 747ג).

 

 (4) אלה הם שני הפתרונות החוקיים היחידים (בצד הסכם בין היורשים אם ישנו כזה), ואין בכוחו של מנהג ליצור חלופה נוספת, של "בן ממשיך" מסוג שונה מזה שנקבע בתקנה 3א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) ( 747ג-ד).

ב. אפילו היו ראיות לכך, שכוונת אביו של המערער 1הייתה ליתן מתנה למערער, שתוקנה לו לאחר מות האב, הרי שזו מתנה בלתי תקפה מכוח הוראות סעיף 8(ב) לחוק הירושה ( 748א).

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:ו

[1] ע"א 274/79 חורי ואח' נ' כנען ואח’,  פ"ד לה (3) .337

[2] ע"א 633/82 - לא פורסם.

 

הערות:נ

לבטלותה של מתנה שתוקפה לאחר המוות ראה:ב ע"א 524/82, ב"ש 77/83 ח' צברי ואח' נ' שוקרי ואח’,  פ"ד לט (2) .710

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ש' אלוני) מיום 22.11.85בה"פ 63/84. הערעור נדחה.

ג' מיכאלי - בשם המערערים;

ח' נועם - בשם המשיבה 1;

ע' ראובני, סגן בכיר א וממונה על עניינים אזרחיים בפרקליטות המדינה ­בשם המשיב .4

 

פסק-דין

 

השופט י' מלץ:ו העובדות:נ

.1 בשנת 1957רכשו סימה ואריה גפטר (להלן - ההורים) משק חקלאי במושב "משגב דב" מאת חברת "רסקו" חברה להתישבות חקלאית ועירונית בע"מ (להלן - רסקו). הרכישה נעשתה במסגרת חוזה מיום 4.11.57, שהצדדים לו היו רסקו מחד וההורים מאידך (מוצג 9). מעמדה של רסקו בחוזה מוגדר כמי שעוסקת בהתיישבות חקלאית בישראל והיא הוכרה כמוסד מיישב, שהקק"ל הקצתה לו שטחי קרקע לשם ביצוע התיישבות חקלאית עליהם. בסעיף 15לחוזה נקבע:ב

 

"רישום זכויות

(1) זכותם של המתישבים ליחידת המשק תובטח על ידי רישום חכירה או חכירות משנה על שמם מטעם בעלי הקרקע במשרד ספרי האחוזה.

תקופת החכירה, גובה דמי החכירה ותנאי החכירה בכלל יקבעו על ידי בעלי הקרקע והמתיישבים מסכימים מראש לקבל עליהם תנאים אלה, כפי שיקבעו.

 

(2) רישום הזכויות כדלעיל יעשה לאחר ביצוע החלוקה הרשמית של אדמות הכפר, לאחר שהקרקע הנוספת תצורף באופן מוחלט ליחידת המשק כאמור לעיל ולאחר שרישום כזה יהיה אפשרי מבחינה טכנית ומשפטית".

אין חולק, כי המנוחים אכן ניהלו במקום משק חקלאי עד יום מותם, כשם שאין חולק, שעד עצם היום הזה לא נרשמו הזכויות שלהם על שמם בלשכת רישום המקרקעין, כאמור בסעיף 15שצוטט לעיל.

בשנים 1978- 1979קרו שני אירועים החשובים לענייננו והקשורים זה בזה:ו האב המנוח מינה אחד מבניו - המערער 1, אברהם גפטר - להיות "בן ממשיך" (ראה מוצג 7) ובמקביל הסכים שייבנה במשק בית מגורים נוסף על זה שההורים עצמם גרו בו. הבית הנוסף נבנה, והמערער 1ורעייתו תמר, המערערת 2, התגוררו בו. בן נוסף, אורי, המשיב 2, מתגור אף הוא בתחומי המשק.

ב- 16.6.80נפטרה האם, וביום 17.12.81נפטר גם האב. איש מהם לא השאיר צוואה.

לאחר פטירתם ביקש המערער 1מאת המשיבה 3(הסוכנות היהודית) לרשום אותו ואת רעייתו כבעלי הזכויות במשק מכוח מינויו על-ידי האב כ"בן ממשיך". הסוכנות נעתרה לבקשה ורשמה את הזכויות כפי שהתבקשה.

