עמותת אדמתי
חסר רכיב

פס"ד עליון בנושא פקודת האריסות קיבוץ יגור

23/05/2018

27.1.1987

 

ערעור אזרחי מס' 756/82

 

קיבוץ יגור קבוצת עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ

 

נגד

 

שירותי נפט בע"מ

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

 

[27.1.87]

 

לפני השופטים ש' לוין, ד' לוין, ש' נתניהו

 

פקודת האריסים (הגנה), חא"י כרך א, (ע) 476, (א) 506, סעיפים 2, 3, 3(א), 4, 6, 6(1), 6(1)(א)(2)(ב), 9(5), 9(7), 15, 18, 19, 19(1), 23 - תקנות ההגנה על אריסים (סדרי הדיון), תשי"ב-1952, ק"ת 554, תקנה 20(א) - תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ק"ת 2220, תקנה 454 - חוק לתיקון פקודת האריסים (הגנה), תשי"ג-1953, ס"ח 36 - תקנות ההגנה, 1939, ע"ר תוס' 2, (ע) 775, (א) 917, תקנה 48א - חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ס"ח 259, סעיפים 152, 153, 156, 158, 158(2), 166, 166(א), 166(ב) - חוק הפרשנות, תשמ"א-1981, ס"ח 302, סעיפים 4, 22, 22(3) - פקודת הפרשנות [נוסח חדש], נ"ח 2, סעיפים 1 (המנח "אדם"), 9(א), 14(ב) - המג'לה - חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, ס"ח 176 - חוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג-1963, ס"ח 136, סעיפים 2, 3 - פקודת הפירושים, חא"י כרך ב' (ע) 750, (א) 770, סעיף 3 - פקודת העברת קרקעות, חא"י כרך ב, (ע) 855, (א) 881.

 

המערער החזיק ועיבד מקרקעין שבבעלות המשיבה החל מ-1937. בתקופה שבין השנים 1938-1958 נחתמו בין המערער לבין בעלי המקרקעין הסכמי חכירה בכתב, שמאפיינת אותם העובדה שתקופת החכירה פחותה משנה אחת. לא היתה רציפות בין סיום תקופת החכירה של חוזה אחד לתחילת תקופת החכירה של החוזה שבא אחריו. גם בתקופות הביניים הללו הוסיף המערער לעבד את המקרקעין. משביקשה המשיבה ב-1959 להוסיף לחוזה החכירה הוראה השוללת את זכות המערער ליהנות מהגנת פקודת האריסים (הגנה), סירב המערער לחתום על החוזה, ומאז המשיך לעבד את המקרקעין ללא קיומו של חוזה. ועדה מיוחדת, שנתמנתה על-פי פקודת האריסים (הגנה), הכירה במערער כ"אריס חוקי" במובן הפקודה. בית המשפט המחוזי קיבל ת ערעורה של המשיבה. מכאן הערעור לבית המשפט העליון, שנסב על השאלות, אם ניתן להיזקק לבקשה להכרזה על אריסות לאחר תחילת תוקפו של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. אם קיבוץ הינו "אדם" לעניין הגדרת "אריס חוקי" בפקודות האריסים (הגנה); אם ניתן לצרף את תקופות ההחזקה אף-על-פי שפרקי הזמן הנקובים בחוזה היו פחותים משנה, ואם ניתן לפנות אריס חוקי ממקרקעין כשאלה אינם משמשים לו אמצעי עיקרי או חשוב למחייתו. כמו כן נדונה השאלה, אם רשאית המשיבה להעלות במסגרת סיכומיה בערעור טענות בקשר לקביעותיו של בית המשפט המחוזי, בלי שערערה על פסק-דינו.

 

 

בית המשפט העליון פסק:

 

א. (1) אין בעל דין רשאי לערער על פסק-דין שניתן לטובתו, כדי לתקוף מימצא של הדרגה הראשונה או נימוק או נימוקים על פיהם פסקה את הדין. (2) מערער זכאי אמנם לצמצם ערעורו לסוגיה ספציפית וצרה, אולם אין בכך כדי להגביל את כוחו של משיב לתמוך את התוצאה אליה הגיעה הדרגה הראשונה בנימוקים של הדרגה הראשונה בלבד. מותר לו להציע, שהתוצאה תישאר בעינה שלא מטעמה של הדרגה הראשונה אלא מטעם אחר, שראוי היה לו שיאומץ על-ידי בית המשפט.

 

ב. סעיף 156 לחוק המקרקעין אמנם לא ימנע גריעה מזכויות שהיו מונחות ביסוד ההגדרה של סוגי המקרקעין העותמניים שחדלו להתקיים על-פי סעיפים 152-153, אך סעיף 156 ימנע אובדן זכויות שהיו קיימות בקרקע מסוג "מירי", רק משום שכיום אין סיווג לקרקע מסוג "מירי". זכויות כאלה תישמרנה, אם אין הן נפסלות על-פי הוראות חוק אחרות.

 

 ג. (1) במשפט הישראלי קיים עיקרון מקובל וידוע, הקובע שאין לפגוע בזכויות מוקנות באופן רטרואקטיבי. גיבוש לעיקרון זה מצוי בסעיף 166 של חוק המקרקעין ובסעיף 22 של חוק הפרשנות, תשמ"א-1981. (2) חוק המקרקעין, בשתיקתו ביחס להגנת האריסות, אינו דן בה ואינו מכיר בה, ועל-כן יחול על זכות אריסות, שנרכשה לפני היכנסו של החוק לתוקף, הדין הישן - קרי פקודות האריסים (הגנה).

 

 ד. (1) האריס זוכה בהגנת פקודת האריסים (הגנה) מכוח חזקה ועיבוד ולא מכוח חוזה שכירות, ואין היא מותנית בתשלום דמי חכירה. (2) הפסיקה המנדטורית, שקבעה שאפילו מי שהינו מסיג גבול עדיין יכול ליהנות מהגנת פקודת האריסות (הגנה) כשהחזקה לא הושגה בכוח או על-ידי הסגת גבול פלילית, סויגה במשך הזמן ונקבע, שהחזקה צריכה להיות נובעת מתוך איזה קשר עם הבעלים - אם במפורש ואם מכללא, אם מראש, בתחילת העלייה על הקרקע, ואם בדיעבד. (3) במקרה דנא, ניתן לצרף לתקופות החוזיות הקצרות את תקופות הביניים ובכך ליצור תקופה של למעלה משנה, הדרושה לצורך ההגנה, שכן קיימת ידיעה והסכמה שבשתיקה של הבעלות לחזקה ולעיבוד של המערער גם בתקופות אלה. (4) אפילו היה המערער מודע לכך שהמשיבה מעוניינת למנוע ממנו את הגנת הפקודה, ואפילו היה המערער מסכי לדרישת המשיבה לוותר על הגנת הפקודה - לא היה בכך כדי למנוע את תחולתה, שכן הוראות הפקודה הן קוגנטיות ולא ניתן להתנות או לוותר עליהן, כפי שנקבע בסעיף 3(א) לפקודה. (5) במקרה דנן, נעשתה הקביעה של תקופות חוזיות קצרות, למעשה, כדי למנוע את הגנת האריסות, והיא בגדר התנאה אסורה על הגנת הפקודה ואינה תופסת. (6) להגנה של פקודת האריסים (הגנה), שמטרתה למנוע נישול מהקרקע של אדם המחזיקה ומעבדה למעלה משנה, לא תהיה כל משמעות ותחולה אם ניתן יהיה לעקפה על-ידי כך שיוכר תוקפה של קביעת תקופות חוזיות הקצרות משנה, כאשר, למעשה, בפועל האריס מחזיק במקרקעין באופן רצוף בידיעה ובהסכמה תקופה ארוכה משנה. (7) (אליבא דשופט ש' לוין): התקופות המנויות בכל אחד מן החוזים נושא הערעור אינן מצטרפות.

 

ה. (1) מקובל, ואף רצוי, מבחינת האחידות והשלמות שבניסוח ולצורך הבנת המשמעות, כי בחיקוק תהיה לאותו מושג המופיע בו בהקשרים שונים משמעות אחת וזהה. (2) אולם רצוי זה לא תמיד הוא גם המצוי והמתחייב מכלל הדברים. יש, אם משום שזהו רצונו הברור של המחוקק ואם משום ניסוח כושל של דבר החיקוק, כי יימצאו באותו חיקוק עצמו מושגים זהים, או כמעט זהים, שמשמעותם שונה. במיוחד כך הדבר שעה שהחקיקה אינה מקצועית דיה. במקרה כזה ראוי לבחון את המושג שפרשנותו נדרשת שבכל סעיף וסעיף של החיקוק על-פי הגיונו ועל-פי מטרתו. (3) לאור ניסוחה הפגום של פקודת האריסים (הגנה), אין להיתפס בפרשנותה לדקויות הניסוח ואין להיאחז במלה זו או אחרת ולדבוק בה לצורך פרשנות הפקודה ומושגיה. יש לתת את הדעת במקרה זה במיוחד לתכליתו של החיקוק ולמטרתו, לכוון לכוונת המחוקק ולפרש את מושגי הפקודה בדרך שתגלם ותיישם את רצון המחוקק. (4) כוונת המחוקק, בתתו הגנה לאריס החוקי, היתה להגן על החקלאי הבודד, המוציא לחמו מן הארץ, עליו ועל בני משפחתו שכלכלתם עליו או על בני שבטו ולא על גוף כלכלי או תאגיד מסחרי, שאפשר כי עוצמתם ומשאביהם אינם נופלים משל בעל הקרקע עצמו. (5) "אדם" לעניין הגדרתו של "אריס חוקי" הוא אישיות פיסית ולא תאגיד.

ו. (1) "אריס חוקי" על-פי ההגדרה יכול שיהיה גם אדם שאינו קשור בעבודת האדמה ושעיבוד המשק אינו עיסוקו העיקרי או היחיד. (2) סעיפים 3 ו-6 לפקודת האריסים (הגנה) משלימים זה את זה בפירוט התנאים לפינוי אריס מהקרקע. (3) בסעיף 6 לפקודת האריסים (הגנה) מדובר בפרנסה "עיקרית" או "חשובה" ולא בפרנסה "בלעדית", שכן אף אם לאריס פרנסה ממקור אחר, עדיין נישולו ממקור הפרנסה העיקרי שלו יפגע במחייתו הרגילה, שהפקודה באה להגן עליה. (4) לאור הפגיעה הקיצונית של הוראות פקודת האריסים (הגה) ברכושו ובזכויותיו של בעל הקרקע, יש לפרשן באופן מצמצם. (5) פגיעה כזו אינה מוצדקת, כאשר מדובר באריס, שלגביו הקרקע איננה מקור הכנסה עיקרי או חשוב לפרנסתו.

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

 

[1] ע"א 261/72 "עזריאל" מושב עובדים בע"מ נ' ללצ'וק ואח', פ"ד כז(2) 462.

[2] ע"א 261/70 ח' דוידוף ואח' נ' חברת אילת השחר 5 בתל-אביב-יפו בע"מ, פ"ד כה(1) 520.

[3] ע"א 182/47 חברה להתיישבות היהודים בא"י (פיק"א) נ' שרוני, פ"ד ב 516.

[4] ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210.

[5] בג"צ 45/71 קרשובסקי ואח' נ' ראש העיר ואח', פ"ד כה(1) 792.

[6] ע"א 568/67 מישאלוף נ' גרטל, פ"ד כב(1) 449.

[7] ע"א 377/72 גייסט נ' שטיינברג, פ"ד כז(1) 365.

[8] ע"א 4/76 חזום (חזון) נ' קריצמן, פ"ד לא(1) 340.

[9] ע"א 537/74 גלבגיסר ואח' נ' תוצעור בע"מ, פ"ד כט(1) 769.

 

פסקי-דין של בתי המשט המחוזיים שאוזכרו:

 

[10] המ' 470/58 אבו חמוד נ' עבדאללה, פ"מ כח 352.

 

פסקי-דין ארצישראליים שאוזכרו:

 

[11] C.A. 23/39 KEREN KAYEMETH LEISRAEL LTD. V. KHALIL AND OTHERS

.P.L.R. 284 6 )1939)

.[12] C.A. 15/46 ESH-SHAYEB & ORS V. KASSAB & ORS. [1947] A.L.R

 

.[13] C.A. 302/45 SHEINZWIT V. MIZHER AND ANOTHER (1946) 13 P.L.R

 

[14] C.A. 122/39 KEREN KAYEMETH LEISRAEL LTD. V. ARAB MAZAREEB

.TRIBE AND ANOTHER (1940) 7 P.L.R. 60

[15] L.A. 62/45 FINKELSTEIN V. MIZRA' KIBUTZ HASHOMER HATZAIR

.AND ITS MEMBERS [1946] H.L.R. 35

[16] C.A. 55/46 FINKELSTEIN V. MIZRA' KIBUTZ HASHOMER HATZAIR

]LHITUASHVUT SHITUFIT LTD. MIZRA' SETTLEMENT AFFULEH [1947

.A.L.R. 278

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיא ב' כספי והשופטים א' נוימן, ט' שטרסברג-כהן) מיום 21.11.82 בע"ש 42/80, בו נתקבל ערעור על החלטתה של הוועדה המחוזית לפי סעיף 19 לפקודת האריסים (הגנה) בתיק אריסות 1/77. הערעור נדחה.

א' סוכובולסקי, ה' אייזן - בשם המערער;

 

א' גולדנברג, י' אולשנסקי - בשם המשיבה.

 

פסק-דין

 

השופט ד' לוין: העובדות

 

1. שירותי נפט בע"מ (להלן - המשיבה) היא הבעלים הרשום של חלקות קרקע הרשומות בחלקה 2 בגוש 11619; חלקות 1, 2, 3 בגוש 11622; חלקות 3, 6, 8 בגוש 11623, וחלקה 45 בגוש 11624 - מקרקעין המצויים באזור מפרץ חיפה (להלן - המקרקעין).

 

2. קיבוץ יגור (להלן - המערער) מחזיק ומעבד זה שנים רבות את המקרקעין האמורים - חלק מהתקופה מכוחם של חוזים שנקשרו עם קודמתה של המשיבה, היא חברת הנפט העיראקית(.I.P.C), וחלק מהזמן מתוך החזקה ושימוש בפועל ללא בסיס חוזי.

 

3. תחילת הקשר של המערער למקרקעין נושא דיוננו הוא בשנת 1937, כאשר קיבל רשות מחברת הנפט העיראקית לקצור, לצרכיו, את עשבי הבר שצמחו בהם. תמורת זאת התחייב כלפי המשיבה לשמור את המקרקעין מפני הסגת גבול מצד זרים וכן מפני גידול קוצים וריבוי מזיקים, כגון עכברים. החל משנת 1938 הוסדרו היחסים בין הצדדים בחוזי חכירה בכתב.

בתקופה שבין השנים 1938-1958 נעשו ונחתמו בין הקיבוץ לבין בעלי המקרקעין הסכמי חכירה בכתב (נ/1 - נ/9), כשהמאפיין את כולם הוא העובדה, שתקופת החכירה פחותה משנה אחת, ושבאף מקרה אין רציפות בין סיום תקופת החכירה של חוזה אחד ותחילת תקופת החכירה של החוזה שבא אחריו, כך שתמיד נוצרה "תקופת ביניים" קצרה, ללא כיסוי חוזי בין ההסכמים.

