בימ"ש עליון הסדרת זכויות במשקים חקלאים מושב אלישמע
5.11.96
בבית
המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
3836/93
ע"א
4690/
בפני
כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופטת ד' ביניש
המערערים
בע"א 1:3836/93. ברמלי עמוס
והמשיבים
בע"א 4690/93 2. ברמלי יפה
נ
ג ד
המשיב
בע"א 3836/93:1. דוד ברמלי
והמערער
בע"א 4690/93
משיבים
פורמליים:2. מינהל מקרקעי ישראל מחוז המרכז
3.
הסוכנות היהודית לארץ ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בת"א-יפו
מיום 1.6.93 בת"א 1208/90
שניתן
על ידי כבוד השופט י' חג' יחיא
בשם
המערערים בע"א
3836/93
והמשיבים
בע"א
4690/93:עו"ד א' נמרוד
בשם
המערער
בע"א4690/93
והמשיב
בע"א
3836/93:עו"ד
י' קינר (קליביצקי)
איזכורי
חקיקה:
חוק
בתי המשפט [נוסח משולב] 81
חוק
הירושה חוק הירושה 8 חוק הירושה 114
איזכורי
פסיקה:
ע"א
3836/93 ע"א 3836/96 ע"א 103/89 ע"א 633/82
ע"א
390/85 ע"א 260/65 בש"א 6209/95 ע"א 4690/93
פ
ס ק - ד י ן
השופטת
ד' ביניש:
1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט
המחוזי בתל-אביב-יפו.
המערערים
הם אחים המתדיינים ביחס לזכויות
במשק שהיה שייך להוריהם. להלן
יכונו
המערערים בע"א 3836/93 - "המערערים" (המערער מס' 1 יכונה -
"המערער"),
והמשיב באותו הליך יכונה - "המשיב".
העובדות
2. הוריהם של הצדדים היו בני רשות במשק במושב
אלישמע. בשנת 1974
הצהיר
האב כי המשיב יהיה הבן הממשיך במשק, והמשיב אושר כבן ממשיך על ידי
המושב
והסוכנות. בשנת 1979 התגרשו ההורים. בפסק הדין שניתן בבית הדין
הרבני
נקבע כי "כל הרכוש והזכויות שיש לבעל ברמלי חיים במושב אלישמע
יעברו
לאשה יולנדה ברמלי". באותה שנה חתם האב, חיים ברמלי, על מסמך על
פיו
הוא מודיע לסוכנות על רצונו לעזוב את המשק וכן על מסמך לפיו הוא
מחזיר
את המשק לחזקת הסוכנות. האם, יולנדה ברמלי - לאחר שהתחיבה לקבל את המשק על כל
ההתחייבויות שהתחייב בהן בעלה - קבלה את המשק מן הסוכנות.
האם
נפטרה בשנת 1983. המערער נכנס לגור בבית המגורים של אמו לאחר
פטירתה,
ופתח נגריה במבנה הלול שהיה במשק. המשיב בנה את ביתו עוד בשנת
1981
בסמוך לבית אמו, וזאת בהסכמת האגודה כפי שהיה נהוג ביחס לבן ממשיך.
בהסתמך
על הכרזתו כבן ממשיך דרש המשיב מהמערער לפנות את המשק.
משסורבה
דרישתו פנה המשיב לבית המשפט המחוזי וביקש להצהיר על זכויותיו
כבן
ממשיך ולצוות על פינוים או סילוק ידם של המערערים מהמשק.
בית
המשפט המחוזי נעתר לבקשת הסעד ההצהרתי של המשיב וקבע כי יש
להעביר
את הזכויות במשק לידיו. עם זאת, לא דן בית המשפט בבקשתו השניה של
התובע
לצוות על פינוים או על סילוק ידם של המערערים. מכאן הערעורים
שלפניננו.
ע"א
3836/96
3. בפנינו טען המערער כנגד מספר קביעות עובדתיות
של בית המשפט קמא.