ביום 6.5.82ניתן בבית המשפט המחוזי צו ירושה, לפיו נקבעו כיורשים של ההורים בחלקים שווים שלושת ילדיהם:נ המערער 1, המשיבה 1והמשיב .2

המשיבה 1, שהיא כאמור אחת הבנות, פנתה לבית המשפט המחוזי בתל­אביב- יפו וביקשה, על דרך המרצת-פתיחה, פסק-דין שיצהיר, כי המשק החקלאי הינו חלק מעיזבון ההורים, וכי רישומו בסוכנות על שם המערערים "נעשה שלא כדין ויש לבטלו".

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' אלוני) נעתר לבקשה ונתן פסק ­דין המצהיר, כי המשק הינו חלק מעיזבונם של ההורים, וכי רישומו על שם המערערים אכן נעשה שלא כדין ויש לבטלו. מכאן הערעור.

על-פי הורת כבוד הנשיא טענו הצדדים את טיעוניהם על דרך סיכומים בכתב.

בעוד הערעור תלוי ועומד, הגישו המערערים בקשה להביא לפנינו ראיה נוספת. הראיה הנוספת היא חוזה שכירות בין מינהל מקרקעי ישראל ובין "משגב דב" מיום 28בינואר 1987, דהיינו לאחר מתן פסק הדין נושא הערעור. הבקשה הובאה לפני כבוד השופט גולדברג, שהחליט לגביה כך:ב

"הצדדים יתיחסו לבקשה בסיכומיהם בכתב וכן לראיה גופה, אם יוחלט לקבלה".

 

פסק הדין של הערכאה הראשונה

.2את מסקנתו הסופית השתית השופט המלומד על אלה:ו

א. ההורים המנוחים לא היו בני-רשות, כפי שטענו המערערים, אלא בעלי זכויות שביושר לחכירה של המשק (המדובר הוא בהתחייבות שניתנה לפני שחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, נכנס לתוקפו).

ב. המערער איננו "בן ממשיך", משום שהתקנה, המגדירה מושג זה (תקנה 3א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973), חלה רק על אגודה שסווגה כמושב עובדים, ואילו האגודה הנדונה כאן - "משגב דב" ­איננה כזו.

ג. אין לראות את מינויו של המערער כבן ממשיך על-ידי אביו כמתנה.

כל אחת מקביעותיו אלה של השופט המלומד משמשת מטרה להתקפתו של בא-כוחם המלומד של המערערים.

 

טענות הערעור

.3א. המערערים טוענים, לגבי קביעתו הראשונה של השופט המלומד, כפי שטענו גם בערכאה הראשונה, כי חוזה רסקו לא הקנה להורים יותר מאשר מעמד של בני-רשות, ולפיכך המשק הנדון איננו חלק מהעיזבון ואיננו בר הורשה.

טענה זו לא הייתה מקובלת על הערכאה הראשונה ואיננה מקובלת עלי. מחומר הראיות עולה בבירור, שההורים רכשו את המשק בתמורה, ובעלי הקרקע קיבלו על עצמם - כפי שעולה מסעיף 15לחוזה שציטטתי לעיל - לרשום חכירה בשמם של ההורים (ראה מוצג ת/2).

המערערים טוענים, שבעל הקרקע הינו מינהל מקרקעי ישראל וכי רסקו לא הייתה מוסמכת לפעול בשמה ולהקנות בשמה זכויות. אין זה כך. בחוזה עצמו הציגה רסקו את עצמה כמוסד מיישב, שהוסמך על-ידי הקרן הקיימת לישראל (קודמתו של המינהל בבעלות על הקרקע) לבצע התיישבות חקלאית על שטחי הקרקע שהוקצתה לצורך זה, וממילא להקנות למתיישבים זכויות בה. לפני הערכאה הראשונה חזר המינהל והצהיר, כי הוא מאמץ את החוזה של רסקו ועומד מאחוריו. מכאן שרסקו הייתה אכן זכאית ומורשית להעניק להורים זכויות כפי שהעניקה בחוזה. על עמדה זו חוזר המינהל גם בסיכומיו לפנינו.