עם זאת, אין מחלוקת עובדתית על כך, שלמעשה החזיק המערער במקרקעין ועיבד אותם ברציפות משנת 1938 (למעשה כבר משנת 1937), כלומר אף בתקופות הביניים הללו, והוא מעד אותם עד עצם היום הזה, תקופה של כ- 48 שנה.

עד שנת 1959 נחתמו בין בעלי הדין חוזי חכירה בעלי נוסח אחיד, כדבר שבשיגרה, ללא משא ומתן נוסף.

 

4. תפנית ביחסי הצדדים אירעה בשנת 1959, עת שהוגש לחתימת המערער החוזה נ/11. חוזה זה שונה מן החוזים הקודמים לו בכך שהוסף בו סעיף 14, הקובע כך:

 

"כדי למנוע כל ספק מצהיר בזה צד ב' כי ידוע לו שהוראות פקודת האריסים (הגנה) אינן חלות על הקרקעות, ושבכל הנוגע לקרקעות אין הוא זכאי להגנה הנתנה (צ"ל - הניתנת? - ד' ל') לחוכרי קרקע או מעבדה, לפי הוראות אותה פקודה ו/או כל פקודה אחרת בענין הגנת חוכר קרקע או מעבדה".

המערער סירב לחתום על ההסכם נ/11 הנ"ל, ומאז הוא ממשיך להחזיק ולעבד את המקרקעין ברציפות גם ללא הסכם כתוב.

 

5. במשך כל התקופה שמ"פיצוץ" המשא ומתן בין הצדדים ב-1958 ועד 1.10.71 לא הייתה כל פנייה של המשיבה (או של קודמותיה) אל המערער בדרישה לפנות את המקרקעין או להפסיק את עיבודם.

 

רק ביום 1.10.71 פנתה המשיבה, לראשונה, למערער ודרשה ממנו בכתב לסלק את ידו מהמקרקעין. המערער סירב. שוב חלפו להן שנים עד לפנייתה השנייה של המשיבה למערער לסלק ידו מן המקרקעין, ב-15.2.77.

גם לפנייה זו לא נעתר המערער. הוא סירב לסלק ידו מן המקרקעין.

 

ההליכים

 

6. ביום 15.8.77 הגישה המשיבה תובענה לסילוק יד נגד המערער בבית-משפט השלום בחיפה (ת"א 4923/177).

 

ביום 23.2.78 ניתן באותו הליך פסק-דין בהסכמה לסילוק ידו של המערער מן המקרקעין. בד בבד הוסכם, שביצועו של פסק הדין יעוכב למשך תקופה של 15 חודש עד למתן החלטתה של ועדה מיוחדת, שנתמנתה על-פי סעיף 19(1) לפקודת האריסים (הגנה) (להלן - הפקודה), הקובע לאמור:

 

"כל סכסוך -

 

(א) בשאלה איזהו האריס החוקי של משק, או (ב) בשאלת הזמן שהחזיק אריס חוקי במשק ועבדו...

(ג) ...

(ד) ...

יובא לפני ועדה מיוחדת שתתמנה מטעם שר המשפטים".

 

7. המערער פנה לוועדה בבקשה להכריז עליו כעל "אריס חוקי" במובן הפקודה הנ"ל. בהמשך הדברים נדון בפרוטרוט במהות ובתוכן של המושג "אריס חוקי", אולם נעיר כבר כעת, של"אריס חוקי" ניתנת - בהתמלא תנאים מסוימים - הגנה נרחבת ביותר מפני פינויו מהמקרקעין בהם הוא מחזיק ואותם הוא מעבד.

בקשתו של המערער נדונה לפני הוועדה במסגרת תיק אריסות 1/77, והוחלט ברוב דעות, שהמערער הינו "אריס חוקי" במקרקעין, וכי החזיקם ועיבדם ברציפות החל מיום 8.9.83 ואילך.

 

8. המשיבה הגישה ערעור ברשות על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בחיפה, על סמך תקנה 20(א) לתקנות ההגנה על אריסים (סדרי הדיון), תשי"ב-1952. הערעור הועמד על ארבע סוגיות משפטיות, שנקבעו על-ידי הוועדה, בהסכמת הצדדים, ואלו הן:

 

"(1) האם ניתן להיזקק לבקשה להכרזה על אריסות לאחר תחילת תוקפו של חוק המקרקעין תשכ"ט-1969?

(2) האם קבוץ הינו 'אדם' לענין הגדרת אריס חוקי בסעיף 2 לפקודת האריסים (הגנה)?

(3) האם מוקנה מעמד של אריס חוקי לגבי אדם שהחזיק ועיבד מקרקעין באורח רצוף החל משנת 1938, כאשר בכל אחד מן החוזים שנעשו בינו לבין הבעלים, בתקופה של עד 17.12.42 ומעבר לתקופה זו, נקצבה תקופת עיבוד של פחות משנה אחת, במסיבות אשר התבררו בפני הוועדה המכובדת?

(4) האם זכאי אדם למעמד של אריס מקום שאינו זקוק לשטח הנדון לצרכי מחייתו?"

 

9. בבית המשפט המחוזי בחיפה, שדן בעניין ביסודיות ובכובד ראש, נחלקו דעות השופטים באשר לתשובה הנכונה, שצריכה להינתן על חלק מארבע הסוגיות המשפטיות הנ"ל:

 

על הסוגיות מס' 1 ו-4 השיב בית המשפט שבדרגה הראשונה, פה אחד, בחיוב.

 

על הסוגיה מס' 2 קבע בית המשפט ברוב דעות (דעותיהם של כבוד השופטים א' נוימן ו-ט' שטרסברג-כהן כנגד דעתו החולקת של כבוד הנשיא ב' כספי), שקיבוץ הינו בגדר "אדם" לעניין סעיף 2 לפקודה.

על סוגיה מס' 3 קבע בית המשפט ברוב דעות (דעותיהם של כבוד השופטים נוימן ושטרסבג-כהן כנגד דעתו החולקת של כבוד הנשיא כספי), שיש להשיב עליה בשלילה ושעל-כן אין המערער זכאי להגנה המוקנית לאריס חוקי.

לפיכך, התקבל ערעורה של המשיבה, שכן די היה במתן התשובה השלילית לשאלה מס' 3 כדי למנוע תחולת ההגנה של הפקודה. בית המשפט בדרגה הראשונה, בפסק-דינו, נתן רשות לערער בכל אחת מארבע הסוגיות הנ"ל.

 

הערעור

 

10. המערער, בערעורו שלפנינו, תקף בתחילה אך ורק את פסיקת הדרגה הראשונה (כאמור ברוב דעות) בסוגיה 3 הנ"ל, שכן לגבי שאר הסוגיות נפסק הדין לטובתו (בסוגיות 1 ו-4 פה אחד ובסוגיה 2 ברוב דעות). המערער נימק את התמקדותו בערעור בסוגיה 3 בלבד גם בכך, ש"המשיבה לא הגישה ערעור על פסק הדין בנקודות מספר 1, 2 ו-4 אשר בהן, כאמור, פסק בית המשפט קמא לטובת הקיבוץ בדחותו את ערעורה של המשיבה".

 

המשיבה, בתשובתה על כתב הערעור, מתייצבת כמובן מאחורי פסיקת הדרגה הראשונה בסוגיה 3, אך בד בבד תוקפת את החלטת בית המשפט המחוזי גם בסוגיות 1, 2 ו-4.

המערער, בתשובתו לסיכומי המשיבה, טוען שאין היא רשאית להעלות במסגרת סיכומיה בערעור את הטענות בקשר לסוגיות 1, 2 ו-4, שכן משנמנעה מלערער על פסק הדין של הדרגה הראשונה, או לפחות להגיש ערעור שכנגד, יש לראותה כמוותרת על רשותה לערער על הפסיקה בבעיות אלו.

 

11. טענה זו של המערער דינה להידחות, שכן הצדק עם המשיבה. כידוע, אין בעל דין רשאי לערער על פסק דין שניתן לטובתו, כדי לתקוף מימצא של הדרגה הראשונה או נימוק או נימוקים על פיהם פסקה את הדין.

מאחר שדי היה במתן תשובה שלילית לסוגיה מס' 3 כדי לקבל את ערעורה של המשיבה, לא היה כל טעם וצורך לערער על הקביעות האחרות שנפסקו בקשר לשלוש הסוגיות האחרות. זכות הערעור ניתנת למי שנפסק נגדו ורואה עצמו מקופח. המשיבה, שקיבלה בדרגה הראשונה את שביקשה - דהיינו קביעה שהמערער אינו אריס חוקי החוסה בצל הגנת הפקודה, כך שניתן לסלקו מן הקרקע - לא הייתה צריכה וגם לא הייתה יכולה להגיש ערעור על החלטת הוועדה (ראה ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 608-609).

מקובלת עלי אף ההנמקה הנוספת שמעלה בא-כוח המשיבה לזכותה להעלות לדיון את תשובות הדרגה הראשונה בסוגיות 1, 2 ו-4 הנ"ל ולבקר אותן.

מערער זכאי אמנם לצמצם ערעורו לסוגיה ספציפית וצרה, אולם אין בכך כדי להגביל את כוחה של המשיבה לתמוך את התוצאה אליה הגיעה הדרגה הראשונה בנימוקים של הדרגה הראשונה בלבד. מותר לה להציע, שהתוצאה תישאר בעינה, שלא מטעמה של הדרגה הראשונה אלא מטעם אחר, שראוי היה לו שיאומץ על-ידי בית המשפט.

כך, למשל, קובע ד"ר זוסמן בספרו הנ"ל, בעמ' 647-648:

 

"בבירור הערעור אין המשיב מוגבל לתמוך בפסק הדין אשר ניתן מנימוקו של בית המשפט בלבד, אלא הוא רשאי להגן עליו גם שלא מטעמו של בית המשפט, ולשם כך אין הוא חייב להגיש ערעור-שכנגד. מעשה באדם שהגיש תביעת פינוי בשלוש עילות, והוא קיבל פסק דין על סמך אחת משלוש עילותיו. הנתבע ערער והצליח לשכנע את בית המשפט המחוזי, כי על סמך עילה זו לא בדין נתחייב בפינוי, אך המשיב העלה לפני בית המשפט לערעורים את שתי העילות שנדחו על ידי שופט השלום, ופסק הדין אושר על יסוד אחת מעילות אלה, שלא נתקבלה על ידי שופט השלום. בענין כזה נוהג בית המשפט לערעורים לפי תקנה 412 (כיום תקנה 454 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 - ד' ל') המסמיכה אותו 'לפסוק סופית בתובענה אף אם בית המשפט המקורי בפסק דינו הסתמך על נימוק שונה מהנימוק שעליו מסתמך בית המשפט שלערעור'. לשם שינוי הנימוק (ההדגשה במקור - ד' ל') עליו מתבסס פסק הדין שמערערים עליו, אין צורך בהגשת ערעור-שכנגד... אולם במה דברים אמורים: בעילה או בעובדות שנטענו בדרגה ראשונה, אלא שזו לא פסקה לטובת המשיב על סמך אותה עילה או אותן עובדות..." (ההדגשות שלי - ד' ל').

עולה מן האמור, שהמשיבה רשאית להעלות בערעור שלפנינו כל נימוק משפטי שנטען על-ידיה בדרגות הקודמות כדי לתמוך בפסק הדין. אין היא מוגבלת בתשובתה, התומכת במסקנת הדרגה הראשונה, בהשיבה בשלילה על סוגיה מס' 3, אלא פתוחה לפניה הדרך להראות, שאף מנימוקים אחרים ניתן להגיע לתוצאה שהמערער אינו אריס חוקי מוגן - למשל מהטעם שגם על הסוגיות 1, 2 ו-4 או על חלק מהן צריך היה להשיב בשלילה.

פקודת האריסים (הגנה) ומקורותיה

 

12. עד שנבוא לדון בארבע הסוגיות שעל הפרק, ראוי שנקדים ונפנה אל הפקודה ומקורותיה ונביא את ההוראות השונות בפקודה החשובות לענייננו.

במשפט העותמני לא מצינו חקיקה המגנה על האיכר הזעיר או האריס. במשך הזמן התרחב הנוהג של החכרת קרקעות על-ידי הבעלים לאריסים כדי שיעבדום, ודמי החכירה התבססו פעמים רבות על היקף היבול.

בימי המנדט מצא המחוקק דאז מקום לקבוע הוראות המעניקות לאריסים הגנה מפני קיפוח. מטרת הוראות אלה הייתה להגן על האריס במקרה של מכר הקרקע, כאשר העברת הקרקע לקונה הייתה גורמת לנישול האריס מהאדמה.

על-כן נחקקה פקודת האריסים (הגנה). פקודה זו מקנה לאריס שהחזיק בקרקע עיבד אותה במשך זמן מסוים הגנה מפני פינוי ללא העמדת קרקע חליפית עבורו, שממנה יוכל להתקיים, וכן הסדרי פיצויים שונים עבור נזקים שנגרמו לו מפינויו ובשל השבחות שביצע על המקרקעין (ראה מ' דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל (אחוה, מהדורה 2, תשי"ג) 450).

פקודת האריסים (הגנה) - נושא דיוננו - נפקותה המעשית הופסקה כמעט לגמרי לפני למעלה מ-40 שנה. סעיף 23 לפקודה (שתוקן בחוק לתיקון פקודת האריסים (הגנה) תשי"ג-1953 ושקדמה לו הוראה זהה בתקנה 48א לתקנות ההגנה, 1939) קובע לאמור:

 

".... לא ירכוש אדם כל זכות, ולא יהיה זכאי לכל הגנה, לפי פקודה זו - (1) לגבי משק שהוא החזיק ועיבד לראשונה ביום ט' בטבת תש"ג (17 בדצמבר 1942), או בתאריך מאוחר יותר;

(2) ..." (ההדגשות שלי - ד' ל').

 

במקרה שלפנינו, המערער מחזיק בקרקע ומעבד אותה ברציפות מ-1938 (למעשה עוד משנת 1937). על-כן הוראות הפקודה עדיין חלות ובנות-תוקף לגביו.

 

13. אכן, ענין לנו במוסד ארכאי, שצמח על רקע מציאות כלכלית וחברתית מסוימת, שנפקותה המעשית כמעט ועברה מן העולם.

עם זאת, אל לנו לשכוח, שהפקודה עדיין לא בוטלה על-ידי המחוקק הישראלי, ואין אנו כשופטים רשאים בפרשנותנו לבטלה קודם זמנה. אם אכן נרכשו זכויות על-ידי המערער (שכאמור החל להחזיק במקרקעין, ולעבדם לפני המועד הקובע בסעיף 23 הנ"ל) מכוחה של הפקודה והן עומדות לו, כי אז יש להעניק לו את נפקותה המלאה של ההגנה.

 

14. אלה הוראות הפקודה החשובות לדיוננו:

 

סעיף 2 (שהינו סעיף הגדרות):

 

"'משק' פירושו חלקה של אדמת מירי התפוסה ונעבדת בידי אריס...

 

'בעל קרקע' פירושו אותו אדם, חוץ מגובה דמי אריסות או סוכן אחר, שהאריס משלם לו או חייב לשלם לו דמי אריסות אם בדרך בלתי אמצעית או באמצעות סוכן, וכשאין משלמים דמי אריסות פירושו אותו אדם שהאריס היה חייב לשלם לו דמי אריסות אילו חלה חובת דמי אריסות...