לטענתו,
הזכויות במשק עד להסכם הגירושין היו של אביו בלבד ולא היו לאם
מחצית
הזכויות. כמו כן טען המערער כנגד קביעת בית המשפט קמא על פיה עברו
הזכויות
במשק לידי האם בעקבות פסק הדין של בית הדין הרבני; לטענתו
הזכויות
במשק מצויות היו כל העת בידי האב שהעבירן לידיו.
לא
ראינו להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט, לפיהן הועברו
הזכויות
במשק לידי אימם של האחים לאחר גירושי ההורים. לא ראינו גם
להתערב
בקביעה העובדתית של בית המשפט כי הכרזת המשיב עוד בשנת 1974 כבן
ממשיך
נעשתה על דעת האם.
4. השאלה המרכזית שנותרה להכרעתנו בערעור זה היא
האם הועברו הזכויות
במשק
לידי המשיב כבן ממשיך. לטענת המערער, לא ניתן היה להעביר את
הזכויות
במשק בדרך של הצהרה על בן ממשיך. בין היתר סומך המערער את
טענותיו
על פסק דינו של הנשיא שמגר בע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי פ"ד
מה(1)
477 (להלן - הלכת אזולאי), כדי להניח תשתית משפטית לביטול זכותו
של
התובע.
מקובלת
עלינו קביעתו של בית משפט קמא, כי עניינו של המערער כאן
שונה
מהענין שנדון בפרשת אזולאי. בענין אזולאי נדונה שאלת תוקפה של
התחייבות
מתישבים במושב בה הצהירו כי נכדם ואישתו יקבלו את ההחזקה
הבלעדית
במשק כבן ממשיך. גם שם, כמו בענייננו, היו ההורים-המתישבים רק
בני
רשות בחלקה. באותו מקרה קבע בית המשפט כי ההתחיבות האמורה חסרת
תוקף,
שכן היא סותרת את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 - האוסר
על
עסקאות בירושה עתידית. בית המשפט, מפי הנשיא שמגר, קבע כי גם זכויות
של
בר-רשות, אף שהן זכויות אישיות, עשויות להיות זכויות שניתנות להעברה
לאחר,
ומכאן שהוראת סעיף 8 לחוק הירושה חלה עליהן. במלים אחרות, בית
המשפט
קבע כי העובדה שהזכויות של מתישב במושב אינן מגיעות כדי זכויות
בעלות
או חכירה אינה כשלעצמה משנה את מהותן כזכויות הניתנות להעברה,
ובכלל
זה להורשה. משקבע בית המשפט כי לא הוטלו באותו מקרה מגבלות על
העברת
הזכויות בדרך של ירושה, הרי שנסיון להעביר את הזכויות לאחר המות
הינו
עסקה בירושה עתידית האסורה על פי הוראות סעיף 8 לחוק הירושה,
תשכ"ה-1965.
לפיכך, נקבע כי ההתחיבות של המתישבים באותו מקרה בטלה.
בפסק
הדין בענין אזולאי הנ"ל ראה הנשיא שמגר לאבחן את המקרה
שבפניו
מהמקרים האחרים בהם דן בית המשפט בסוגיות הבן הממשיך. (ראו למשל
ע"א
633/82 לוקוב ואח' נ' מגדל ואח' (לא פורסם); ע"א 390/85 הדרומי נ'
אסיאס
ואח' פ"ד מא(3) 726, 730.). בפסקי דין אלו נקבע כי אם בעל הקרקע
מלכתחילה
מחכיר את הקרקע תוך הטלת תנאים על עבירותה, הרי אז לא יוכל
החוכר
או בר-הרשות להעביר את הנכס בניגוד לאותם תנאים. בלשונו של הנשיא
שמגר:
"חוזה
החכירה היוצר את הזכות של החוכר גם שולל מראש את זכות החוכר להוריש כרצונו את זכות החכירה. החוכר אינו יכול להוריש מה שאין
לו ומה שיש לו מוגבל מראש על פי החוזה שיצר את הזכות. המגבלה בעבירות הזכות היא
חלק
מהותי של זכות החכירה עצמה."
ע"א
633/82 (פרשת לוקוב הנ"ל). ראו גם ע"א 390/85 (ענין הדרומי הנ"ל)
בעמ'
730.
ברי
כי גם זכויות של בר-רשות (שאינן מגיעות לכדי זכויות של חכירה)
אינן
ניתנות להורשה אם ההסכם מכוחו ניתנו הזכויות אינו מתיר זאת. אם
נותן
הרשות מגביל את עבירות הזכות ואוסר על העברתה בירושה, הרי בר-הרשות
אינו
יכול להוריש את זכויותיו. (ראו גם ע"א 260/65 חייקין ואח' נ' ממר
ואח'
פ"ד יט(4) 183, 190). אף בענין אזולאי מבהיר הנשיא שמגר כי רשות
השימוש
ניתנת להעברה רק בכפוף להיתר המשתמע מתנאי החוזה או ממכלול
הנסיבות
(ראו בענין אזולאי לעיל, בעמ' 481). לפיכך, כשחוזה החכירה או
הרשות
קובע את זכות החכירה או הרשות לתקופת חייו של המתיישב מבלי שאלה
יהיו
לחלק מעזבונו, התוצאה היא כי זכותו בנכס אכן אינה חלק מעזבונו.
לכאורה
על פי ההסכמים שהוצגו בפנינו, ושהיו כפי הנראה מקובלים
במושבים,
הבן הממשיך - שמקבל את הזכויות אחרי מות הוריו - נקבע מראש על
ידם,
כשהאגודה והסוכנות נותנות הסכמתן לכך, אולם את הרשות להחזיק במשק
הוא
מקבל מכח ההסכמה האמורה.
בענין
אזולאי לא היה בפני בית המשפט המסמך אשר העניק את זכות
השימוש
להורים ולאגודה השיתופית המיישבת. מתוך העובדות שהיו בפניו הסיק
בית
המשפט כי זכות השימוש של המתישב באותו מקרה ניתנת להעברה בכפוף
להסכמת
הסוכנות באשר למיהותו של הנעבר.
לעומת
זאת בעניננו מצוי החוזה המשולש - אשר על יסודו ניתן פסק
הדין
בבית משפט קמא - בפנינו. בסעיף 20(ה)(1) לחוזה נקבע כך:
"במקרה
של פטירת חבר האגודה או מתישב בישוב יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותר בחיים.
באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתישב בישוב שנפטר יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך
שנקבע על ידי ההורים ושאושר על ידי המיישבת...."
עוד
הוסכם ברישא של סעיף 20 (ה) כך: "למען הסר ספק מוצהר ומוסכם בזאת כי אין באמור
בסעיף זה כדי לשנות את מהות זכויותיו של חבר באגודה כזכויות בר רשות בלבד שאינן חלק
מעזבונו...". [ההדגשות הוספו].
ניתן
אם כן לראות כי הזכויות הוקנו לאגודה המישבת כשזו מוסמכת
להעבירם
לחבריה תוך הגבלות מפורשות על עבירותן, ובתנאי שהן לא יכללו
בעזבונו.
לאגודה המיישבת ולחבריה המתישבים אין יותר ממה שניתן להם בהסכם
המשולש.
מכאן שעל פי ההסכם העומד לפנינו הזכויות במשק אינן חלק מעזבונה
של
האם, ואינן כפופות להוראות סעיף 8 לחוק הירושה. זכויות אלו יעברו על
כן
לבן הממשיך על פי הקבוע בהסכם המשולש. בעניננו אין מחלוקת שהבן
הממשיך
הוא דוד - המשיב בערעור זה. לפיכך דין ערעור זה להדחות.
לא
מיותר יהיה להוסיף, שגם המערער הסכים בכתב הגנתו (סעיף 26(א))
-
וכן בסיכומיו - שאין המשק מהווה חלק מעזבון האם.
5. יצויין כי גם אם צודק היה המערער בפירוש שהוא
נותן להלכת אזולאי,
לא
היה בכך כדי לסייע לו. בסוף פסק הדין בענין אזולאי הוסיף הנשיא שמגר
את
הדברים הבאים:
"אין
צורך לומר, שפניו של האמור בפסק דין זההוא מעתה ואילך, ואין לכך השלכה בדיעבד."
