עמותת אדמתי
חסר רכיב

פס"ד מחוזי זכויות היסטוריות חפציבה/בית אלפא

23/05/2018

                       31.10.2017                

 

בית המשפט המחוזי בנצרת

 

31 אוקטובר 2017

ת"א 96-08 קיבוץ חפציבה ואח' נ' קרן קיימת לישראל

 

 

בפני

כב' הנשיא אברהם אברהם

 

תובעים

 

1.קיבוץ חפציבה

2.קיבוץ אלפא

 

נגד

 

 

נתבעים

 

1. קרן קיימת לישראל
2. מינהל מקרקעי ישראל

 

בשם התובעים – עו"ד ד' בסון ו-י' יצחקי

בשם הנתבעים – עו"ד ת' אלתר

 

חקיקה שאוזכרה:

חוק-יסוד: מקרקעי ישראל: סע'  1

חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958: סע'  9

חוק הקרקעות העותמני: סע'  78

 

ספרות:

י' ויסמן, דיני קניין, החזקה ושימוש (תשס"ו-2005)

 

 

כתבי עת:

יהושע ויסמן, "ההתיישנות והמדינה", משפטים, יד (תשמ"ד-תשמ"ה)

 

מיני-רציו:

* נדחתה תביעה להצהרה על זכויות קיבוצים באדמה הרשומה בבעלות קק"ל, בטענה שמייסדיהם נטלו חלק במימון רכישת הקרקע. זאת, הן מחמת התיישנות והן משום שלא הוכחה רכישת האדמות.

* דיון אזרחי – התיישנות – קיומה

* מקרקעין – בעלות – תביעת בעלות

* קניין – מקרקעין – מקרקעי ישראל

.

תביעה להצהרה על זכויות קניין של התובעים, שני קיבוצים שיתופיים, באדמה הרשומה בבעלות הקרן הקיימת לישראל, נוכח העובדה כי מייסדיהם נטלו חלק במימון רכישת הקרקע.

.

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:

על פני הדברים נהיר כי התובענה התיישנה, נוכח חלוף כתשעים שנה מאז המאורעות המבססים את זכות הבעלות בקרקע. לגופו של עניין, לכספים שגייסה קק"ל לשם מפעל גאולת האדמות בארץ ישראל, התייחסה קק"ל כתשלום שנועד לרכישת קרקעות בארץ ישראל עבור הלאום, כאשר המתיישבים עצמם הם חלק מתפיסה זאת. בכל ישוב שהוקם, יהא סוגו אשר יהא, השקיעו מתיישביו ממרצם ומאונם לפיתוח האדמות עליהן הוקם היישוב. אין לתרגם השקעות אלה לזכות בעלות או דומה לה. לא הוכח כי מפעל "המושבות הארציות" היה שונה ממפעלים אחרים לגיוס כספים עבור קק"ל, או החריג עצמו מעיקרון היסוד לפיו קרקעות קק"ל אינן נמכרות אלא מוחכרות בלבד. הוכח כי מפעל "המושבות הארציות" גייס כספים מקהילות יהודיות בניכר, בדרך של מתן זכות קדימה להתיישבות ביישוב שחבריו ממוצא דומה, בלא שהנדבן והקהילה הנתרמת רוכשים זכויות כלשהם בקרקע. כספי המפעל שימשו לביסוס הקבוצות באדמותיהן, ולא כתשלום עבור רכישת אדמות. גם המערכת ההסכמית בין קק"ל לבין התובעים ציינה את מעמד התובעים כחוכרים, ואת זכות קק"ל להשיב לידיה את האדמות. טענת התובעים לדחיקת זכויותיהם כמחזיקי הקרקעות, לא נתבססה.

 

 פסק דין

 

 

1.        במוקד ההליך – טענתם של התובעים, שני קיבוצים שיתופיים למרגלות הגלבוע, לזכויות קניין באדמה הרשומה בבעלות הקרן הקיימת לישראל (להלן: קק"ל), והמנוהלת באמצעות רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), נוכח העובדה כי מייסדיהם נטלו חלק במימון רכישת הקרקע. טרם נתאר את השתלשלות העניינים שהביאתנו עד הלום, נעמוד בקצרה על הרקע ההיסטורי והמשפטי הצריך לנו לשם הכרעה בתובענה.