 

'אריס חוקי' פירושו כל אדם, משפחה או שבט המחזיקים ומעבדים משק שלא בתורת בעלי המשק; המונח כולל את אשתו או כל קרוב אחר של אדם המחזיק והמעבד משק ואשר יכלו לעבד משק זה בידיעת הבעלים, וכשהמחזיק ומעבד משק רכשו בדרך ירושה, הרי כולל המונח את אלה שקדמו בזכות למי שרכש את המשק כאמור; המונח כולל את יורשי האריס החוקי. הוא כולל את האיש שבעל הקרקע שכרו לעשות עבודה חקלאית ומקבל בשכר עבודתו חלק מיבול המשק שהוא מעבד; אין המונח כולל את מי שבעל הקרקע שכרו לעשות עבודה חקלאית ומקבל בשכר עבודתו כסף או חלק מהיבול אלא שאין הוא מעבד משק".

 

סעיף 3:

 

"(1) לא יהא בעליו של משק זכאי להביא לידי גמר את אריסותו של אריס חוקי שהחזיק ועבד את המשק לא פחות משנה אחת, ואפילו היתה באיזה חוזה הוראה האומרת את ההיפך, אלא אם כן מסר בעל הקרקע לאריס החוקי הודעה בכתב לעזוב את המשק לא פחות משנה אחת למן האחד באוקטובר שלאחר תאריך ההודעה...".

 

סעיף 6:

"(1) שום בית משפט או שופט או פקיד הוצאה לפועל לא יוציא פסק דין ולא יתן צו לנישול אריס חוקי שהחזיק ועבד משק לא פחות משנה אחת, ולא בהתאם להוראות הבאות:

(א)...

1. אלא אם כן מסר בעל הקרקע הודעת עזיבה בהתאם להוראות סעיף 3

2. ואלא אם כן הוברר לבית המשפט או לשופט או לפקיד ההוצאה לפועל (א) שניתן לו לאריס שטח-מחיה המאושר מטעם שר המשפטים, או (ב) שהוכח לשר המשפטים שיש לו לאריס קרקע אחרת די הצורך להפיק ממנה את מחיתו הרגילה בעבודה שהוא רגיל אצלה

3. ..." (ההדגשות שלי - ד' ל').

 

"האם ניתן להיזקק לבקשה להכרזה על אריסות לאחר תחילת תוקפו של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969" (סוגיה 1 בדרגה הראשונה)?

 

15. בא-כוח המשיבה מנסה לשכנענו, כי שלא כבפסיקת הדרגה הראשונה יש להשיב על שאלה זו בשלילה, ומכאן שאין המערער אריס חוקי מוגן. א טענתו הוא סומך על סעיפים 152 ו-153 לחוק המקרקעין, המבטלים (בין היתר) את סיווג המקרקעין לסוגים שונים על-פי החקיקה העותמנית. מכיוון שהגנת האריסות קיימת אך ורק בקרקע מסוג "מירי", הרי שלטענתו ביטול הסיווג של קרקע כ"מירי" בסעיף 152, וביטול ההפרדה בין הבעלות ("הרקבה"), ההחזקה ואכילת הפירות ("תצרוף") - הפרדה שהייתה נהוגה בקרקע "מירי" - בסעיף 153, משמיטים את הקרקע מתחת להגנת האריסות.

 

מוסיף בא-כוח המשיבה וטוען, שהוראות שמירת הזכויות שבחוק המקרקעין (לענייננו - סעיף 166 וסעיף 156) אינן יכולות להועיל לו, למערער, שכן הללו מכוונות לזכויות קניין במקרקעין, וזכות האריסות איננה זכות קניינית. גם את הפנייה לסעיף 22 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 (בעבר סעיף 14(ב) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]), השומר על זכויות מוקנות, פוסל הוא, בטענה שאין להרכיבה על שהחסיר חוק המקרקעין בעניין זה.

 

16. טענות אלו של בא-כוח המשיבה דינן להידחות.

 

ראשית, בסעיף 158 לחוק המקרקעין ביטל המחוקק הישראלי חקיקה עותמנית ומנדטורית ניכרת העוסקת בענייני מקרקעין. פקודת האריסים (הגנה) איננה נמנית ברשימת הביטולים. חוק המקרקעין "שותק" איפוא ביחס לזכות האריסות, ואיננו דן בה.

שנית, נכון הדבר שסעיפים 152 ו-153 מבטלים את הסיווג של קרקע כ"מירי", אולם סעיף 156, שמטרתו שמירת זכויות מוקנות, קובע ש"אין בהוראות סעיפים 153, 154 או 155 כדי לגרוע מזכויות שהיו קיימות ערב תחילתו של חוק זה במקרקעין האמורים בהם" (ההדגשות שלי - ד' ל').

הוראה זו זכתה להתפרש על-ידי המלומד פרופ' י' וייסמן במאמרו "עד אנה ישלטו בנו חוקי הקרקעות העותומניים?" משפטים יב (תשמ"ב-מ"ג) 3, 16-17. כך הביע דעתו:

 

"... העובדה שנשוא הזכות חדל להתקיים (עקב מחיקת הקטגוריות 'מירי', 'מתרובה' ו'מוואת') לא תפגע במי שהיו לו זכויות בנשוא זה, ובלבד שעל- פי ההוראות האחרות שבחוק המקרקעין ממשיכה זכותו להתקיים.

פירוש זה... לא זו בלבד שהוא מביא לתוצאות רצויות, ולא זו בלבד שהוא דרש על-פי לשון סעיף 156, אלא שהוא אף נתמך בעבודות ההכנה לסעיף 156. דעתם של מנסחי סעיף 156 היתה נתונה לתופעה השכיחה של בניית שיכונים ציבוריים על מקרקעין מסוג 'מתרובה' שבתחומי רשויות מקומיות (במיוחד בעיירות פיתוח), או למקרים שבהם נרכשו זיקות הנאה באדמות 'מוואת', או לזכויות אריסים שנרכשו בקרקע 'מירי' על-פי פקודת האריסים (הגנה), 1933-1934, כדי שבעלי זכויות כאלה לא ייפגעו עקב היעלמותם של סוגי המקרקעין שאליהם התייחסו אותן זכויות, קבע סעיף 156 את שקבע" (ההדגשות שלי - ד' ל').

כלומר, סעיף 156 אמנם לא ימנע גריעה מזכויות שהיו מונחות ביסוד ההגדרה של סוגי המקרקעין העותמניים, שחדלו להתקיים על-פי סעיפים 152-153 (למשל - סעיף 156 לא ימנע ביטול ההפרדה בין ה"רקבה" ל"תצרוף" בקרקע "מירי" על-פי סעיף 153), אך סעיף 156 ימנע אובדן זכויות שהיו קיימות בקרקע מסוג "מירי", רק משום שכיום אין סיווג לקרקע מסוג "מירי". זכויות כאלה תשמרנה, אם אין הן נפסלות על-פי הוראות חוק אחרות.

 

17. זאת ועוד. קיים במשפטנו עיקרון מקובל וידוע, הקובע שאין לפגוע בזכויות מוקנות באופן רטרואקטיבי.

 

גיבוש לעיקרון זה מצוי בסעיף 166 של חוק המקרקעין ובסעיף 22 של חוק הפרשנות.

 

סעיף 166 לחוק המקרקעין קובע כך:

 

'(א) עסקה במקרקעין, והתחייבות לעסקה כזאת, שנעשו לפני תחילת חוק זה, וכן זכות במקרקעין שהיתה מוקנית ערב תחילתו וחוק זה אינו מכיר בה, יוסיף לחול עליהן הדין הקודם.

(ב) זכות במקרקעין שחוק זה דן בה יחול עליה חוק זה אף אם נוצרה לפני תחילתו" (ההדגשות שלי - ד' ל').

 

סעיף-קטן (ב) פורש בספרות ובפסיקה כך שיש להחיל את הדין החדש (ובכך יש סטייה מן הכלל שלא משנים זכויות שנוצרו על-פי חוק שבוטל לאחר מכן) רק על זכות שחוק המקרקעין גם דן בה וגם מכיר בה. ראה דברי השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 261/72 [1], בעמ' 467:

 

"שתיקת החוק החדש לגבי זכות פלונית היא אי-הכרה באותה זכות ולא הכרה בה. העולה מזה שזכות במקרקעין שהיתה מוקנית לאדם לפני תחילת החוק החדש, והחוק החדש עובר על כמותה בשתיקה, יוסיף לחול עליה הדין הקודם... זכות כזאת שהחוק החדש שותק עליה, ממילא אין הוא דן בה, במובן סעיף-קטן (ב), ושוב לא יחול עליה החוק החדש, אלא הדין הקודם יוסיף לחול עליה.

פירוש זה של סעיף 166 על שתי פיסקאותיו נובע לדעתי מכלל הכתוב בו, ואין אני רואה בו פירוש מצמצם דוקא. אך יש בו משום צמצום רצוי של הפגיעה בעקרון של הזכויות המוקנות הכרוכה בסעיף 166. מעקרון זה, הגלום בסעיף 14(ב) של פקודת הפרשנות [נוסח חדש] (כיום - סעיף 22(3) לחוק הפרשנות - ד' ל'), נסטה רק כשכוונה אחרת משתמעת בחוק הספציפי... ואפילו היה הפירוש הנכון של סעיף 166 מוטל בספק, היינו מעדיפים את הפירוש השומר על העקרון" (ההדגשות שלי - ד' ל').

וראה גם: ע"א 261/70 [2]; וייסמן, במאמרו הנ"ל, בעמ' 7-8.

 

חוק המקרקעין, בשתיקתו ביחס להגנת האריסות, אינו דן בה ואינו מכיר בה, ועל-כן יחול על זכות אריסות, שנרכשה לפני היכנסו של החוק לתוקף, הדין הישן - קרי פקודת האריסים (הגנה).

אף סעיף 22(3) לחוק הפרשנות קובע עיקרון דומה לאמור:

 

"ביטולו של דין אין כוחו יפה - ....

 

(ד) להשפיע על זכות או חיוב שלפי הדין המבוטל...".

 

הוראה דומה היתה קיימת בסעיף 14(ב) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש].

 

על-כן, גם לפי הוראה זו, אין בביטול הסיווג של מקרקעין לסוגים על-פי החקיקה העותמנית או בחקיקת הוראה חדשה (חוק המקרקעין) שאיננה מכירה בזכות האריסות כדי לפגוע בזכויות, שנרכשו לפני אותו שינוי בדין.

 

18. העולה מן האמור הוא, שלענייננו אין כל צורך להכריע בשאלה, אם הגנת האריסות מהווה זכות קניינית במקרקעין אם לאו, ואם סעיפים 166 ו- 156 לחוק המקרקעין דנים אך ורק בזכות קניין במקרקעין. שהרי אם חוק המקרקעין לא מכיר בעצם הזכות (ולא משנה אם היא קניינית או לא), אזי יחול ממילא הדין הקודם שלפני חוק מקרקעין.

אילו מדובר בזכות קניינית - יחול סעיף 166(א) סיפא - שכן מדובר בזכות מוקנית שהחוק לא מכיר בה, והסיפא מפנה במקרה כזה לדין הקודם. אילו מדובר בזכות שאינה קניינית - יש לפנות להוראת סעיף 22(3) לחוק הפרשנות, שאף היא מפנה במקרה כזה לדין הקודם (ראה וייסמן, במאמרו הנ"ל, בעמ' 8-9, וע"א 261/70 [2] הנ"ל, בעמ' 522).

לדעתי, לא הצליח בא-כוח המשיבה להוכיח כל כוונה של המחוקק לסטות מכלל זה של אי הפגיעה בזכויות מוקנות.

 

19. כפי שנאמר לעיל, חוק המקרקעין לא ביטל את פקודת האריסים (הגנה) כפי שעשה במפורש לחקיקה עותמנית ומנדטורית אחרת, ואף החיל הוראות שמירת דינים המגנים על זכויות מוקנות על-פי הדין הקודם - סעיף 156 וסעיף 166. סטייתו של סעיף 166(ב) מן הכלל של שמירת זכויות מתקיימת, רק כאשר החוק החדש מכיר בזכות שעל-פי הדין הישן (אם כי אולי מעניק לה הסדר שונה מעט).

 

20. רצונו של המחוקק שלא לפגוע בזכויות אשר נרכשו על-פי פקודת האריסים (הגנה) בא לידי ביטוי גם בחוק לתיקון פקודת האריסים (הגנה). המחוקק בחר לחזור, באותו תיקון, על ההוראה שבתקנה 48א לתקנות ההגנה (שתוקפה עמד לפוג), אשר קבעה שלא יירכשו זכויות מכוח הפקודה מכאן ולהבא (מ-17.12.42), ולא מצא לנכון לפגוע בזכויות אריסות שנרכשו לפני התאריך הקובע.

לעניין זה יפים דבריו של השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 261/70 [2] הנ"ל, בעמ' 523-524, ביחס לזכות המצרנות בין שכנים על-פי דיני המג'לה שבוטלה בסעיף 158(2) לחוק המקרקעין. בהחילו על אותה זכות מוקנית את הדין הקודם קובע השופט לנדוי:

 

"ענין לנו בשאלה, פורמלית ביסודה, הנוגעת לפרשנות של הוראת מעבר, ואין הפירוש שיש לתתו להוראה זו יכול להשתנות על-פי תוכנה המהותי של זכות מקרקעין זו או אחרת... מורת-רוח מן התוכן המהותי של הזכות הזאת אינה יכולה להביא לביטולה קודם זמנה, בניגוד לכללים המקובלים של שמירת זכויות קנויות בהתאם לנטייתו של המחוקק - נטיה הבאה לידי ביטוי כללי בסעיף 14(ב) של פקודת הפרשנות ולידי ביטוי ספציפי בסעיף 166(א) של חוק המקרקעין".

אמור איפוא, שניתן להיזקק לבקשה להכרזה על אריסות גם לאחר תחילת תוקפו של חוק המקרקעין. אמור איפוא, שהדרגה הראשונה צדקה בהשיבה על הסוגיה הנ"ל (סוגיה 1 מבין אלה שהועמדו לדיון) בחיוב.

 

"האם מוקנה מעמד של אריס חוקי לגבי אדם שהחזיק ועבד מקרקעין באורח רצוף החל משנת 1938, כאשר בכל אחד מן החוזים שנעשו בינו לבין הבעלים, בתקופה של עד 17.12.42 ומעבר לתקופה זו, נקצבה תקופת עבוד של פחות משנה אחת, במסיבות אשר התבררו בפני הוועדה המכובדת"? (סוגיה 3 בדרגה הראשונה).

 

21. כפי שכבר נאמר לעיל, החל מ-1938, הוסדרו היחסים בין המערער לבין המשיבה בחוזי חכירה בכתב. ואלו הם החוזים שהוצגו לפני הוועדה המיוחדת, שדנה בעניין לראשונה:

 

נ/1 לתקופה שבין ה-8.9.38 ל-31.8.39.

נ/2 לתקופה שבין ה-9.9.40 ל-31.8.41.

נ/3 לתקופה שבין ה-8.9.41 ל-31.8.42.

נ/4 לתקופה שבין ה-6.10.42 ל-3.8.43.

נ/5 לתקופה שבין ה-16.9.43 ל-31.7.44.

נ/6 לתקופה שבין ה-1.12.50 ל-31.7.51.

נ/7 לתקופה שבין ה-15.12.53 ל-31.7.54.

נ/8 לתקופה שבין ה-15.12.55 ל-31.7.56.

נ/9 לתקופה שבין ה-1.9.57 ל-1.8.58.