עוד מבקשים המערערים להיבנות משני הסכמים שנערכו בין המינהל לבין האגודה "משגב דב". ההסכם האחד הוא ת/ .10זהו הסכם משנת 1981, לפיו מוענקת לאגודה על-ידי המינהל זכות חכירה לשלוש שנים בלבד (עם אפשרות הארכה מחד גיסא וזכות המינהל להפסיק את הקשר ולדרוש פינוי מאידך גיסא). הסכם זה אף מעניק לאגודה זכות להרשות את השימוש במקרקעין

 

לחברי האגודה המפורטים ברשימה. לטענת המערערים עולה מהסכם זה, כי אין המתיישבים יותר מאשר בני-רשות מטעם האגודה.

להשקפתי, אין בכוחו של הסכם זה, המאוחר בהרבה מהחוזה עם רסקו, כדי לבטל את הזכויות שזה האחרון הקנה להורים שנים רבות קודם לכן. זכותם של המתיישבים כבני-רשות מטעם האגודה, מכוח הסכם ת/10, איננה באה במקום הזכויות הקנייניות שהיו להם מכוח חוזה רסקו, אלא בצדן ובנוסף להן. ברי לי, שהזכות הקניינית שרכשו ההורים במישרין בחוזה רסקו גוברת על הרשות גרידא שמעניקה האגודה לחבריה על-פי ההסכם ת/.10

ההסכם השני שנערך בין המינהל והאגודה דומה לקודמו, אלא שהוא נערך שנים לאחר מכן, ביום 28.1.87, כלומר, לאחר שניתן פסק הדין בערכאה הראשונה. זהו ההסכם שהזכרתי לעיל, שהמערערים ביקשו לצרפו כראיה. הן מטעמים דיוניים והן מהטעמים שהזכרתי לעיל לגבי ת/10, אין מקום לקבל הסכם נוסף זה כראיה, ויש לדחות את הבקשה.

נמצא איפוא, שעניין לנו בזכות שביושר במקרקעין, שעל-פי הוראות סעיף 166לחוק המקרקעין חל עליה הדין שקדם לחוק זה (ראה גם ע"א 274/79[1]).

התוצאה היא איפוא, שצדקה הערכאה הראשונה בקובעה, שההורים היו בעלי זכויות שביושר לחכירה של המשק, זכויות שהינן בנות הורשה.

ב. טענתם העיקרית של המעררים היא, כי המערער 1הינו "בן ממשיך", ומכאן זכויותיו במשק הגוברות על זכויות אחיו ואחותו כיורשים. זאת הייתה גם טענתם העיקרית בבית המשפט קמא.

מושג זה של "בן ממשיך" נקבע והוגדר בתקנה 3א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות). בסעיף-קטן (ח) של תקנה זו נקבע:נ

"תקנה זו תחול על אגודה שסווגה על ידי הרשם כמושב עובדים".

המשמעות היא ברורה:ב כוונתו של המחוקק היא, כי המעמד של "בן ממשיך", על הזכויות הנלוות למעמד זה, יהיה קיים אך ורק במושב עובדים ולא בכל צורת התיישבות אחרת.

לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי "משגב דב" איננו מסווג כמושב עובדים, כשם שלא הייתה מחלוקת שהמושג "בן ממשיך" הוא ייחודי לתקנות אלה ואיננו קיים בשום מסגרת תחיקתית אחרת.

מטעם זה קבע השופט המלומד, שהמערער 1איננו "בן ממשיך" כדרישת התקנות, ולפיכך אין לו זכויות מיוחדות במשק זולת אלה המוקנות לו כ"יורש המוכן ומסוגל לקיים את המשק",

 

על-פי הוראות סעיף 114לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, אם אכן יוכר בתור שכזה (בהקשר זה מן הראוי להזכיר, כי אחותו, המשיבה 1, מסכימה כי המערער הינו היורש המתאים להחזיק ולנהל את המשק על-פי הוראות סעיף 114הנ"ל. ראה סיכומי המשיבה 1ס' 3(ג)).