מבט־על היסטורי

2.        ראשית שנות העשרים של המאה הקודמת היו שנים מכוננות בהוויה הציונית, בפרק ההיסטורי של שיבת העם היהודי לארצו. בתקופה זו פעלו המוסדות הציוניים נמרצות לרכישת קרקעות והקמת יישובים בארץ ישראל. גולת הכותרת של תקופה זו באה לידי ביטוי ב"גאולת העמק" – רכישת אדמות מסיבית בעמק יזרעאל. מהלך זה הפך את האזור לערש ההתיישבות העובדת, כנושאת את דגל הגשמתו של המפעל הציוני.

3.        הרוח החיה מאחורי רעיון גאולת קרקעות העמק היה יהושע חנקין, שפנה למשפחת סורסוק, שבבעלותה היו אדמות בעמק, וביקש לרכוש את אדמותיה. באוקטובר 1920 חתם חנקין עם משפחת סורסוק על הסכם לרכישת עשרות אלפי דונמים מאדמותיה שבעמק, ביניהן אדמות גוש "נוריס מזרח". לאחר חתימת החוזה פנה חנקין לנציגות קק"ל, וביקש ממנה להירתם להשלמת העסקה ולהעברת הבעלות בקרקע על שמה. חנקין הזהיר: "אם תחליטו בשלילה והקניה תבוטל, אבדתי כאשר אבדתי, אבל תקומה לאדמה הזאת לא תהי עוד" (משה סמילנסקי, יהושע חנקין, ירושלים תש"ו, ע' פ"ו).לאחר פולמוס אושרה הרכישה בדירקטוריון קק"ל, ובאוגוסט 1921 נרשמה חטיבת הקרקע על שם קק"ל. תשלומיה של עסקת הענק נמשכו מספר שנים לאחר חתימת החוזה.

4.        בשנת 1922 הוקמו על אדמות נוריס מזרח, זה לצד זה, הקיבוצים בית אלפא וחפציבה. קיבוץ בית אלפא הוקם על ידי חברי תנועת "השומר הצעיר", אשר רוב מייסדיו עלו מגלציה. קיבוץ חפציבה נוסד על ידי חברים שמוצאם מצ'כוסלובקיה. הקיבוצים הוקמו על אדמת טרשים, וחבריהם נאלצו להתמודד עם תנאי שטח קשים – ביצות, מחלות, התנכלויות, מאורעות ונזקי טבע.

5.        קק"ל, כחלק מפעילותה לגיוס כספים, קשרה קשרים עם קהילות יהודיות שונות בְּמפעל, שכינויו היה "מושבה ארצית". באמצעות מפעל זה גויסו כספים מקהילות יהודיות תחת הבטחה ל"קולוניזציה עדתית" – התחייבות ליישב חברים מאותה הקהילה התורמת בגולה, במושבה החדשה המוקמת בארץ ישראל, בעבור תרומתם. על מהותו וטיבו של הסדר זה עוד נרחיב.

מבט־על למצב המשפטי

6.        לשם השלמת התמונה עלינו לעמוד גם על הסדרי הרישום והבעלות במקרקעין, ממועד רכישתם ועד ימינו. קק"ל החלה את פעילותה בשנת 1901, במטרה לרכוש אדמות בארץ ישראל עבור העם היהודי. עקרון יסוד בהקמת קק"ל, שזכה לעיגון בתקנותיה, הוא עקרון הבעלות לצמיתות של העם היהודי על הקרקעות שתירכשנה. עקרון הבעלות הציבורית עוגן לימים בסעיף 1 לחוק-יסוד: מקרקעי ישראל, הקובע בזו הלשון: "מקרקעי ישראל, והם המקרקעין בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל, הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת".