 

הגם שלא הוצג חוזה חכירה לתקופה שבין יום 31.8.39 ליום 9.9.40, קבעה הוועדה, שגם לגבי פרק זמן זה היה קיים חוזה במתכונת החוזים האחרים (זאת על סמך עלון הקיבוץ (נ/12) וקבלה (נ/1(א)) מיום 17.10.39).

מאז 1958, שאז סירב הקיבוץ לחתום על החוזה המוצע נ/11 - הקובע בסעיף 14 שבו שלא ייהנה מהגנת האריסות - מחזיק המערער בקרקע ומעבד אותה, ללא הסכם, עד היום הזה.

 

22. כפי שעולה מבחינת החוזים המפורטים לעיל ומהתאריכים הנקובים בהם, באף אחד מהם אין תקופת החכירה מגיעה לשנה. כמו כן, באף מקרה אין תקופת החכירה הנזכרת בחוזה אחד רצופה לתקופת החכירה שבחוזה הקרוב אליו מבחינה כרונולוגית, כך שתמיד מתהווה תקופת ביניים מסוימת קצרה יחסית בן סיומו של החוזה האחד ותחילתו של החוזה הבא לאחריו.

 

23. סעיף 2 לפקודה מגדיר "אריס חוקי" כמי שמחזיק ומעבד משק שלא בתורת בעליו.

 

אולם כדי להיות מוגן מפני נישולו מהקרקע, צריך אריס חוקי, על-פי סעיף 3(א) וסעיף 6(ו) לפקודה, להחזיק ולעבד הקרקע "...לא פחות משנה אחת...".

המערער, על-כן, יוכל לחסות בצל הגנת הפקודה, אם ישכנענו שניתן לצרף את תקופות הביניים שבין חוזה לחוזה לתקופה החוזית, כך שתיווצר תקופה רצופה של שנה (ואף יותר) של חזקה ועיבוד.

24. דעת הרוב בוועדה קבעה, כאמור, שניתן לצרף את התקופות, ועל-כן נוצרה לפחות שנה של חזקה ועיבוד, המקנה לקיבוץ את ההגנה. לעומת זאת, דעת הרוב בדרגה הראשונה גרסה, שלא ניתן לצרף את התקופות, ועל-כן אין המערער זכאי להגנת הפקודה.

הדרגה הראשונה, בדעת הרוב שבה, נימקה את תשובתה זו בכך שעולה מהחוזים שנעשו בין הצדדים כוונה ברורה שלא להקנות למערער מעמד של אריס. נקבע שהעובדה, שהמערער, בפועל, עיבד והחזיק באופן רצוף לא תועיל לו, מכיוון שהמערער מנוע מלטעון שעיבד המקרקעין חרף האמור באותם חוזים בכתב ובניגוד לפרקי הזמן הנקובים בהם.

 

קביעה זו של הדרגה הראשונה (בדעת הרוב) אינה מקובלת עלי. התשובה השלילית שניתנה על-ידיה לסוגיה הנ"ל (סוגיה 3 כפי שנדונה בדרגה הראשונה) אינה עומדת במבחן הביקורת. על סוגיה זו יש להשיב בחיוב, כפי שאכן קבעה הוועדה המיוחדת. בסוגיה זו יד המערער על העליונה. אבאר עמדתי.

 

25. האריס זוכה בהגנת פקודת האריסים (הגנה) מכוח חזקה ועיבוד ולא מכוח חוזה שכירות (ראה ההגדרה של "אריס חוקי" בסעיף 2 לפקודה שצוטט לעיל), ואין היא מותנית בתשלום דמי חכירה (ראה הגדרת "בעל קרקע" בסעיף 2 הנ"ל שצוטט לעיל).

בעבר הייתה פסיקה מנדטורית שקבעה, שאפילו מי שהינו מסיג גבול עדיין יכול ליהנות מהגנת פקודת האריסים (הגנה) - אך זאת בתנאי שהחזקה לא הושגה בכוח או על-ידי השגת גבול פלילית (ראה, למשל: ע"א 23/39 [11] בעמ' 284; ע"א 15/46 [12], בעמ' 225).

במש הזמן סויגה בפסיקה השקפה זו, ונקבע, שהחזקה צריכה להיות נובעת מתוך איזה קשר עם הבעלים - אם במפורש ואם מכללא, אם מראש, בתחילת העליה על הקרקע, ואם בדיעבד; לעניין זה ראוי להפנות להמ' 470/58 [10].

באותו מקרה נקבע מבחינה עובדתית, שמעולם לא היו קיימים בין המבקש הכרה כאריס לבין בעלי הקרקע יחסי מחכיר-חוכר פורמאליים. המבקש החזיק בקרקע מ-1940 בהסכמה ובידיעה שבשתיקה של הבעלים ובאופן רצוף. ב-1954 הוגשה נגדו תביעה לסילוק יד והוא ניסה להסתמך על פקודת האריסים (הגנה).

קובע השופט י' גוברניק, בעמ' 358 של פסק-דינו -

 

"...נראה לי, שאם קוראים את כל סעיפי הפקודה אפשר לומר, כי במונח 'אריס מטעם החוק' התכוון המחוקק לאדם המחזיק ומעבד משק (HOLDING) שלא בתורת בעל המשק - בהסכמתו של בעל המשק ((LANDLORD

שנתנה לו במפורש או מכללא, אם בעת שהלה תפסו לראשונה או בדיעבד.

השקפה זו שוללת אריסות מטעם החוק אם אדם תפס את 'המשק' כמסיג גבול וממשיך להחזיק בו בתור שכזה, אך היא כוללת מסיג גבול אם לאחר התפיסה ניתנה לו הסכמתו של הבעל, אם במפורש ואם מכללא, להמשיך ולהחזיק במשק" (ההדגשות שלי - ד' ל').

ובהמשך, בעמ' 360:

 

"TENANCY הוא מושג רחב יותר מאשר שכירות או חכירה. הוא כולל אמנם את שני המושגים האלה גם יחד, אך הוא כולל גם יחסים בין ה- LANDLORD

וה-TENANT שאין בצידם תשלום דמי שכירות או חכירה ע"י ה- .TENANT

העיקר ב-TENANCY הוא שה-TENANT מחזיק בנכס בידיעתו ובהסכמתו של

ה-LANDLORD". )ההדגשות שלי - ד' ל'. ראה לעניין זה גם ע"א 182/47 [3], בעמ' 521).

 

26. לדעתי, ניתן לצרף לתקופות החוזיות הקצרות את תקופות הביניים (ובכך ליצור תקופה של למעלה משנה, הדרושה לצורך ההגנה), שכן קיימת ידיעה והסכמה שבשתיקה של הבעלים לחזקה ולעיבוד של המערער גם בתקופות אלו. הדבר ניתן להיעשות, שכן אינני מנסה להוכיח, שגם תקופות הביניים היו חלק מחוזה החכירה, אלא אך להראות, שגם בתקופות או היה קיים מצב עובדתי של חזקה ועיבוד רצופים בידיעה ובהסכמה שבשתיקה.

ראשית, כפי שנאמר לעיל, אין מחלוקת על כך שהמערער מעבד את הקרקע ברציפות הן בתקופות החוזיות והן בתקופות הביניים מ-1938 ועד עצם היום הזה.

שנית, אין מחלוקת על כך שמ-1938 ועד 1972 לא הושמעה כל מחאה מצד המשיבה, בכתב או בעל-פה, בקשר לחזקתו ולעיבודו הרצופים של המערער, ולא ביקשו ממנו בכל אורך התקופה הזו לסלק ידו מן המקרקעין (זאת, כזכור, אף לאחר "פיצוץ" המשא ומתן בין הצדדים ב-1958, כאשר המערער סירב לחתום על נ/11).

שלישית, תקופות הביניים הינן קצרות ביותר. כך למשל, בין נ/2 ל- נ/3 חלפו 8 ימים בלבד, בין נ/3 ל-נ/4 5 שבועות, בין נ/4 ל-נ/5 שבועיים וכך הלאה, תקופות דומות.

לגבי תקופות כל כך קצרות, קשה לקבל ברצינות את טענת המשיבה, שהיא "לא ידעה" שהמערער נשאר על הקרקע גם בתקופת הביניים, ושהיא הניחה שהוא מתפנה וחוזר שוב בתחילת התקופה הבאה.

 

27. ייתכן, שאילו היה מדובר בתקופת ביניים אחת או שתיים, אפשר היה אולי לקבל ברצינות את הטענה, שאף אם ישנה ידיעה מצד המשיבה, הרי שהיא איננה מסכימה לחזקה ולעיבוד בתקופות אלו.

אולם, כאשר מדובר בהסדר חוזר ונשנה שנמשך 20 שנה (עד 1958 נחתמו חוזים בזה אחר זה עם תקופות ביניים קצרות ביניהם), ללא כל התנגדות או מחאה מצד המשיבה, הרי שלידיעה זו מיתוספת גם הסכמה שבשתיקה (ראה לעניין זה גם: ע"א 32/77 [4], בעמ' 214; בג"צ 45/71 [5], בעמ' 796-797).

 

כאן מן הראוי להוסיף, שבמשך כל אותן שנים נכרתו החוזים בין הצדדים כדבר שבשגרה, וללא משא-ומתן.

 

28. הוועדה המיוחדת, שגבתה את הראיות מבעלי הדין ושקבעה את המימצאים העובדתיים החשובים לענייננו, הסתמכה על עדויותיהם של חברי קיבוץ שונים, מהם עולה שהמערער לא ייחס שום חשיבות מיוחדת לתקופות הקצרות, ובמשך כל הזמן עיבדו והחזיקו באופן רצוף וכדבר שבשגרה:

 

"לא הקפידו על התאריכים מתי שעשו את ההסכמים. כוונתי שאם חוזה אחד נגמר נניח בספטמבר ואת החזה השני עשו בדצמבר אזי כאילו התהווה חור אבל אף אחד לא שם לב לזה, זה לא היה משמעותי. המשכנו להחזיק ולעבד כרגיל".

ובהמשך:

 

"העבודים שבין קציר החציר ועד לזריעת התירס נמשכים במשך כל השנה וכוללים קלטורים וחריש" (דברי העד פרידמן, חבר הקיבוץ שבזמנו ניהל את המשא ומתן עם הבעלים, כפי שמצוטט בהחלטת הוועדה המיוחדת, בעמ' 10-11).

"הייתי שותף למו"מ משנת 1959 (המשא ומתן בקשר לחוזה נ/11 שהוסף בו סעיף השולל הגנת אריסות - ושלא נחתם - ד' ל'). לפני כן היה פעם אחת מו"מ והחוזים נתחדשו בלי כל מו"מ".

ובהמשך: "פרידמן ניהל את המו"מ הראשון ואח"כ זה הלך באופן שגרתי ואוטומטי". (דברי העד רם, חבר הקיבוץ, כפי שנרשמו בעמ' 10-11 לפרוטוקול הדיונים בפני הוועדה. ההדגשות שלי - ד' ל').

 

29. השופטת המלומדת בדרגה הראשונה - שטרסברג-כהן - מביעה דעתה, שהקיבוץ הסכים שלא יהיה אריס ושלא ייהנה מהגנתה של הפקודה, זאת כיוון שהיה מודע לכוונה שלא תוענק לו ההגנה - כוונה המשתמעת מקביעת תקופות חוזיות הקצרות משנה. כן רואה השופטת אות לכך בעובדה שהקיבוץ לא טען שהוא אריס אלא המשיך לחתום מדי שנה על חוזי חכירה. מכך היא מסיקה, שגם המערער עצמו סבר, שאין הוא יכול לצרף את תקופות הביניים שבין החוזים לתקופות החוזיות.

אין להסיק הסכמה וידיעה של הקיבוץ מעובדות אלו.

 

30. מהעובדות שנקבעו על-ידי הוועדה המיוחדת ומהעדויות של חברי הקיבוץ שציטטתי לעיל עולה היפוכו של דבר. אנשי הקיבוץ לא ייחסו כל חשיבות לתקופות החוזיות, והחוזים נחתמו מדי שנה, ללא משא ומתן וכדבר שבשגרה. ולראיה - כאשר רצתה המשיבה להוסיף במפורש סעיף השולל הגנת אריסות - התנגד המערער לכך, בתוקף ובעיקשות. בשל מחלוקת זו לא נחתמו מאז כל חוזי חכירה בין הצדדים.

עצם החתימה של המערער על חוזי חכירה במקום לטעון הגנת אריסות אינה מלמדת על "הודאה" בכך שאין לצרף את תקופות הביניים, שכן מדוע יטען המערער להגנת האריסות, טענה שתגרור (כפי שאמנם קרה בהמשך) התדיינות משפטית ארוכה מתישה ויקרה, כאשר יש נכונות מצד המשיבה - הבעלים - להחכיר לו באופן רצוף ומדי שנה בשנה את הקרקע, ללא הגבלה נראית לעין, ותמורת דמי חכירה סמליים בסך לירה א"י אחת?

 

31. זאת ועוד, וזו הנקודה החשובה ביותר לענייננו - אפילו היה המערער מודע לכך, שהמשיבה מעוניינת למנוע ממנו את הגנת הפקודה, ואפילו היה המערער מסכים לדרישת המשיבה לוותר על הגנת הפקודה - לא היה בכך כדי למנוע את תחולתה, שכן הוראות הפקודה הן קוגנטיות ולא ניתן להתנות או לוותר עליהן, כפי שנקבע בסעיף 3(1) לפקודה:

 

"לא יהא בעליו של משק זכאי להביא לידי גמר את אריסותו של אריס חוקי שהחזיק ועבד את המשק לא פחות משנה אחת, ואפילו היתה באיזה חוזה הוראה האומרת את ההיפך..." (ההדגשה שלי - ד' ל').

נקודת המוצא, לענייננו, היא, שהמערער מחזיק ומעבד באופן רצוף, ושהמשיבה יודעת ואף ניתן להסיק את הסכמתה שבשתיקה לכך, שכן מטרת הקשר בין הצדדים היא, למעשה, לפשר למערער להחזיק בקרקע ולעבד אותה במשך תקופה ארוכה.

בנסיבות אלה, הקביעה של תקופות חוזיות קצרות נעשתה, למעשה, רק כדי למנוע את הגנת האריסות, והיא בגדר התנאה אסורה על הגנת הפקודה ואינה תופסת.

 

32. להגנה של פקודת האריסים (הגנה), שמטרתה למנוע נישול מהקרקע של אדם המחזיקה ומעבדה למעלה משנה, לא תהיה כל משמעות ותחולה אם נרשה לעקפה על-ידי כך שנכיר בתוקף של קביעת תקופות חוזיות הקצרות משנה, כאשר למעשה, בפועל, האריס מחזיק במקרקעין באופן רצוף בידיעה ובהסכמה תקופה ארוכה משנה.

בהתמלא התנאים האובייקטיביים-העובדתיים, הקבועים בפקודה, תחול ההגנה - וזאת על-אף כוונה נוגדת.

 

33. נושא זה עמד לדיון גם בדרגה הראשונה.

 

בהקשר זה העלה בא-כוח המשיבה טענות המבקשות לשלול את ההשקפה הנ"ל, טענות אשר זכו אמנם להתקבל על דעת הרוב בדרגה הראשונה (השופטים שטרסברג-כהן ונוימן).

ראויות טענות אלה להתייחסות ולמענה, המבהיר על שום מה אין לקבלן מדוע שגתה הדרגה הראשונה במסקנותיה.

 

א. המשיבה מפנה אותנו לע"א 402/45 [13].