על סמך מה, אם כן, מחזיק המערער בדעתו, כי הינו בכל זאת "בן ממשיך"? על סמך שניים אלה:ו

מטיעוניו וסיכומיו של בא-כוח המערערים, הן בערכאה הראשונה והן לפנינו, עולה, כי להשקפתו קיים מושג זה של "בן ממשיך" מכוח מנהג מקובל ונפוץ. זהו, לדעתו, "מושג מקובל על ידי הסוכנות היהודית לארץ ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, יתר המוסדות המיישבים והמתיישבים עצמם". (סעיף 2(1) לסיכומי המערערים).

טענה זו לא הייתה מקובלת על הערכאה הראשונה ואיננה מקובלת עלי. ייחודו של משק חקלאי ממוצע הוא בכך, שחלוקתו בין יורשים אחדים יכולה לפגוע בכושר קיומו כמשק חקלאי, שנועד לפרנס משפחה חקלאית. כדי למנוע תוצאה קשה זו קובע המחוקק שני פתרונות:נ האחד, מסירתו של המשק לבן ממשיך על-פי הוראות תקנה 3א דלעיל. השני, מסירו של המשק ליורש המוכן והמסוגל לקיימו, על-פי הוראות סעיף 114לחוק הירושה ובתנאים המפורטים שם (של פיצוי היורשים האחרים). אלה הם שני הפתרונות החוקיים היחידים (בצד הסכם בין היורשים אם ישנו כזה). אין בכוחו של מנהג (ויאמר מיד שמנהג כזה לא הוכח די הצורך במקרה שלפנינו) ליצור חלופה נוספת, של

"בן ממשיך" מסוג שונה מזה שנקבע בתקנה 3א הנ"ל.

המקור השני ממנו מבקש בא-כוח המערערים להיבנות הוא פסק הדין של בית- משפט זה בע"א 633/82 [2]. באותו עניין נפסק, שהמשיבים שם נהנים ממעמד של "בן ממשיך", ומשם מתבקש היקש לענייננו.

אין המערערים יכולים להיבנות ממה שנפסק בע"א 633/82 [2], מן הטעם הפשוט, שכל העניין שם סב סביב לשאלה אם ה"ממשיכים" שם באים בתחומי תקנה 3א הנ"ל אם לאו. נפסק שם (על-ידי כבוד הנשיא) כך:ב

"אם ניישם את האמור לעיל למקרה שבפנינו הרי עולה מן הראיות כי המשיבה הראשונה ובעלה עומדים בתנאי תקנה 3א הנ"ל ויש להם מעמד של בן ממשיך במשק של הוריהם המנוחים".

נמצא, שההלכה שנפסקה בע"א 633/82 [2] מתבססת על נסיבות בהן חלות הוראות תקנה 3א. במקרה שלנו אין הן חלות, וממילא אין אותו עניין יכול לשמש אסמכתא לענייננו.

 

לפיכך, צדק השופט המלומד גם בקביעתו זו, שהמערערים אינם בגדר "בנים ממשיכים", והייתי דוחה, לכן, טענתו זו של בא-כוחו המלומד.

 

ג. הטענה השלישית והאחרונה של בא-כוח המערערים שמן הראוי להתייחס אליה היא הטענה, שיש לפרש את מינויו של המערער על-ידי אביו כ"בן ממשיך" כמתנה שתוקנה לו לאחר מותו. אין בטענה זו ממש. אפילו היו ראיות לכך שזו הייתה כוונתו של האב (וכאלה לא מצאתי), הרי גם אז עניין לנו במתנה בלתי תקפה מכוח הוראות סעיף 8(ב) לחוק הירושה:ו

"מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".

 

בדין דחה איפוא השופט המלומד גם טענה זו.

.4לפיכך הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערערים אהדדי לשלם הוצאות ושכר-טרחה (כולל) סך של 000, 3ש"ח למשיבה 1וסכום דומה למשיבה .4הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. השופט מ' שמגר:נ אני מסכים.

 

5129371השופט ד' לוין:ב אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מלץ.

 

 

ניתן היום, כ"א באדר א' תשמ"ט (26.2.89).

חסר רכיב