המילים
הללו אינן תוספת שיגרתית בפסק דין. ברי כי בהוספתן התכוון
הנשיא
שמגר כי גם אם הגיעה השעה
לשנות מההסדרים שהיו קיימים בדרך כלל
במושבים שהם אגודות שיתופיות, ולבחון האם
ראויים הם, הרי יש לעשות כן רק
מכאן ולהבא ולא לערער רטרואקטיבית הסדרים
שהיו קיימים עשרות בשנים.
בעניננו
נפטרה אמם המנוחה של בעלי הדין למעלה מ-7 שנים לפני שניתן
פסק
הדין בענין אזולאי. המשיב רכש את זכויותיו במשק כבן ממשיך לכל
המאוחר
בעת פטירת אימו ב-1983, ולאור הדברים שנאמרו בסיפא של פסק הדין,
אין
תוצאותיה של הלכת אזולאי חלות על תקופה זו.
6. בבש"א 6209/95 ביקשו המערערים לצרף ראיה
נוספת בערעור. הראיה אותה
מבקשים
המערערים לצרף היא ההסכם המשולש שהיה בתוקף משנת 1984, בטענה כי מכאן ניתן ללמוד
על ההסכמים שהיו בתוקף בעת פטירת אמו של המערער.
לטענתם,
על פי הסכם זה אין מניעה לראות בזכויות המנוחה במשק חלק
מהעזבון.
אינני
מוצאת לנכון לקבל את הבקשה. הראיה אותה ביקשו המערערים לצרף
היא
הסכם משנת 1984. בבקשתם לא נתנו המערערים נימוק המצדיק קבלת ראיה
בשלב
הערעור, כאשר ראיה זו היתה קיימת עוד בראשית הסכסוך ולא היתה כל
מניעה
להביאה בפני הערכאה הראשונה. מה גם שההסכם האמור אינו מתייחס
לתקופה
הרלבנטית לשאלה שבפנינו.
7. משקבעתי כי אין להתערב במסקנת בית המשפט קמא
לפיה זכויותיה של
המנוחה
עברו לידי המשיב מכוח היותו בן ממשיך (בהתאם להוראות ת/1), מתיתר
הצורך
לדון בזכויות הצדדים לפי סעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, שכן
השופט
קמא קבע באופן חלופי כי יש לסעיף זה תחולה בנסיבות הענין רק אם לא
תאושר
התוצאה שנקבעה כאמור.
אין
בתוצאה אליה הגעתי כדי לייתר את החזרה על הדברים שהוסיף הנשיא
שמגר
בשולי פסק דינו הנ"ל בענין אזולאי.
"בשולי
הדברים יש לשוב ולהדגיש את אשר נאמר, לא אחת, והוא שהיעדר הגדרה משפטית ברורה של זכויותיו של חבר מושב,
ובכלל זה העמדתו כיום בגדר בר-רשות בלבד, אינם מניחים את הדעת. מן הראוי שנושאים
אלה יזכו לעיון מחדש, כדי
שזכויותיו של מי שמשקיע שנותיו, כוחו ואונו במשק
חקלאי יוכרו ויעוגנו כדבעי, וכדי שיוסרו אי-הבהירויות והספקות בסוגיה זו".
הבעיות אליהן הפנה הנשיא שמגר עוד לפני
שנים טרם באו על פתרונן הכולל, וראוי היה כי ייעשה כן.
על
יסוד האמור, ראיתי לדחות ערעור זה.
ע"א
4690/93
8. המערער בע"א 4690/93 הוא האח דוד
(שיכונה להלן "המערער"; אחיו -
עמוס
- ורעיתו יכונו להלן "המשיבים") אשר נקבע כי הינו זכאי להחזיק במשק
כבן
ממשיך, והוא מערער על כך שבית המשפט נמנע מלדון בתביעתו לסילוק ידו
של
אחיו המחזיק בבית אימו ובנגריה המצויה במבנה שבתוך המשק.
בית
המשפט המחוזי אכן נמנע בהחלטתו מלהתייחס לסעד הפינוי או סילוק
היד
אשר נתבקש לתיתו כחלק מהתביעה שהתבררה בפניו.
דומה
שצודק המערער כי עם מתן ההצהרה על היותו בעל הזכויות במשק,
היה
על בית המשפט להעניק את הסעד המתבקש מהצהרה זו, כפי שנתבע.
בית
המשפט לא ראה לעשות כן כשנתבקש לכך בנפרד על פי סעיף 81 לחוק
בתי
המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, בקובעו כי אי מתן צו פינוי איננו
בבחינת
טעות קולמוס.
אכן,
בשלב האמור סיים בית המשפט את מלאכתו ולא יכול היה עוד ליתן
את
הסעד המבוקש, אולם נראה כי ראוי היה לעשות כן בפסק הדין שניתן.
לפיכך,
לדעתי, מן הראוי לקבל את הערעור ולצוות על פינוים וסילוק ידם של
המשיבים
מהמשק נשוא המחלוקת.
9. המשיב בע"א 4690/93 - עמוס - טען
בסיכומיו שבפנינו, כי אין להורות
על
פינויו ללא מתן פיצוי מתאים על חלקו במשק, ואולם הבסיס המשפטי לטענה
זו
לא הוברר כל צרכו. בכתב הגנתו טען המשיב, כי מעמדו במשק הוא של דייר
מוגן
(סעיף 26(ה)). טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא, ואין יסוד
להתערבותנו
בקביעה זו. בסיכומיו בפנינו (סעיף ג(3)) מעלה המשיב תיזה
שונה,
וטוען כי הוא בר-רשות במשק. אך טענה זו לא הועלתה בכתב הגנתו בבית
משפט
קמא, וממילא לא נקבע לגביה כל ממצא על ידי בית משפט קמא.
מכל
מקום, אפילו היינו סבורים כי מעמדו של המשיב במשק היה כשל
בר-רשות,
כנטען על ידו לראשונה בסיכומים בשלב הערעור - וממצא כזה אין
בפנינו
- הרי שגם אז לא ניתן לקבוע בהליך בשלב הנוכחי את זכאותו של
המשיב
לפיצוי. המשיב לא עורר בכתב הגנתו בבית משפט קמא כל טענה בדבר
זכאותו
לפיצוי, וזכותו לפיצוי בגין חלקו במשק או השקעותיו בו לא הוכרה
על
ידי בית משפט קמא - בית המשפט כלל לא נדרש לטענה זו. בנסיבות אלה, לא
הונחה
כל תשתית המאפשרת קביעה כי המשיב אמנם זכאי לפיצוי כטענתו. אפילו
ייקבע
כי המשיב זכאי לפיצוי, אין בסיס עובדתי המאפשר לאמוד את שיעור
הפיצוי
לו הוא זכאי.
לא
מצאנו, אם כן, כי יש להתנות את סילוק ידם של המשיבים מן המשק
בתשלום
של פיצוי. לפיכך, ראינו להורות על סילוק ידם ללא תנאי. עם זאת,
ומבלי
שנחווה דעה לגופן של טענותיהם לענין זה, נשמרת למשיבים זכותם
לתבוע
בהליך נפרד פיצויים בקשר לענין זה.
התוצאה
היא, שאנו מורים על סילוק ידם של המשיבים בע"א 4690/93
(המערערים
בע"א 3836/93 - עמוס ויפה ברמלי) מן המקרקעין לא יאוחר מיום
1.4.97,
וזאת ללא כל קשר לתביעה לפיצויים אם תוגש.
המערערים
בע"א 3836/93 ישאו בהוצאות המשיב בע"א 3836/93 בסך
10,000
ש"ח.
השופט
ת' אור:
אני
מסכים.
השופטת
ט' שטרסברג-כהן:
אני
מסכימה.
הוחלט
כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.
ניתן היום, כ"ג בחשון תשנ"ז
(5.11.96).
----- סוף פסק הדין -----