 

באותו עניין נדונה גם כן בקשת אדם להגנת פקודת האריסים (הגנה), כאשר נקבעו בכל פעם חוזים לתקופה הנופלת משנה, ובין חוזה לחוזה חלפה תקופת ביניים של כמה חודשים, שבהן (בשונה מענייננו) לא היו חזקה ועיבוד.

הוועדה המיוחדת על-פי סעיף 19 לפקודת האריסים (הגנה) הגיעה למסקנה, שניתן לצרף את תקופות החזקה והעיבוד הבלתי רצופות כדי ליצור תקופה העולה על שנה. הבעלים ערערו לבית המשפט לקרקעות, וזה אישר את החלטת הוועדה; הבעלים חזרו וערערו לבית המשפט העליון על פסק הדין של בית המשפט לקרקעות.

בית המשפט העליון, בעמ' 48, ציטט את מימצאי הוועדה -

 

THE COMMISSION FINDS THAT THE THREE INTERRUPTED PERIODS OF...'"

CULTIVATION OF LESS THAN ONE YEAR EACH WHEN ADDED TOGETHER

."'CONSTITUTE A PERIOD OF MORE THAN ONE YEAR

 

(ההדגשות שלי - ד' ל').

 

והשאלה היתה - האם אמנם ניתן לצרף שלוש תקופות בלתי רצופות הפחותות משנה כדי לקבל תקופה העולה על שנה? בית המשפט העליון השיב על כך בשלילה (שם):

 

IN ORDER TO AGREE WITH THE LEARNED TRIAL JUDGE I WOULD HAVE TO"

READ INTO SECTION 6(1) THE WORDS "IN THE AGGREGATE' AFTER THE

WORD "YEAR". I CAN SEE NO JUSTIFICATION FOR SO DOING. THE

RESPONDENTS OCCUPIED AND CULTIVATED THE PARCELS... BY VIRTUE

OF WRITTEN AGREEMENTS COVERING PRESCRIBED PERIODS. I FIND THEY

ARE BOUND BY THOSE AGREEMENTS, AND THEY CANNOT BE HEARD TO SAY

-THAT THEY WERE IN FACT OCCUPYING AND CULTIVATING THE PARCELS CON

 

TINOUSLY DURING THE WHOLE OF 1940 AND 1941. NOR DID THE SPECIAL

."COMMISSION SO FIND

 

IN MY JUDGMENT THE WORDS A PERIOD OF NOT LESS THAN ONE YEAR IN

."SECTION 6(1) MEAN A CONTINUOUS PERIOD OF NOT LESS THAN ONE YEAR

 

(ההדגשות של - ד' ל').

 

עינינו הרואות, שבע"א 402/45 [13] הנ"ל עמדה להכרעה משפטית שאלה שונה לגמרי:

 

התשתית העובדתית שהיתה לפני בית המשפט העליון קבעה, שהמבקש לא החזיק ועיבד באופן רצוף למעלה משנה, אלא נטש את הקרקע בתקופות הביניים.

בנסיבות אלו ברור, מדוע קבע בית המשפט, שאין לצרף תקופות הנופלות משנה, כאשר ביניהן ישנן תקופות שבהן המבקש לא החזיק בקרקע ולא עיבד אותה.

ההגנה של הפקודה דורשת עיבוד וחזקה רצופים של שנה לפחות, והמבקש באותו מקרה לא עמד בתנאי זה.

 

במקרה שלנו הוכח - ואין מחלוקת על כך - שהמערער החזיק ועיבד באופן רצוף שנים רבות - גם בתקופות החוזיות וגם בתקופות הביניים.

מכאן, שאם יש להסתמך על פסק-דין זה - מחזק הוא את השקפתי ולא את הדעה ההפוכה, שכן מפרש הוא את סעיף 6(1) רישא כדרוש -

A CONTINUOUS PERIOD "OF NOT LESS THAN ONE YEAR..." )ההדגשה שלי - ד' ל'), דרישה המתקיימת בעניינו.

 

ב. טוענת המשיבה, שאין הפקודה אוסר החכרת קרקע לתקופה הפחותה משנה, ושבמקרה כזה לא תחול הגנתה. כיוון שכך יכול בעל המקרקעין, בתום תקופת החכירה הקצרה משנה, לפנות את הקרקע מהחוכר ולהשיבה לחזקתו ולאחר מכן להחכירה מחדש. לדעתה, המצב המשפטי צריך להיות זהה, אם הבעלים לא יערוך טקס פינוי פורמאלי כזה, שאין הדעת סובלתו, אלא יסתפק בקביעת תקופות חכירה הפחותות משנה והמתחדשות מעת לעת. גם בכך ניתן למנוע את תחולת הפקודה, שכן יש לראות בעריכת חוזי החכירה הללו פינוי קונסטרוקטיבי של המערער ומסירת החזקה מחדש לפי החוזה החדש.

לתמיכה בטענתה זו, מפנה המשיבה להלכות בעניין הפינוי הקונסטרוקטיבי, שנפסקו בנושא של חוקי הגנת הדייר, ובמיוחד להלכת ע"א 568/67 [6].

אולם, מסקירת פסק הדין שהביאה המשיבה לעניין זה עולה, שאין הנדון דומה לראיה:

 

אמנם, הלכת הפינוי הקונסטרוקטיבי גורסת, שאין צורך בביצוע טקס של פינוי המושכר, והנכס ייחשב כפנוי, למרות שהדייר לא פינהו בפועל, שכן בתום התקופה החוזית יש לראות כאילו נעה פינוי מהנכס.

אולם, כל פסקי הדין שגרסו כך, ללא יוצא מן הכלל, עסקו בסיטואציה, שבה ניתן היה להתנות עוד מלכתחילה, בעת כניסת הדייר למושכר, ששכירותו לא תהיה מוגנת. כלומר, המדובר במצבים, שבהם אפשר להתנות מראש, שאפילו יחזיק השוכר שנים רבות - הגנת חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב- 1972, לא תחול עליו. ההיגיון ברור - כיוון שניתן להתנות מלכתחילה, ניתן להתנות גם בדיעבד על-ידי יצירת הסכם חדש המתנה על ההגנה, אף מבלי שיהיה פינוי בפועל מן המושכר.

בפסקי הדין הללו נאמר במפורש, שכאשר מדובר בבניינים ישנים, שבהם לא ניתן להתנות על תחולת חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], גם לא ניתן להשתמש בהלכת הפינוי הקונסטרוקטיבי. אף הטעם לכך ברור - תיפתח דרך קלה ביותר לעקוף את הגנת החוק. תיקבענה תקופות קצרות (אם כי רצופות) של שכירות, ואז אפילו דייר שיחזיק שנים רבות ורצופות יהיה צפוי לסכנת סילוק בכל רגע.

נפנה לעניין זה לפסקי הדין החשובים לענייננו:

 

"עינינו הרואות שהלכה זו (הלכת הפנוי הקונסטרוקטיבי שנקבעה בע"א 568/67 [6] הנ"ל - ד' ל') מבחינה בין שני מקרים. במקרה אחד נעשה חוזה חדש עם דייר שקודם החזיק אמנם במושכר כדייר מוגן, אלא שמותר היה לפי החוק לערוך את השכירות הקודמת בצורה שאינה מעניקה לו הגנה; ואילו במקרה האחר נעשה החוזה החדש עם דייר שאמנם אף הוא מקודם החזיק במושכר כדייר מוגן, אך לא היתה דרך חוקית לערוך את השכירות בצורה השוללת ממנו את הגנת החוק. נאמר שאילו היה הדייר מוגן מכוח הדין שאי-אפשר היה להתנות עליו, לא יכול היה לאבד את מעמדו אלא על-ידי פינוי עקב פסק-פינוי או נטישה, אולם דייר מוגן שמלכתחילה מותר היה להוציאו מתחולת הגנת החוק, לא ראה בית-המשפט צורך בכך שקודם ייצא מהמושכר (ועל-ידי כך יאבד את ההגנה) ומייד יחזור וייכנס כדייר בלתי-מוגן. 'טקס' כזה אין הבדל אם נערך בפועל או אם רואים אותו הצדדים כאילו נערך.

.....

כשמלכתחילה אי-אפשר היה לדייר להתנות על מעמד כדייר מוגן, גם ויתורו על אותו מעמד אינו מועיל ואינו תופס לגביו, כל עוד לא חדל להיות דייר הזכאי להחזיק במושכר עקב פסק-פינוי או נטישה". (ע"א 377/72 [7], בעמ' 369. ההדגשות שלי - ד' ל').

 

"המשיב אף לא יוכל להיוושע מאותם תקדימים שבהם נעזר בית-משפט זה ברעיון "הפינוי הקונסטרוקטיבי", כדי לקיים את רצון הצדדים לחוזה שהחזקת הדייר במושכר תהיה בלתי-מוגנת. הטעם לדבר הוא, שרעיון זה תופס רק כשעוד מלכתחילה, בעת כניסת הדייר לנכס, אפשר היה להשכירו בשכירות בלתי-מוגנת... ואילו כאן הושכרה הדירה למערער לראשונה הרבה לפני שנת תשכ"ח בשכירות מוגנת, ומאז הוא מחזיק בה כדייר מטעם החוק, מבלי שנעשה בין הצדדים חוזה שכירות חדש". (ע"א 4/76 [8], בעמ' 346. ההדגשות שלי - ד' ל').

 

וכן ראה ע"א 537/74 [9], בעמ' 772.

 

גם פקודת האריסים (הגנה) נושא דיוננו איננה מתירה התנאה על הגנתה: כשם שלא ניתן להחכיר קרקע לעשר שנים ולהתנות מפורשות על אי- תחולת ההגנה, כך גם לא ניתן להתנות בדרכי עקיפין על תחולה - על-ידי קביעת תקופות חוזיות קצרות משנה, כאשר למעשה ישנן ידיעה והסכמה על מציאות של חזקה ועיבוד רצופים ורבי שנים של החוכר.

בדומה לאמור לעיל נמצא את עקרון הרציפות והוראות השוללות התניה על החוק על-ידי הסדרים מלאכותיים גם בחוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג- 1963. המחוקק צפה מראש, כי מעבידים יבקשו להתחמק מחובותיהם כלפי העובד על-פי החוק בניתוק רציפות שירותו במשך למעלה משנה אחת, שאז מתגבשות זכויות של העובד על-פי החוק.

המחוקק מבטל תוצאה זו בכך שהוא מאפשר התעלמות מהתניות אלה, ורואה רציפות גם במקום בו נותקה לכאורה (ראה סעיפים 2 ו-3 לחוק זה).

 

ג. מוסיפה וטוענת המשיבה, שיש לפנות לפסיקה האנגלית ולפרשנותה את ה- 1948

,AGRICULTURAL HOLDING ACT. מפסיקה זו יש ללמוד, כי ניתן לקצוב פרק זמן חוזי, שאין לבחון מעבר לתקופה הקבועה בו את התגבשות ההגנה, ואחת היא, אם נתפנה הנכס בפועל בסיום פרק הזמן הקצוב אם לאו.

על כך משיב בא-כוח המערער, שאין להסתמך על הפסיקה המפרשת את החיקוק האנגלי הנ"ל, שכן נוסחו שונה מנוסח פקודת האריסים (הגנה) הישראלית. הדין עמו.

מעיון בסעיפים 1 ו-94 לחוק האנגלי הנ"ל עולה, שכדי להיתפס בהגדרה של "אריס חוקי" יש צורך בקיום של הסכם שכירות או של שטר השכרה ריאלית, הקובעים תקופת שכירות משנה לשנה או לתקופה של מספר שנים.

לעומת זאת, כפי שראינו, פקודת האריסים (הגנה) אינה מציבה תנאים כאלה. הגנת הפקודה אינה מותנית בקיום חוזה חכירה אלא די בחזקה ובעיבוד בפועל, בידיעה ובהסכמה של הבעלים (אם במפורש ואם מכללא - מהעדר מחאה, למשל) לתקופה שלא תפחת משנה.

 

סעיף 3(א) לפקודה קובע במפורש - כפי שצוטט לעיל - שבהימלא התנאים האמורים לעיל תחול ההגנה על-אף האמור בכל חוזה.

גם סעיף 2(1) לאותו חוק אנגלי אינו רלוואנטי לענייננו. סעיף 2(1) הנ"ל עניינו כוונה מיוחדת לשימוש בקרקע לצורכי רעייה וקצירת צמחים במשך תקופה ספציפית של השנה. אין טעם למוד מחריג זה לענייננו, שכן פרשנותו בפסיקה מבוססת על המונחים המיוחדים לחוק האנגלי, שעניינם חוזים והסכמים מסוגים שונים וצורות מגוונות ומורכבות של שכירות.

 

34. הנה כי כן, המסקנה היא, שיש להשיב על השאלה השלישית בחיוב. אמור מעתה, שהקיבוץ החזיק ועיבד באופן רצוף תקופה העולה על שנה, כדרישת סעיף 3(א) רישא וסעיף 6(1) רישא לפקודה. מבחינה זו פרושה עליו הגנת החוק. קביעת הדרגה הראשונה בסוגיה זו מוטעית, והשגות המערער בעניין זה בדין יסודן.

"האם קבוץ הינו 'אדם' לעניין הגדרת אריס חוקי בסעיף 2 לפקודת האריסים (הגנה)" (הסוגיה השנייה שנדונה בדרגה הראשונה).

 

35. הביטוי "אדם" מופיע בפקודה הנ"ל בהקשרים שונים. אין ספק, כי בחלק מן המקרים "אדם" כולל במשתמע תאגיד. כך למשל, מוצאים אנו בסעיף 2 לפקודה (סעיף הגדרות) את ההגדרה האומרת "'בעל קרקע' פירושו אותו אדם...". אין ספק, כי הביטוי "אדם" בהקשר זה כולל בחובו גם חבר בני-אדם ותאגידים למיניהם. פשיטא, שהרי המשיבה בענייננו (עלי הקרקע הנדונה) הינה תאגיד. גם הביטוי "אדם", כפי שהוא מופיע בסעיפים 18 ו- 19 לפקודה הנ"ל, מכוון לא רק לאדם שהוא אישיות פיסית אלא גם לחבר בני-אדם. כך נפסק בעבר בע"א 122/39 [14]. פרשנות זו למושג "אדם" ניתנה אמנם בקשר אחר מאשר "אריס חוקי", שמובנו הוא אשר מצריך הכרעתנו, אולם גם בסעיף 18 המדובר במתן הגנה על-פי הפקודה, אלא ששם מדובר על מנהגים ידועים ולא על אריס חוקי.

 

36. הצורך לפרש את המושג "אדם" לענייננו מתעורר בהקשר להגדרתו של הביטוי "אריס חוקי" בסעיף 2 לפקודה.

 

שלא כבמקרים האחרים, בהם מופיע המושג "אדם" כשהוא עומד בפני עצמו, כשהגדיר מחוקק הפקודה את המושג "אריס חוקי", הוא קובע לאמור:

 

"'אריס חוקי' פירושו כל אדם, משפחה או שבט המחזיקים ומעבדים משק שלא בתורת בעלי המשק..." (ההדגשה שלי - ד' ל').

 

השאלה המתעוררת היא: היש לקרוא את שלושת המושגים המופיעים בהגדרה כל אחד בפני עצמו, דהיינו "אדם" במשמעות המיוחדת לו, משפחה במשמעות הייחודית שלה ושבט כישות מסוימת על מאפייניה, או שמא כרוכים ומשולבים הם זה בזה?

יש הגורסים, כי במקרה הנדון מתכוון המחוקק לאדם שהוא אישיות פיסית, שלו - בתורת אישיות כזו - ניתן להעניק מעמד של אריס חוקי. לפי השקפה זו ישנה אמנם הרחבה ספציפית אך מאוד מצומצמת של מעמד זה, בכך שהמעמד מוענק לא רק לו, לאותו אדם פיסי, אישית, אלא גם למשפחתו או לבני שבטו. משמע, התוספת משפחה או שבט נועדה להרחיב ולהשלים, אך במידת מה בלבד, את המושג "אדם" בהקשר הזה, כך שהוא מקיף אמנם גם חבר בני-אדם, אך מצביון מיוחד ואופייני. במלים אחרות, המעמד יכול להינתן לו - לאותו אדם פיסי - אך גם למי שקשור עמו בקירבה מיוחדת של יחסי משפחה או של ייחוס קבוצתי-שבטי. הגורסים כך שוללים איפוא את האפשרות ליתן למושג "אדם" בהקשר האמור פירוש רחב יותר, הכולל בתוכו גם תאגידים, כפי שהדבר אפשרי ומתקיים בהקשרים שונים אחרים בפקודה עצמה ובחיקוקים אחרים.

יש הגורסים, שהתוספת "משפחה או שבט" באה רק לחזק ולהדגיש את שמשתמע מהמושג "אדם" בלאו הכי, דהיינו, שהוא יכול לכלול בתוכו לצד אדם פלוני, אישית ופיסית, גם קבוצת אנשים, כלומר: חבר בני-אדם בדרך כלל אך לרבות תאגידים, המתאפיינים בקבוצות של אריסים בקשר המשפחתי או השבטי שלהם.

 

37. חיזוק לפרשנות, השוללת מהמושג אדם בהקשר ה"אריס החוקי" תחולתו גם על תאגידים. בדרך כלל מוצאים הגורסים כך בהגדרה עצמה. זו ממשיכה ומבהירה, כי המושג כולל את "אשתו או כל קרוב אחר של אדם המחזיק והמעבד משק... וכשהמחזיק.. . רכשו בדרך ירושה, הרי כולל המונח את אלו שקדמו בזכות למי שרכש את המשק...".

עוד מוצאים אנו באותה הגדרה, כי "המונח כולל את יורשי האריס החוקי".

 

אמור איפוא, כי מדובר בענייננו במוריש וביורש, באדם ובקרובו - מצבים ומושגים שאינם מתקיימים ואינם יכולים להתקיים, בדרך כלל, כשמדובר בתאגיד רגיל.

38. חיזוק להשקפת הגורסים פרשנות מרחיבה של המושג "אדם" מפנים לחיקוקי הפרשנות, כפי שהתקיימו ומתקיימים מאז נחקקה פקודת האריסים (הגנה) ועד עצם היו הזה.

בתקופה שבה חוקקה פקודת האריסים (הגנה), הייתה בתוקף פקודת הפירושים משנת 1929 הקובעת בסעיף 3:

 

- IN EVERY ORDINANCE. UNLESS THE CONTEXT OTHERWISE REQUIRES"

.....

PERSON' INCLUDES ANY COMPANY OR ASSOCIATION OR BODY OF PERSONS'

."CORPORATE OR UNINCORPORATE

 

פירוש דומה מצוי בסעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]: "'אדם' - לרבות חברה או התאחדות או חבר בני אדם, בין שהם מאוגדים ובין שאינם מאוגדים". סעיף 9(א) לפקודה זו כולל סייג דומה לזה שבפקודת הפירושים:

 

"מילים וניבים שהוגדרו בחיקוק, ובפקודה זו בכלל, משמעותם כהגדרתם כל עוד אין בגוף הענין, או בהקשר דבר הסותר אותה משמעות או שאינו מתיישב עמה...".

וכך גם בחוק הפרשנות בסעיף 4:

 

"מקום שמדובר באדם - אף חבר-בני-אדם במשמע, בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד".

 

אמור איפוא, שנקודת המוצא, הצריכה להדריכנו בסוגיה דנן היא, שאדם כולל תאגיד, אלא אם כן פקודת האריסים (הגנה) כוללת דבר הסותר או אינו מתיישב עם פירוש כזה.

מעיון בפקודה עולה, שמחוקקה היה מודע לפקודת הפירושים הנ"ל ולהוראותיה.

לגבי ההגדרה של ה"ממונה על המחוז" שבסעיף 2 לפקודת האריסים (הגנה) נקבע, כי -

 

"...פרושו הממונה על המחוז שבו נמצא משק או שטח מחייה: ההגדרה של ממונה על מחוז שבפקודת הפירושים לא תחול על פירוש הפקודה הזאת" (ההדגשה שלי - ד' ל').

מכאן עולה, שהמחוקק של הפקודה היה ער להוראות פקודת הפירושים, וכאשר רצה להוציא את הפירוש האמור שם, עשה זאת במפורש. אין כל סיבה, מדוע לא נעשה כך אף לגבי הגדרת אריס חוקי, אם אמנם רצה המחוקק להוציא את ההגדרה שבפקודת הפירושים.

ניתן גם לטעון, שהמונחים "משפחה" ו"שבט" אינם מיותרים, אף אם נפרש "אדם" ככולל תאגיד, שכן קזואיסטיקה זו נעשתה לשם הזהירות וכדי להבהיר שההגנה כוללת אף משפחה ושבט.

הגורסים כך מפנים גם להשקפת המלומד דוכן, בספרו הנ"ל, הסובר, ש"אדם" כולל תאגיד, וש"בשביל המטרות של פקודת האריסים (הגנה)... נחשבים כ'אדם' או כ'שבט'

 

כל אנשי השבט (או הכפר) אם גם הם מהווים חבר אנשים לא קבוע, כלומר - חבר אנשים, שהולך ומשתנה מזמן לזמן" (שם, בעמ' 451 ה"ש 7. ההדגשה שלי - ד' ל').

 

39. הנה כי כן ניצבת לפנינו סוגיה פרשנית סבוכה וקשה, שפנים לה לכאן או לכאן. פקודת האריסים (הגנה) כפי שנוסחה אינה עקבית ככל שמדובר בענייננו. כבר ראינו את השוני בין הגדרת אדם, משפחה או שבט בסעיף 2 בהקשר ל"אריס חוקי" לבין המושג "אדם" בהקשרים אחרים, גם באותו סעיף עצמו.

מקובל, אף רצוי, מבחינת האחידות והשלמות שבניסוח ולצורך הבנת המשמעות, כי בחיקוק תהיה לאותו מושג המופיע בו בהקשרים שונים משמעות אחת וזהה. אולם רצוי זה לא תמיד הוא גם המצוי והמתחייב מכלל הדברים. יש, אם משום שזהו רצונו הברור של המחוקק ואם משום ניסוח כושל של דבר החיקוק, כי יימצאו באותו חיקוק עצמו מושגים זהים, או כמעט זהים, שמשמעותם שונה. במיוחד כך הוא הדבר שעה שהחקיקה אינה מקצועית דיה. במקרה כזה ראוי לבחון את המושג שפרשנותו נדרשת, בענייננו "אדם", שבכל סעיף וסעיף של הפקודה, על-פי הגיונו ועל-פי מטרתו.

לעניין זה יפים דבריו של פרופ' א' ברק במאמרו "פרשנות ושפיטה: יסודות לתורת פרשנות ישראלית" עיוני משפט י (תשמ"ד-מ"ה) 467. בהתייחסו לחקיקה הלוקה בניסוח לא מקצועי מדגיש הוא, בעמ' 481-482, כי במקרים כאלה -

 

"מההן של המחוקק אין להסיק את הלאו שלו. לעתים מילים חסרות ולעתים מילים מיותרות, שכן החקיקה איננה זהירה. באין תפיסה כוללת של סוגיה, אין להניח כי במאטריה דומה נותנים לביטויים זהים משמעות דומה; ובכלל, הנסח של חוק אף הוא נחון בכל אותן חולשות ששאר בני אדם נחונו בהן, ואין לייחס לו מעלות שאינן מצויות בו. הנסח, כמו השופט, עושה מלאכת אנוש, על חולשותיה ופגמיה, ואין להעמידו בחזקת מי שעושה 'מלאכת מחשבת'".

ובהמשך בעמ' 483-484:

 

"...את הנורמה החקוקה יש לפרש באופן שיגשים את המטרה הגלומה בה, הצמודה לה והעוטפת אותה. מבין האופציות הלשוניות על השופט לבחור באותה אופציה המגשימה את מטרת החקיקה. לעניין זה, אין חשיבות לכך אם אופציה לשונית זו מבוססת על המשמעות הטבעית, הרגילה, הראשונית של המלים, או על המשמעות יוצאת הדופן, החריגה והמשנית של המילים... לשון החוק אינה המקור היחיד ממנו ניתן ללמוד על תכלית החקיקה. על כן ילמד השופט על מטרת החקיקה מכל מקור אמין העשוי להשליך אור על מטרה זו, בין מקור המצוי בתוך החוק ובין מקור המצוי מחוצה לו".

 

40. אכן פקודת האריסים (הגנה), ניסוחה פגום הוא. יש בו אי- דיוקים בניסוח;

הוא לוקה בחסר בחלק מהנושאים. בכך שובשה לא אחת כוונת המחוקק. אי לכך, בבואנו לפרש פקודה זו אל לנו להיתפס לדקויות הניסוח ולהיאחז במילה זו או אחרת ולדבוק בה לצורך פרשנות הפקודה ומושגיה. עלינו לתת דעתנו במקרה זה במיוחד לתכליתו של החיקוק ולמטרתו, לכוון לכוונת המחוקק ולפרש את מושגי הפקודה בדרך שתגלם ותיישם את רצון המחוקק.

על חולשותיה של הפקודה עמד כבוד השופט אולשן (כתוארו אז) עוד בע"א 182/47 [3], בעמ' 521. לדבריו:

 

"הפקודה הוחקה, כידוע, מתוך שיקולים מדיניים, ולרגל שיקולים אלה נפגם, כנראה, הדיוק בניסוחה. המחוקק לא טרח להבהיר שהדאגה נתונה לאנשים מחוסרי קרקע אשר החקלאות הנה מקור מחייתם" (ההדגשה שלי - ד' ל').

ועוד, בעמ' 524:

 

"...נעדרות בה הרבה הוראות הדרושות למקרים רבים, שהמחוקק לא ראה אותם מראש או שהתעלם מהם, כדי להשיג את ה' מטרה האמיתית' שעמדה לפניו בזמנו".

זאת ועוד. בע"א 122/39 [14], שצוטט לעיל, התייחס בית המשפט, בעמ' 64, לסוגיה הפרשנית שאנו עוסקים בה. גם בעניין ההוא עלתה האפשרות, שיש משמעויות שונות למושג "אדם" באותה פקודה עצמה. באותו פסק-דין לא דן בית המשפט, במפורש, בסעיף 2. אמנם, נאמר שניתן לפרש את המושג בסעיף 18 ככולל תאגיד, אפילו אם בסעיף 2 הפירוש שונה ומצומצם יותר. אך פירוש סעיף 2 עצמו נשאר בצריך עיון:

 

,ASSUMING THEREFORE THE ARGUMENT ON SECTION 2 IS WELL FOUNDED"

UPON WHICH I EXPRESSLY RESERVE MY OPINION, IT IS CLEAR THAT THE

."...MEANING OF THE WORD IS NOT UNIFORM THROUGHOUT THE ORDINANCE

 

(ההדגשות שלי - ד' ל').

 

מכאן, שמן הראוי הוא, כי בבואנו להשיב על הסוגיה הנדונה, נתחקה אחר כוונת המחוקק ואחר התכלית אותה ביקש להשיג וליישם. אז, ורק אז, נעלה על המשעול שיובילנו לפרשנות הנאותה של המושג המשולב "אדם, משפחה או שבט".

 

41. השופט נוימן, משופטי הדרגה הראשונה, התייחס בחוות-דעתו לרקע ההיסטורי של פקודת האריסים [הגנה]. נביא את הדברים, שהם מאלפים לענייננו, כפי שהוסברו בתמצית בחוות הדעת האמורה:

 

"2. מאז ראשית השלטון הבריטי בארץ שאף הממשל להגן על הפלאחים מנישולם מהקרקע אותה עבדו. השלטונות ראו צורך לעשות כן, כאשר עם גלי העליה היהודית הראשונים אחרי כיבוש הארץ על ידי הבריטים, מכרו בעלי הקרקע, שלרוב התגוררו בחו"ל, לגופים היהודיים המיישבים שטחי קרקע נרחבים. כדי ליישם מטרה זו פרסם המחוקק המנדטורי מספר חוקים, למן פקודת העברת הקרקעות הראשונה בשנת 1920 ועד שנת 1933, כאשר פורסמה פקודת האריסים (הגנה) הנדונה כאן (כפי שתוקנה בשנת 1934). אני מפנה אל תסקיר ממשלת המנדט שהכינה בסוף שנת 1945 - ראשית שנת 1946 עבור ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית שבקרה בארץ בשנת 1946, בו הסבירה מטרת חקיקה זו לאמור:

 

THE OBJECT OF THE LEGISLATION WAS POLITICAL RATHER THAN'

,ECONOMIC. NAMELY TO MAINTAIN TENANTS OF LONG STANDING ON LAND

LARGE TRACTS OF WHICH WERE BEING SOLD BY ABSENTEE ARAB LAND

OWNERS TO JEWS DURING THE FIRST SUBSTANTIAL IMMIGRATION OF

."'JEWS INTO PALESTINE AFTER THE BRITISH OCCUPATION

 

אכן, בעיקרו זהו הרקע ההיסטורי, שהניע, בשעתו, את המחוקק לפרוס הגנה על אריסים חוקיים מפני שרירות לבם ועוצם קניינם של בעלי הקרקע או מי שמקבלים בעלות מכוחם. הגנה זו נועדה ליתן ביטחון לחקלאי הזעיר, אשר מקיים את עצמו ואת בני ביתו, בעיקר מעבודת האדמה. אם חלילה יסולק מאותה אדמה על-פי דרישתו השרירותית של בעל הקרקע, כי אז יישבר מטה לחמו, והוא ובני ביתו או בני שבטו, הכול לפי העניין, יישארו חסרי כול ויהפכו לנטל מעיק על החברה.

במושגים שהיו קיימים אז ובמציאות ששררה אז בארץ ישראל אפשר היה להגדיר את תכלית הפקודה הנ"ל, כמוסבר לעיל, ובמלים אחרות פשוטות וציוריות יותר - הפקודה באה להגן על "הפלאחים" משרירות לבם של ה"אפנדים".

מסקנה ראשונה שאני מגיע אליה, הנלמדת מכך, היא כי, המחוקק, בתתו הגנה לאריס החוקי, ראה לנגד עיניו את אותו חקלאי בודד, עובד האדמה והמוציא לחמו מן הארץ, אותו ואת בני משפחתו שכלכלתם עליו או את בני שבטו, שהמאחד אתו עמם הוא שותפות גורל מהבחינה הנ"ל. עליהם ביקש המחוקק לפרוש חסותו ולא על גוף כלכלי או על תאגיד מסחרי, שאפשר כי עוצמתם ומשאביהם אינם נופלים משל בעל הקרקע עצמו.

