חסר רכיב

קומו תושבי ההתיישבות הכפרית ועיירות הפיתוח – תושבי הַסְפָר והתאחדו

17/05/2018
מאת: גלעד אלטמן:

האם יתכן שהפכנו כולנו יושבי קרנות? פעם, לפני שנים לא רבות, היינו אנשי החזית בכל תחומי החיים של ארצנו ומדינתנו. היינו בחזית שקבעה את גבולות המדינה, עמדנו בגאון בחזית החקלאות ובייצור המזון לתושבי הארץ הזו, היינו בחזית החינוך, שהביא את חיילינו אל צמרת היחידות המובחרות. יחד היינו חזית לעם וחזית למדינה.

"ראשונים תמיד אנחנו," אהבנו לומר ולשיר, אך כיום נדחקנו לשוליים. יושבי הערים הם מרכז הכוח. ענייניהם וצרכיהם קודמים לכול. הם החזית הרעיונית והחזית הכלכלית. הם ניצבים בחזית העסקית ובחזית הפוליטית. איש איש פועל לקידומו האישי ולקידום ענייניו ואילו אנחנו נותרנו מאחור.

יש לנו נימוקים רבים להתאחד, לשנס מותניים ולשוב אל החזית, אבל אמנה כאן רק שלושה נימוקים ראשוניים:

א.  
בטחון אישי:
יישובי הַסְפָר הכוללים גם את ההתיישבות הכפרית במרכז הארץ , מנותקים מטיפול המשטרה. הפשיעה בכלל והפשיעה החקלאית בפרט עולות ומרימות ראש כי אין דין ואין דיין. בעבר אנשי ההתיישבות התגברו על הפשיעה החקלאית בכוחות עצמם. רבים מביננו הציבו מארבים ליליים, התנדבו לסיורים בלילות ועיבדו את השדות בימים כך התמודדו באופן ישיר פעם אחר פעם עם פורעי החוק.


כנאמר במילות השיר "אין חריש עמוק בלי נשק."


גפירים בבילו - 1936

 

לימים החמירו בתי המשפט את הדין ואת יחסם למי שעשו דין לעצמם ויצאו להגנת עצמם ורכושם. בעקבות כך החלו החקלאים להגיש תלונות למשטרה, שתפסה עבריינים, הביאה אותם בפני שופטים ואלה פתרו את העבריינים בעונשים קלילים אם בכלל. הדעה הרווחת, גם בקרב עושי הצדק הייתה, שהנזק שנגרם לחקלאי הוא נזק קל בלבד והענישה הייתה בהתאם.

משהתברר שהענישה קלה עד מאוד, חדלו השוטרים להתאמץ ללכוד גנבי סחורה חקלאית וכך גם החקלאים חדלו מלהגיש תלונות, שכן אלו הפכו חסרות כל ערך.

 

מעגל הקסמים הזה, הוא הוא שגרם לכך שמעגל הפשיעה החקלאית הלך וטפח, עד שהגיע לממדים המבהילים אותם חווים תושבי יישובי הַסְפָר על בשרם.
 

הפתרון : על גורמי המדינה להקנות לתושבי ההתיישבות הכפרית ועיירות הפיתוח את הכוח להתמודד עם עבריינות חקלאית ולהעניק להם את הכלים להגן על עצמם , על שדותיהם ועל רכושם. חוק שי דרומי 'ישופץ'  ויותאם מחדש לצרכים של תושבי יישובי הַסְפָר. אנו יודעים להתארגן ולאחד כוחות למען המטרה ובלבד שתינתן לנו  הסמכות החוקית.

ב.    מעמדנו בקרקע – שטח הבית והשטח החקלאי : מעמדנו בשטח הבית (חלקת המגורים במושב ושטח המחנה בקיבוץ), אינם מעוגנים בידי המחזיקים בשטח לאורך זמן ונתונים לשינויים חדשות לבקרים. תושבי יישובי הַסְפָר אינם חשובים כמו תושבי המגזר העירוני ואין להם זכויות קבע בקרקע. נגזר עליהם לפיכך, להמשיך ולהתדפק לשווא על דלתות רשות מקרקעי ישראל.

ביתו של התושב העירוני הוחכר לו ל 49 שנה, בתנאי היוון מפתים ביותר, של 3.75% , זאת בשעה שחלקת המגורים של תושב הפריפריה מהוונת ב 33% ומעלה .התוצאה: תנאי ההחכרה לתושבי יישובי הספר גרועים בהרבה מאשר לתושבים העירוניים. כתוצאה מכך, רבים אינם נוטים לחתום על הסכמי החכירה ונותרים תלויים בחסדי רמ"י. בד בבד גם השטח החקלאי, שמהווה אמצעי ייצור, עומד בפני סכנת הכחדה בכל עת, זאת תחת גרזן הותמ"ל. מצב זה גורם לכך שחקלאים מתקשים לתכנן את מחזור הגידולים , להבטיח את עתידם התעסוקתי ולטפח דור המשך שידבק בחקלאות.
  

הפתרון : גורמי המדינה יעניקו לתושבי יישובי הַסְפָר בחלקת המגורים מעמד זהה למעמד תושבי המגזר העירוני ובאותם תנאים. בה בעת יקבע, כי קרקע חקלאית לא תיגרע, אלא לצורך אמתי, שיאושר על ידי ועדה משותפת לנציגי המדינה ונציגי המגזר החקלאי.
 

ג.     השפעה על נקודות מפתח לקביעת גורלנו:

גורלם של תושבי יישובי הַסְפָר נתון בידי גורמי הממשלה בכל צמתי החיים אולם העיקריים שבהם אלו רשות מקרקעי ישראל , רשות המים , משרד החקלאות , משרד לפיתוח הנגב והגליל , משרד האוצר רשויות התכנון. אלו הם מקבלי ההחלטות החשובות ביותר לקיומם של יישובי הַסְפָר אלא שהם ברובם יושבים בירושלים או בתל אביב ואינם חווים את חוויות הפריפריה כהווייתם ומשום כך חלק גדול מהחלטותיהם מנותק מהצרכים האמתיים של התושבים. לא נראה כי נעשה תכנון ארוך טווח , נדמה כי עתידה של הפריפריה אינו עומד לנגד עיניהם כי אותו יש לתכנן החל בבתי החולים ובחינוך הילדים ועד לטיפול בקשישים.

הפתרון : ימונו נציגים מבין תושבי יישובי הַסְפָר כמשקיפים במועצת מקרקעי ישראל , במועצת המים , בוועדות ייבוא התוצרת החקלאית , ועדות מחירי החלב במשרד החקלאות , וועדות התכנון .


לסיכום: אני קורא לחברי הכנסת תושבי יישובי הַסְפָר ותושבי הערים אשר המרחב הכפרי חשוב עבורם - להצטרף למאמץ משותף לקידום מידי של שלושה ראשי החץ הללו בעבור תושבי המרחב הכפרי ולהוביל את השינוי יחד אתנו.

אני קורא למזכירי התנועות וראשי עיירות הפיתוח להמשיך בדרך ההידברות יחד עם ראשי המועצות האזוריות ולהתכנס לדיון ולהחלטה על מאמץ משותף להשגת שלוש יעדים אלו בהקדם.

 

בברכה

גלעד אלטמן

יו"ר עמותת אדמתי

תגובות לדף זה תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב