בג"צ התימנים בנושא אדמות פיק"א בפוריה

4.3.2003

 

בבית המשפט העליון   בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ  7823/02

בפני:                           כבוד השופטת ד' ביניש

                                   כבוד השופט א' ריבלין

                                   כבוד השופט א' גרוניס

 

העותרים:                   1. לוי יפת

                                   2. לוי שמעון

                                   3. לוי רחמים

                                   4. לוי ישי

                                   5. לוי אשר

                                   6. לוי נתן

                                   7. לוי דני

                                   8. לוי יאיר

                                  

                                   נ  ג  ד

                                                               

המשיבים:                   1. מינהל מקרקעי ישראל

                                   2. מועצת מקרקעי ישראל

                                   3. קרן קיימת לישראל

                                   4. בני פוריה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ

                                  

בשם העותרים:           עו"ד א' ואש

בשם המשיבים 3-1:    עו"ד א' קורן

בשם המשיבה 4:         עו"ד י' קורין

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

                                  

 

פסק-דין

 

השופט א' גרוניס:

 

1.      עתירה זו מהווה ניסיון נוסף מצידם של העותרים לקבל זכויות לגבי 1,000 דונם מאדמות הישוב הידוע בשם פוריה, כפר עבודה (להלן - פוריה). נסיונותיהם הקודמים של העותרים במשך 20 השנים האחרונות נכשלו, ואף ניסיון זה דינו להיכשל.

 

5129371

2.      העותרים מתגוררים מאז עלייתם ארצה בשנת 1949 בפוריה. היישוב הוקם על אדמות של חברת פיק"א (היא החברה להתיישבות היהודים בארץ ישראל). באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת סיימה פיק"א את פעילותה והעבירה את הקרקעות שבבעלותה למשיבה 3. עם סיום פעילותה, הוציאה פיק"א תזכיר בו הייתה התייחסות, בין היתר, לפוריה. באותו תזכיר נאמר, כי סוכם עם גורמים שונים ש-850 עד 1,000 דונם יחולקו למי שכונו "תימני פוריה". העותרים טוענים, כי הם הם תימני פוריה ומכאן זכותם למקרקעין. טענותיהם של העותרים הועלו על ידם, כאמור, בהליכים משפטיים רבים בבתי המשפט לדרגותיהם השונות. לא נמנה את כל אותם הליכים ונסתפק בציון חלק קטן מהם. נוסיף במאמר מוסגר, כי בית משפט זה הביע דעתו, בעניין שהעותרים לא היו צד בו, כי התזכיר של פיק"א אינו מהווה התחייבות בעלת  נפקות משפטית (בג"צ 219/81  שטרית נ' שר החקלאות, פ"ד לז(3) 481, 489).נ

 

3.      בשנת 1977 הגישו העותרים תובענה לבית משפט השלום בטבריה (ת"א 632/77). בתובענה הם עתרו לסילוק ידם של אחרים מן המקרקעין, על יסוד הטענה שלהם יש זכויות במקרקעין. המשיב 1, שהיה אף הוא בין הנתבעים, הגיש תביעה שכנגד בה ביקש סילוק ידם של העותרים ממקרקעין שהוחזקו על ידם שלא כדין. בעלי הדין הגיעו בשנת 1979 להסכמה, לפיה המחלוקת תתברר בפני ועדת ההחכרות המחוזית של המשיב 1. בהמשך, נתקבלה החלטה אצל המשיב 1 להקים צוות לבדיקת העניין ואכן מונה צוות בראשותו של פרופ' שמואל פוהורילס, הכל בהתחשב בהסכמתם של המעורבים. הצוות המליץ, בשנת 1984, בין היתר, שלעותרים יוחכרו 5 נחלות בשטח כולל של 200 דונם. בעת שהתיק היה תלוי ועומד בבית המשפט השלום בטבריה נדונו מספר עתירות בפני בית משפט זה. העותרים גורסים, כי שר החקלאות דאז, מר פסח גרופר, הקפיא את ההמלצות של הצוות בראשות פרופ' פוהורילס. המשיבים גורסים מצידם הם, כי שר החקלאות שכיהן לאחר מכן, מר אריק נחמקין, ביטל את החלטת ההקפאה. אין סיבה להידרש לשאלה האם אכן בוטלה ההקפאה. הטעם לכך פשוט: ביום 19.12.84 ניתן על ידי בית המשפט השלום בטבריה פסק דין בו אומצה המלצתו של דו"ח פוהורילס. כמו כן נצטוו העותרים לסלק ידם מיתרת המקרקעין. עוד יצוין, שבהחלטה שניתנה בבית המשפט השלום ביום 15.7.84 נקבע, כי מתן פסק דין בתובענה המאשר את הדו"ח יעוכב עד תחילת חודש אוקטובר 1984, על מנת שהצדדים יוכלו לעתור בתקופת הביניים לבית משפט זה באשר לדו"ח. פסק הדין של בית משפט השלום הפך חלוט, לאחר שנדחתה בקשתם של העותרים להאריך המועד להגשת ערעור.

 

4.      הליך נוסף בפרשה התנהל אף הוא בבית משפט השלום בטבריה (ת"א 515/81). מדובר בתביעה של המשיב 1 נגד העותרים ואחרים. בפסק דין שניתן ביום 6.6.83 נצטוו הנתבעים לסלק ידם מן המקרקעין. גם פסק דין זה הפך חלוט. כנראה שכל אחת מן התביעות שהגיש המשיב 1 התייחסה לשטחי מקרקעין שונים. מכל מקום, ברור שעתירתם הנוכחית מתייחסת לאותם מקרקעין שהיו נשוא ההליכים הנזכרים. במהלך השנים התנהלו הליכים משפטיים נוספים בין המשיב 1 לבין העותרים, ואף בין העותרים לבין אחרים. בהליכים שהגישו העותרים נגד אחרים הם טענו, בין היתר, לזכויות הנתונות להם במקרקעין ושלפיהן הם זכאים לתבוע סילוק יד של האחרים.

 

5.      המשיב 1 חזר והביע במהלך השנים את נכונותו ליישם את דו"ח פוהורילס, בין השאר, לעניין החכרה של 4 נחלות (לאחר שנחלה אחת הוחכרה למר שלום לוי). ברם, העותרים ממשיכים ועומדים על טענותיהם המקוריות. אף לאחר הגשתה של עתירה זו גילה המשיב 1 נכונות להגיע להסדר עם העותרים. משהובעה עמדתו של המשיב 1, המוכן אף היום להגיע להסדר כאמור, הוצע לעותרים פעמיים בהחלטות של בית משפט זה, לשוב ולשקול עמדתם. חרף כל זאת, מעוניינים העותרים להמשיך בהליך הנוכחי.

 

6.      דינה של העתירה להידחות על הסף. כפי שתואר, וזאת על קצה המזלג, העותרים שבים ומעלים טענות שנדחו בהליכים קודמים. בין אם קיים מעשה בית דין ובין אם לאו, אין זה מתקבל על הדעת שכיום, קרוב ל-20 שנה לאחר שניתנו פסקי הדין בבית משפט השלום בטבריה, יתאפשר לעותרים להעלות מחדש בבית המשפט הגבוה לצדק את השגותיהם ומענותיהם לגבי המקרקעין. מדובר בשיהוי חריג לפי כל קנה מידה. כבר צוין, כי עוד בהחלטתו של בית המשפט השלום מיום 15.7.84 ניתנה אפשרות לעותרים לעתור בפני בית משפט זה ובלבד שהדבר ייעשה לפני חודש אוקטובר 1984. העתירה שבפנינו הוגשה בחודש ספטמבר 2002. התיאור המקוצר של השתלשלות העניינים מגלה לא רק שיהוי מופלג, אלא אף שימוש לרעה בהליכי משפט.

 

7.      אי לכך, העתירה נדחית על הסף. העותרים ישאו בשכר טרחת עורך דין לזכות המשיבים 3-1 בסכום של 10,000 ש"ח ובאותו סכום לזכות המשיבה 4.ב

 

         ניתן היום, ל' באדר א' תשס"ג (4.3.03).ו

 

         ש ו פ ט ת                              ש ו פ ט                             ש ו פ ט