המסכן, הבודד, חסר האמצעים, אלה הם שראויה להם וגם דרושה הגנת החוק, אלה ולא תאגידים בדרך כלל. תכלית זו מבצבצת ועולה מכלל הוראותיו של החוק, במיוחד אותם סעיפים, המפרטים את היקף ההגנה הניתנת לאריס מפני פינוי ואת תנאיה.

אעמוד על כך ביתר הרחבה כשאתייחס לסוגיה הרביעית, בהמשך.

 

42. ראוי להביא בהקשר זה גם מדבריה של השופטת שטרסברג-כהן בחוות-דעתה שלה, בעניין דנן. לדעתה, פקודה זו כמעט שעברה מן העולם, ועניין לנו, למעשה, במוסד ארכאי, שאין עוד צורך בו. לפיכך ראוי, שפרשנות הפקודה תהיה על דרך הצמצום. אצטט גם את דבריה בהקשר זה כדלהלן:

 

"2. ברצוני להקדים ולומר, כי בבואי לפרש את פקודת האריסים (להלן 'הפקודה') לצורך תחימת תחולתה, מוצאת אני שיש לפרש על דרך הצמצום וכל כך, משום שענין לנו עם פקודה שנפקותה הופסקה כליל לפני כ-40 שנה, עפ"י גילוי דעתם המפורשת של המחוקק המנדטורי והישראלי כאחד; כוונתי לשלילת כל אפשרות לרכוש זכויות אריסים החל מ-17.12.42, שלילה שבאה מכח תקנה 48א' לתקנות ההגנה 1939 ה'מונעת רכישת זכויות לפי הפקודה על ידי אריס שעבד משקו לראשונה אחרי שהתקנה נכנסה לתקפה (ט' בטבת תש"ג - 17.12.42)...' (דברי הסבר להצעת חוק לתיקון פקודת האריסים (הגנה) תשי"א-1950. הצעת חוק תשי"א עמ' 30 בעמ' 37).

תוקפה של תק' 48א' לתקנות ההגנה עמד לפקוע בדצמבר-1950; לפיכך הציע המחוקק הישראלי לתקן את הפקודה כש'מטרת החוק המוצע בזה אינה אלא לקיים את המצב החוקי כפי שהוא כיום, עד שתיפול ההכרעה ביחס לגורל הפקודה כלה'. (דברי הסבר להצעת החוק לתקון הפקודה). החוק המתקן הוסיף לפקודה את ס' 23(1), בתשי"ג (ס.ח. תשי"ג עמ' 36 פורסם 5.2.53) (להלן החוק המתקן).

 

משענין לנו במוסד ארכאי, שמזה למעלה משנות דור אין המחוקק רוצה עוד ביקרו, יש לנהוג ביד קמוצה באלה שצלח בידם לחסות תחת כנפיו. הטעם העניני לגישה זו, נעוץ בכך, שזכות האריסות שהוקנתה למעבד קרקע במציאות חברתית כלכלית וסוציאלית מסוימת - שאבד עליה במידה רבה הכלח - מנשלת את בעליה החוקיים של הקרקע מרכושם, באופן כמעט מוחלט ולצמיתות, ללא תמורה של ממש".

מסכים אני גם לתיאור האמור של פקודת האריסים (הגנה), ככל שהיא מתקיימת עדיין בימינו, ולמסקנות הנלמדות מכך.

במציאות שהתהוותה במדינת ישראל, ביחסים המתקיימים היום בין בעלי קרקע לעובדי האדמה, בנורמות המנחות את החברה בישראל בימינו, אין עוד טעם ותכלית לקיומה של הפקודה. כך סבר אכן המחוקק הישראלי בבטלו את תחולתה של הפקודה למן יום 5.2.53, ובהשאירו את הוראות פקודת האריסים (הגנה) רק לצורך אותם מקרים שבהם קנו להם אריסים חוקיים או אנשים הנהנים מהגנת הפקודה זכות שהיו זכאים ליהנות ממנה על-פי הוראות הפקודה עובר לכך. למען הדיוק ייאמר, כי גם המחוק המנדטורי סבר, שיש לשלול רכישת זכויות מכוח פקודת האריסים (הגנה), והוא אכן הורה כך כבר משהתקין את תקנה 48א לתקנות ההגנה, המונעת רכישת זכויות לפי הפקודה על-ידי אריס, שעיבד את משקו לראשונה לאחר יום 17.12.42.

מכאן מסקנתי הנוספת, המצטברת למסקנה אותה ציינתי לעיל, והיא, שבבואנו לקבוע על-פי הפקודה הנ"ל מי יזכה להגנה מפני פינוי ונישול מאדמה אותה הוא מעבד, ננהג בפרשנות מצמצמת, המגבילה את הזכות הזו למקרים הטבעיים וההכרחיים.

 

43. פרשנות מצמצמת זו מובילה למסקנה, כי ציבור הנהנים מההגנה, בהיותם בעלי מעמד של אריס חוקי, מצומצם הוא ומתייחד בעובד האדמה עצמו, בבני משפחתו או בבני שבטו, ואינו כולל חבר בני-אדם בדרך כלל.

ההתפתחות המאוחרת, שבאה במרוצת השנים בעקבות הפקודה, מלמדת את שמשתמע מהרקע ההיסטורי שקדם לה באשר לתכליתה ולהיקף תחולתה של הפקודה ולהגנות שהיא מעניקה.

להשקפתי, זה גם זה מלמדים על דבר אחד, שהוא החשוב לענייננו, כי "אדם" לעניין הגדרתו של "אריס חוקי" הוא אישיות פיסית ולא תאגיד. ככל שראה המחוקק להרחיב את חוג הנהנים ממעמד זה, הרי שצמצם חוג זה אך ורק לבני המשפחה והשבט ולא מעבר לכך.

 

44. מכאן, שהתשובה לסוגיה זו (השנייה לפי הסדר) היא שלילית, לאמור: הקיבוץ שהוא תאגיד אינו יכול לזכות למעמד של אריס חוקי מוגן. למסקנה זו הגיע הנשיא המלומד בדרגה הראשונה בדעת המיעוט שלו. עם כל הכבוד, מסקנתו זו מקובלת עלי, ובהחלטיות רבה יותר מזו שהשתמעה מחוות-דעתו הוא.

"האם זכאי אדם למעמד של אריס מקום שאינו זקוק לשטח הנדון לצרכי מחייתו" (הסוגיה הרביעית שנדונה בדרגה הראשונה)?

45. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי פה אחד, שאף אם השטח אינו דרוש למחזיק לצורכי מחייתו, זכאי הוא למעמד של אריס.

כדי לדייק צריך להדגיש, שרק הנשיא כספי והשופט נוימן היו שלמים עם קביעה זו.

 

 

השופטת שטרסברג-כהן מסכימה עם חבריה להרכב, רק משום שרואה היא את עצמה קשורה בתקדים המחייב שנקבע בעניין זה בבית המשפט העליון בע"א 182/47 [3] הנ"ל. את הסתייגותה מהלכה זו מביעה היא באמרה (בעמ' 57 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי):

 

"אני סבורה כי הענקת הגנת אריסים למי שהקרקע המעובדת על ידו אינה מהווה עבורו מקור מחייה בלעדי או עיקרי אינה עולה בקנה אחד עם מטרת הפקודה ורוחה, ועם ההגיון הכלכלי הסוציאלי העומד מאחוריה, והיא מניעת נישולם של עובדי אדמה מקרקע המשמשת להם מקור מחייה ואורח חיים".

 

46. לפני שאבחן שאלה זו, אעיר כבר עתה, שאין ניסוחה מדויק די הצורך.

 

"אריס חוקי" מוגדר בסעיף 2 לפקודה (בתמצית) כמי שמחזיק ומעבד משק שלא כבעליו.

 

סעיף 3 וסעיף 6 לפקודה מעניקים זכויות מסוימות ל"אריס חוקי" - כהגדרתו בסעיף 2 - הממלא תנאים מסוימים, למשל - המחזיק בקרקע תקופה שאינה נופלת משנה.

השאלה הרביעית עוסקת בעיקרה בפרשנות סעיף 6(1) לפקודה, הקובע לאמור:

 

"שום בית משפט או שופט או פקיד הוצאה לפועל לא יוציא פסק דין ולא יתן צו לנישל אריס חוקי שהחזיק ועבד משק לא פחות משנה אחת אלא בהתאם להוראות הבאות:

(א) ...

(1) ...

(2) ואלא אם כן הוברר לבית המשפט או לשופט או לפקיד ההוצאה לפועל

 

(א) שניתן לו לאריס שטח-מחיה המאושר מטעם שר המשפטים,

 

או

 

(ב) שהוכח לשר המשפטים שיש לו לאריס קרקע אחרת די הצורך להפיק ממנה את מחיתו הרגילה בעבודה שהוא רגיל אצלה" (ההדגשות שלי - ד' ל').

 

 

47. חוסר הדיוק בניסוח הבעיה הרביעית נובע מכך, שהוא תולה את זכאותו של אדם למעמד של אריס בתשובה לשאלה, אם הוא זקוק לשטח לצורכי מחייתו, ולא היא.

כפי שאנו רואים מנוסח סעיף 6(1) הנ"ל - הסעיף מניח, שמדובר באדם שהוא אריס חוקי (על-פי סעיף 2) ושמדובר באדם שהחזיק בקרקע ועיבד אותה מעל לשנה, והשאלה הנכונה היא - בהנחה שאדם הינו אריס חוקי הזכאי עקרונית להגנה מפני נישול - האם ניתן לפנות אדם כזה מהקרקע, אם מתברר שהקרקע איננה משמשת לו למחייתו? זו השאלה האמיתית והמדויקת שיש להשיב עליה בהקשר לסוגיה שאנו דנים בה בזה.

יודגש, כי "אריס חוקי" על-פי ההגדרה יכול שיהיה גם אדם שאינו קשור בעבודת האדמה ושעיבוד המשק אינו עיסוקו העיקרי או היחיד.

גם ל"אריס חוקי" כזה תעמודנה ההגנות שבסעיף 6. אולם, בגדר אחת ההגנות הללו, בפיסקה 6(1)(א)(2)(ב) נבחנת השאלה, אם בהיווצר מצב כזה, שבו לאותו "אריס חוקי" קרקע די הצורך להפיק ממנה את מחייתו הרגילה, האם אז קמה האפשרות לנקוט הליכי פינוי כנגדו בתנאים הקבועים בחוק.

ביתר הרחבה ננתח את הדברים להלן. בחינת הדברים תאפשר לנו להשיב לשאלה, אם בנסיבות הקיימות, בהנחה תיאורטית שניתן היה לראות במערער "אריס חוקי", יש לו למערער קרקע כדי להפיק ממנה די מחייתו, ומה התוצאה המשפטית הנובעת מכך.

 

48. הוועדה המיוחדת, למעשה, לא קבעה כל מימצא עובדתי בעניין זה, דהיינו לא הכריעה, אם אמנם הקיבוץ זקוק לקרקע נושא דיוננו כחלק עקרי מפרנסתו. כל שידוע לעניין זה הוא, שמעדויות חברי הקיבוץ עולה, שלקיבוץ 10,000 דונם, מהם 8,000 דונם משמשים לחקלאות. מלבד חקלאות עוסק הקיבוץ גם בתעשייה (ראה עמ' 14 לפרוטוקול הוועדה).

הוועדה עצמה קבעה במימצאיה, שהשטח שעליו מוסב ערעור זה הוא 1,100 דונם.

 

הוועדה לא קבעה מימצא עובדתי בשאלה, אם השטח הנדון הוא מעיקרי פרנסתו של הקיבוץ, משום שסברה, בצדק, שאין הדבר בסמכותה.

מסעיף 6(1)(א)(2)(ב) הנ"ל עולה, שהוכחות בעניין קיום קרקע מספקת אחרת די הצורך צריכות להיות מוגשות לבית המשפט (הדן בסילוק היד של האריס מהמקרקעין), לאחר שקיום קרקע כזו הוכח לשר המשפטים. סמכויות הוועדה הוגדרו ותוחמו בסעיף 19(1) לפקודה, והן אינן כוללות מתן תשובה לשאלה עובדתית זו.

 

עם זאת, הפנתה הוועדה בהחלטתה, דרך אגב, לע"א 182/47 [3] הנ"ל של בית המשפט העליון, שקבע, אין צורך שהקרקע נושא זכות האריסות תהיה מקור פרנסה יחידי או עיקרי. על כך נתעכב להלן.

גם לבית-משפט זה, היושב לערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (שישב בערכאת ערעור על החלטת הוועדה) אין סמכות לקבוע, אם מבחינה עובדתית הקרקע הינה מקור מחיה עיקרי לקיבוץ אם לאו.

אולם, רשאים וצריכים אנו לדון בשאלה המשפטית - כפי שהגדרתי אותה לעיל. היה ונקבע, שניתן לפנות מהקרקע אריס חוקי, שהקרקע איננה משמשת לו מקור מחיה עיקרי - תהיה פתוחה הדרך בפני המשיבה, אם תראה טעם וצורך לעשות כן, לפנות לשר המשפטים ואחר-כך לבית המשפט לתביעה לסילוק יד כנגד המערער על-פי האמור בסעיף 6(1)(א)(2)(ב) הנ"ל.

 

49. עד שנבוא להכריע בשאלה המשפטית הזאת, נתייחס לפסק הדין בע"א 182/47 [3], שהוועדה ראתה בו תקדים הקושר אותה.

באותו עניין דובר באדם, העוסק בחקלאות אך יש לו עבודה נוספת שאינה בחקלאות כעובד שכיר בחברת המלח. קובע כבוד הנשיא אולשן, בעמ' 521-522, לאמור:

 

"אין למצוא בפקודה אף רמז לכך, שאדם, העוסק במקצוע שאינו קשור בעבודת אדמה, אינו יכול להיחשב כאריס מטעם החוק אם הוא נמצא על האדמה ומעבד אותה.

בהגדרה בסעיף 2 של הפקודה אנו קוראים: 'כל אדם (ההדגשה במקור - ד' ל')...הנמצא במשק ומעבד אותו...'אין כאן כל הוראה, שאדם זה - עבודת אדמה צריכה להיות מקצועו היחיד, או אפילו מקצועו העיקרי. בחלק אחר שבאותה ההגדרה נאמר, כי 'אריס מטעם החוק' משמעו גם יורש האריס מטעם החוק. מתוך העדר כל סייג אנו למדים, שאף אם היורש הוא בעל בית-חרושת בעיר, או בעל פרנסה בטוחה, והוא מתיישב בכפר הקרוב וממשיך לעבד את האדמה, גם הוא מוכר כאריס מטעם החוק..." (ההדגשה שלי - ד' ל').

אשר לסעיף 6(1)(א)(2)(ב) קובע הנשיא אולשן, בעמ' 522, שאם יש לאדם עסק מכניס אחר המבטיח לו פרנסה בשפע, שאינו מחקלאות, אי אפשר יהיה לסלקו מהקרקע - שכן הסעיף דורש קיומה של "קרקע אחרת" כדי לפנות את האריס. בעניין האמור מבקש בית המשפט להשיב, למעשה, על שאלה השונה במהותה מהסוגיה נושא ענייננו. על-כן אין להיאחז בפסק הדין ההוא ולראות בו תקדים מחייב, המשיב על הסוגיה הנדונה.

 

באותו מקרה, חלק מפרנסתו של האריס היתה אכן מהקרקע, כשחלק אחר מפרנסתו באה לו מעבודה שאיננה חקלאית. הטענה העיקרית של הבעלים הייתה, שמי שאינו חקלאי בלבד אינו יכול להיות אריס.

כלומר, כדי לפנות את האריס היה הנשיא אולשן צריך לקבוע, שניתן לסלק מהקרקע אריס, שהקרקע איננה מקור פרנסתו היחידי, ועל כך השיב בשלילה, בעמ' 523:

 

"לפי טענת בא-כוח המערערת, היינו שמי שאינו חקלאי לפי מלאכתו אינו יכול להיות מוכר כאריס מטעם החוק, למרות שהוא נמצא על אדמה ומעבד אותה - עלינו לפרש את ההגדרה בסעיף 2 כאילו היא מכילה הגבלה כזאת מכללא.

יש לציין, כי לפי הטענה הזאת עיבוד האדמה צריך להיות המקור היחידי לפרנסתו, מפני שאם הכוונה היא שהעיבוד צריך להיות מקור חלקי לפרנסתו, הרי המשיב מתפרנס באופן חלקי מעיבוד האדמה".

על-כן, קביעתו של הנשיא אולשן, לפיה גם מי שהקרקע אינה מקור עיקרי לפרנסתו (אם כי לא בלעדית) מחוסן מפני נישול, הנה קביעה בדרך אגב, שלא הייתה צריכה להכריע באותו עניין.

 

50. לגופו של עניין - לדעתי אין ללמוד, בכל הכבוד, דבר מכך שסעיף 2 אינו מגביל את ההגנה לאדם שפרנסתו העיקרית היא בקרקע הנדונה.

כפי שציינתי לעיל, סעיף 2 מגדיר מיהו אריס חוקי, זאת ותו לא. סעיף 6 הוא הקובע, מתי ניתן לפנות אדם שהוא אריס חוקי, כמובנו בסעיף 2, אף-על-פי שהחזיק בקרקע ועיבד אותה במשך למעלה משנה. כלומר, פעולתם של שני הסעיפים הללו היא במישורים שונים, כאשר המבחן של סעיף 6 בא לאחר שנבחן סעיף 2 ולאחר שנקבע, כי מתקיים מעמד של "אריס חוקי". כך גם, למשל, סעיף 4 לפקודה, הקובע אפשרות לנשל אדם שהוא אריס חוקי, אפילו החזיק ועיבד מקרקעין למעלה משנה - אם הזניח את משקו הזנחה גסה.

 

51. אשר לטענה אפשרית, שסעיף 2 מעניק את האריסות אף ליורש, ויהא זה אדם עשיר ביותר בעל פרנסה למכביר שלא מחקלאות (אף כי מחזיק ומעבד בקרקע נושא זכות האריסות) - תשובתי דומה:

 

אמנם לפי סעיף 2 אותו יורש יהיה בגדר "אריס חוקי", אולם כיוון שהקרקע איננה משמשת לו מקור פרנסה עיקרי - תהא פתוחה הדרך בפני בעלי הקרקע לפנותו.

 

הנשיא כספי, בבית המשפט המחוזי, מסתמך הן על הנמקתו של הנשיא אולשן בע"א 182/47 [3] הנ"ל, והן על נימוק אחר והוא, שגם בסעיף 3 לפקודה - שדן בשאלה, באילו תנאים ובאיזה אופן יוכל בעליו של משק להביא לידי גמר את אריסותו של אריס חוקי - אין זכר לכך, שההגנה ניתנת רק לאריס חוקי, שעיקר מחייתו מהקרקע אותה הוא מחזיק ומעבד כאריס.

עם כל הכבוד, לא נראה לי, שניתן ללמוד מסעיף זה את אשר הנשיא המלומד מבקש להסיק ממנו.

 

כאמור, הפקודה נוסחה בצורה מסורבלת ולא מדויקת. כתוצאה מכך סעיף 3 מכיל חלק מהתנאים הנדרשים כדי לפנות "אריס חוקי", וסעיף 6 משלים ומוסיף תנאים נוספים.

כך, למשל, הקורא את סעיף 3 יכול לחשוב, שדי במתן הודעה בכתב לאריס ולממונה על המחוז על גמר האריסות כדי לסיימה, אפילו החזיק האריס בקרקע למעלה משנה.

ולא היא; סעיף 6 מבהיר, שישנם תנאים נוספים - תשלום פיצויים, תשלום בשל השבחות שביצע האריס וכן מתן קרקע חליפית. אך במקרה שהוכח לשר המשפטים, "שיש לו לאריס קרקע אחרת די הצורך להפיק ממנה את מחייתו הרגילה בעבודה שהוא רגיל אצלה" (ההדגשות שלי - ד' ל') - ניתן לפנות את האריס החוקי גם בלי לתת לו קרקע חלופית.

אמור איפוא, שלא ניתן לקרוא את סעיף 3 במנותק מסעיף 6, שכן הם משלימים זה את זה בפירוט התנאים לפינוי אריס מהקרקע.

 

52. נראה לי שמדובר בסעיף 6 הנ"ל בפרנסה "עיקרית" או "חשובה" ולא בפרנסה "בלעדית", שכן אף אם לאריס פרנסה ממקור אחר, עדיין נישולו ממקור פרנסה עיקרי שלו יפגע "במחייתו הרגילה", שהפקודה באה להגן עליה.

כוונה זו שלא להעניק הגנה למי שפרנסתו איננה תלויה בקרקע עולה גם מסעיפים אחרים בפקודה.

 

על-פי סעיף 6(1)(א)(2)(א) לפקודה ניתן לפנות אריס, אם ניתן לו "שטח מחיה המאושר מטעם שר המשפטים", כלומר קרקע אחרת להתפרנס ממנה.

אם האריס מזניח הזנחה גסה שטח מחיה זה - ניתן לנשלו ממנו לפי סעיף 9(5) לפקודה. ההיגיון בהוראה זו ברור - אדם שמזניח את השטח מוכיח בכך שאינו זקוק

 

לשטח לפרנסתו, על-כן במקרה כזה ניתן לפנותו ממנו. גם על-פי סעיף 4 לפקודה שהוזכר לעיל - הזנחה גסה היא עילה לנישול אריס, אף מבלי שתינתן לו תחילה קרקע חלופית לפי סעיף 6(1)(א)(2)(א).

סעיף 9(7) לפקודה קובע, שאסור לאריס של שטח מחיה למכור או למשכן את זכות אריסותו. אולם איסור זה אינו קיים, כאשר -

 

"...(א) מחזיק האריס או שהוא עתיד מיד להחזיק קרקע אחרת ששטחה אינו קטן משטח המחיה והנמצאת בקרבת מקום לשטח המחיה ויש בה כדי להספיק לאריס, בעבורו ובעבור התלויים בו, רמת חיים לא קטנה מזו שנתן לו שטח המחיה שלו בעבודה שהוא רגיל בה, או

(ב) שקבל עבודת קבע אחרת שתאפשר לו להשיג אותה רמת-חיים כאמור לעיל..." (ההדגשות שלי - ד' ל').

 

53. המסקנה העולה מהאמור - אדם שיכול לספק את צורכי מחייתו הרגילים ממקור אחר ואינו זקוק לקרקע - אין צורך להגן עליו מפני מכירתה או מישכונה של זכות אריסותו.

כך גם עולה מסעיף 15 לפקודה (הדן בהחזרת הקרקע לבעליו בנסיבות שהיא דרושה למטרות מועילות מסוימות):

 

"למרות כל האמור בפקודה זאת יכול ממונה על מחוז, לכשיבוקש על כך מאת בעל הקרקע, להרשות לו לבעל הקרקע להחזיר לעצמו את המשק או חלק הימנו, אם נוכח הממונה על המחוז -

 

(א)....

 

(ב) (I) שנשאר בידי האריס החוקי קרקע בשטח מספיק ומסוג כזה אשר יוכל להפיק ממנה את אמצעי מחיתו שהסכין אליהם בעבודות שהוא רגיל בהן...

(II) שהתכלית שלשמה מבקשים את החזרת המשק כוללת דבר הספקת קרקע מוכשרה לאריס החוקי די הצורך למחיתו ולמחיית בני ביתו, וגם אמצעי מחיה מספיקים בעבורם עד שהקרקע תוכשר" (ההדגשות שלי - ד' ל').

 

54. גם הוראות חוק קודמות לפקודת האריסים (הגנה) הדגישו את ההגנה על האריס מפני אובדן מקור מחייתו ופרנסתו. כך, למשל, פקודת העברת קרקעות משנת 1920 לא הרשתה לאיכר הזעיר למכור את הקרקע הדרושה למחייתו ולמחיית בני ביתו. אם האיכר הזעיר איננו הבעלים של הקרקע הנמכרת - אלא החוכר בלבד - אסרה הפקודה על מכירת הקרקע, אלא אם המוכר השאיר די קרקע למחיית האריס ומשפחתו (סעיף 6 לפקודה הנ"ל. ראה גם דוכן, בספרו הנ"ל, בעמ' 450).

יש לזכור, שלפנינו פקודה מנדטורית, שנוסחה, כאמור לעיל, כדי להגן על האיכר הזעיר המעבד קרקע בתקופה שהפרנסה התבססה במידה רבה על חקלאות בלבד.

על רקע זה ניתן להבין, מדוע סעיף 6(1)(א)(2)(ב) דן בנישול האריס במקרה שיש לו "קרקע אחרת" די הצורך למחייתו הרגילה ואינו דן בנישול במקרה שהאריס הינו בעל מפעלי תעשייה משגשגים.

נקודת המוצא של המחוקק המנדטורי הייתה, שאריס הוא אדם, שעבודת האדמה היא פרנסתו.

 

על-כן נראה לי, שגם כאשר לאריס יש מקורות פרנסה מרובים בתחום שאיננו חקלאות, ניתן לפנותו מהקרקע על סמך הסעיף הנ"ל.

 

55. עלינו לפרש את הסעיף הנ"ל ככל שניתן על-פי רוח הזמן והמקום. היעלה על הדעת, שתעשיין עתיר נכסים ייהנה מהגנת האריסות ובשל כך ינשל את הבעלים החוקי של הקרקע מנכסיו ומרכושו? נראה לי, שפרשנות כזו הייתה מסכלת את הכוונות והמטרות שעמדו מאחורי ניסוח הפקודה, ושעמדנו עליהן לעיל.

יש לזכור, שהתוצאה הנובעת מההגנה על האריס הינה קשה ביותר ביחס לבעלים של הקרקע: לאחר שנה אחת בלבד של חזקה ועיבוד מנושל הבעלים מהקרקע באופן סופי כמעט (אלא אם כן יתקיימו תנאים מיוחדים לפינויו של האריס, כפי שקובעת הפקודה - הזנחה, מתן קרקע חלופית וכדומה).

פגיעה כה קיצונית ברכושו ובזכויותיו של בעל הקרקע יש לפרש באופן מצמצם.

 

פגיעה כזו אינה מוצדקת, לדעתי, כאשר מדובר באריס, שלגביו הקרקע איננה מקור הכנסה עיקרי או חשוב לפרנסתו. בנסיבות כאלה אין זה צודק והגיוני להעדיף את האריס על פני הבעלים החוקי, שכן הראשון איננו זקוק באופן ממשי לאותה קרקע.

אם לא נפרש כך, ייווצר מצב אבסורדי, שאריס עשיר ועתיר נכסים ינשל מהקרקע את הבעלים - שייתכן שנכסיו דלים בהרבה מאלו של האריס...

כפי שהראיתי לעיל, אין אנו חייבים להגיע לתוצאה זו כלל ועיקר. סעיפי הפקודה והרקע ההיסטורי שקדם לחקיקתה מאפשרים פרשנות שמונעת תוצאה כזו, פרשנות שראוי, לדעתי, לקבלה.

 

56. אמור איפוא, שצריך להשיב על השאלה הרביעית בשלילה, דהיינו: שאריס חוקי, שהקרקע איננה משמשת לו כאמצעי עיקרי או חשוב למחייתו, ניתן לפנותו ממנה על-פי הדרך הקבועה בסעיף 6(1)(א)(2)(ב) לפקודה.

אשר-על-כן דינו של ערעור זה להידחות, הגם שלא מהטעמים שבדעת הרוב בדרגה הראשונה אלא מהטעמים שפירטנו לעיל.

המסקנה בעינה נשארת, שהמערער איננו נהנה מהמעמד של אריס חוקי מוגן.

 

המערער יישא בהוצאות המשיבה בערעור זה בסך 6,000 שקלים חדשים, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה.

 

השופט ש' לוין: 1. ספק רב בעיניי, אם אמנם הוציא המחוקק המנדטורי מכלל האריסים תאגידים כמו המערער. שעה שחוקקה פקודת האריסים (הגנה), תקיימו במציאות המשפטית תאגידים כמו אגודות עותמניות ואגודות שיתופיות, וקשה להניח, שאילו התכוון המחוקק רק לאנשים פיסיים, לא היה אומר את דברו במפורש. הנבירה הארכיאולוגית אליה נגררנו, יחד עם הערכאות שקדמו לנו, הביאה אותי לע"ק 62/45 [15], שבו נדונה לפני השופט בורק (BOURKE) שאלת זכותו של קיבוץ מזרע כאריס לפי הפקודה, אך איש לא העלה את הטענה, שהקיבוץ אינו יכול לשמש אריס. אמנם פסק הדין בוטל בערעור: ע"א 55/46 [16], אך גם בבית המשפט העליון, הטענה לא נטענה, ועובדה זו אומרת דרשני.

2. נוכח הספק האמור אני מעדיף לבסס את מסקנתי שיש לדחות את הערעור על האמור בפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן בבית המשפט המחוזי, שלהנמקותיה אני מסכים. מטעמיה יש גם לדעתי להשיב בשלילה על השאלה השלישית שהוצגה לנו. סבור אני, שמלכתחילה לא קנה לעצמו המערער בתקופות הביניים זכות, שניתן להשתית עליה אריסות, ונוכח המאטריה הארכאית בה אנו עוסקים, אין טעם שניתן היום פרשנות מרחיבה להוראות הפקודה, האוסרות התנא על הוראות החוק. רואה אני עין בעין עם השופטת שטרסברג-כהן, שסעיף 3 לפקודה, האוסר התנאה על הפקודה, אינו לעניין בסוגיה שלפנינו, שלפני שאנו מחילים אותו עלינו להחליט בשאלה הטרומית,

 

מתי רואים אדם כמי שעיבד משק לא פחות משנה. לדעתי, הגזירה השווה שלמד חברי הנכבד, ד' לוין, מסעיפים 2 ו-3 לחוק פיצויי פיטורין, אינה יכולה לעזור למערער; נהפוך הוא, מהעדר קיומה של הוראה מקבילה בפקודה נוכל, על דרך ראיה מן ההפוך, לקבוע, שהסכמים כאמור לתקופה של פחות משנה תקפים הם; על כל פנים, על רקע התקופה בה חוקקה הפקודה ובעקבות המגמה התחיקתית של היום למנוע, על דרך של פרשנות, אם אך ניתן הדבר, שהוראות דין שכבר עבר עליהן כלח תמשכנה למשול בנו מקבריהן, איני רואה קושי לפסוק, שהתקופות המנויות בכל אחד מן החוזים נושא הערעור אינן מצטרפות.

לפיכך גם דעתי היא, שדין הערעור להידחות.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין.

 

ניתן היום, כ"ו בטבת תשמ"ז (27.1.87).

 

 

עא 82 / 756 קיבוץ יגור קבוצת עובדים להתיישבות שיתופי נ' שירותי נפט בע"מ מא (1) 85

חסר רכיב