           משקיבל עיקרון הבעלות הציבורית על מקרקעי המדינה מעמד חוקתי, חוקק גם חוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960, אשר מטיל את מלאכת ניהול מקרקעי המדינה על מועצת מקרקעי ישראל ועל מינהל מקרקעי ישראל (כיום רמ"י), אשר מחכירים את הקרקע לחוכרים שונים. כיוון שרמ"י מנהלת את מקרקעי המדינה כנאמן הציבור ולטובתו, ונוכח שינוי הצרכים מעת לעת, נהוג היה לשלב בהסכמי חכירה תניות גמישות העשויות לאפשר התאמה של ההסכם לשינויים שצופן העתיד (יהושע ויסמן דיני קניין החזקה ושימוש 319 (2005) בעמ' 323). כך למשל, בחוזי חכירה מקובלים, הותיר לעצמו המחכיר (המינהל או רמ"י) זכות לצמצם את השטח המוחכר; לשנות את דמי החכירה על פי הערכה מחודשת של שווי הקרקע מעת לעת; הוטל איסור על שינוי תכלית החכירה, אלא בהסכמת קק"ל; ועוד כיוצ"ב.

           בענייננו, חוזי החכירה הראשונים נחתמו בין קק"ל לבין התובעים בשנות הארבעים של המאה הקודמת. במרוצת שנות החמישים נחתמו חוזי משבצת בין קק"ל לבין הקיבוצים למשך שלוש שנים. עם הקמת המינהל בשנת 1960, נחתמו עמו חוזי חכירה תלת שנתיים. עם השנים חלו תמורות גם בגודל השטח המוחכר, ושטחים נוספים הועמדו לרשות התובעים. בשנים 1989 ו-1990, לאחר משא ומתן שהתקיים לאורך שנים אחדות, חתמו הקיבוצים חפציבה ובית אלפא על חוזי חכירה ל-49 שנה.

7.          בליבם של חוזי החכירה של המינהל, כדוגמת אלה עליהם הוחתמו המתיישבים, עומדת התפיסה לפיה קרקע חקלאית נמסרת לחוכריה לצורכי חקלאות ולכל הצרכים הנלווים. על כן נקבעו דמי חכירה בשיעור נמוך, שיעור המבטא שימוש חקלאי. בהחלטה מס' 1 של מועצת מקרקעי ישראל (מיום 17.5.1965) נקבע, כי במקרים בהם ישונה ייעודה של קרקע המוחזקת באמצעות חוכרים – היא תוחזר למינהל, והחוכר יהא זכאי לפיצויים בשיעור שייגזר מכללים שתקבע המועצה. בעקבות מדיניות זו הוקמה בשנת 1966 ועדת פיצויים, שתפקידה היה לקבוע את שיעור הפיצויים המגיעים לחקלאי בעקבות שינוי ייעודה של הקרקע אותה הוא חוכר, והשבת הקרקע למינהל. בפועל, מדיניות הפיצוי שהנחתה את חברי ועדת הפיצויים הייתה השבה של שווי זכויותיו של החקלאי והשקעותיו בקרקע, כלומר, פיצויים חקלאיים, ללא כל זיקה לערכה של הקרקע לאחר שינוי הייעוד.

8.          בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, עם גל העלייה הגדול מברית-המועצות, נולד ביקוש בקרקע לבנייה למגורים. כיוון שכך ביקש המינהל להמריץ חקלאים להשיב לידיו את הקרקע במהירות. זאת הוא עשה באמצעותן של שלוש החלטות, מספריהן 727, 717, 737 (להלן: החלטות שינוי הייעוד). החלטות אלה נתנו עדיפות כלכלית ניכרת לחקלאים, שכן בבסיסן עמד מתן פיצוי לחוכרים בגובה עשרות אחוזים מתקבולי המינהל, אם יסכימו לביטולם של חוזי חכירה שנחתמו עימם. חישוב זה, שאין לו עיגון בחוזי החכירה של החוכרים, נעשה על-פי ערך הקרקע לאחר שינוי ייעודה, קרי בהתאם לייעודה החדש, ולא עפ"י ערכה החקלאי. שורה של עותרים התקוממו כנגד החלטות חריגות אלה, בטענה כי החלטות על שינויי הייעוד מעניקות יתרון עצום למגזר החקלאי, על פני מגזרים אחרים באוכלוסייה. בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, נדרש לסוגיה בעתירה בבג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, נו (6) 25 (2002) (להלן: בג"צ הקרקעות). ההתדיינות בעתירה נסתיימה בביטולן של החלטות שינוי הייעוד, ובחזרה למתכונת של פיצויים חקלאיים בנסיבות של שינוי ייעוד. מתווה זה לא פגע בזכותו של חוכר ספציפי לטעון לזכויות משפטיות אחרות בקרקע, כפי שהדגים זאת כב' השופט ת' אור  בחוות דעתו לאמור:

"ייתכן גם שהיו מקרים של השתתפות חוכרים או גופים מיישבים בתמורה ששולמה עבור רכישת קרקע שנרשמה על שם קרן קיימת לישראל והוחכרה אחר כך לחוכרים. ייתכן שבמקרים אלה ובמקרים אחרים לחוכרים אלה או אחרים יש זכויות משפטיות העולות על אלה שהמדינה טוענת להן. עניינים אלה ואחרים דורשים ליבון והכרעה משפטית נקודתיים. אין בפנינו תשתית עובדתית שתאפשר התייחסות פרטנית לטענות אלה ולהכרעה בהן. הערכאה המתאימה להכרעה במחלוקות אלה אינה בית-משפט זה" (שם, פסקה 34).

9.        אחר הדברים האלה פנו התובעים להליך שלפנינו, כשהם טוענים כי נטלו בשעתם חלק בתשלום התמורה ששולמה עבור רכישת הקרקע עליה הם יושבים, ועל כן אין להתייחס אליהם כאל חוכרים רגילים בכל הנוגע לזכיותיהם במקרקעין.

ההליך

10.       בטיעוניהם ביקשו התובעים ליתן סעדים אלו:

              הם מבקשים להצהיר, ביחס לשטח המחנה, כמו גם יתר שטחי הקיבוצים, כי לקיבוצים זכות בעלות עליהם, ולחלופין זכות חכירה לדורות, מתחדשת ומהוונת; בכל הנוגע לאדמות היסטוריות הם מבקשים להצהיר על בעלותם בהן, ולחלופין, על זכאותם לחכירה מהוונת מלאה, בדומה למגזר העירוני; עוד הם מבקשים לכלול בחוזה החכירה המהוון שורה של תנאים, בכללם חידוש תקופת חכירה מידי 49 שנים ללא שינוי תנאים, זכות העברה או הורשה עפ"י שיקול דעת הקיבוצים, פטור מוחלט מדמי הסכמה ומדמי היתר, וזכות לביצוע פעולות תכנוניות בקרקע ללא כל תשלום; עוד הם דורשים את תשלום מלוא ההשבחה, אם ישונה ייעוד המקרקעין.

              להוכחת תביעתם הגישו התובעים תצהירים של מספר חברי הקיבוצים־התובעים, להם צורפו מסמכים היסטוריים, וכן שתי חוות דעת של מומחים מטעמם: האחת, חוות דעת כלכלית, שנערכה ביום 01.04.2008 על ידי משה בריקמן; האחרת, חוות דעת היסטורית אשר נערכו על ידי ד"ר אידן ביום 04.02.2013, שהושלמה בחוות דעת מיום 01.07.2014. הנתבעים הגישו, מנגד, את חוות דעתו של פרופ' יוסי כץ מיום 02.03.2010, שהושלמה בחוות דעת משלימה מיום 11.08.2013.

              בעלי הדין הגיעו לידי הסדר דיוני, לפיו בית המשפט יכריע במחלוקת על יסוד החומר שפורט מעלה (קרי תצהירים וחוות דעת), בלא חקירה על המצהירים ונותני חוות הדעת, ולאחר שיוגשו סיכומיהם.

              במאמר מוסגר אעיר, כי התמשכותו של ההליך נבעה, תחילה, מן המחקר ההיסטורי שהיה על שני בעלי הדין (ובעיקר המדינה) לעשות, על מנת לבחון (בארכיונים למיניהם) את שאירע לפני עשרות שנים; ואחר כך – בשל אורכות שביקשו בעלי הדין להגשת סיכומים, בקשות להן נעניתי בשל טיבו המיוחד של ההליך.

טענות התובעים

11.       טוענים התובעים, כי המתיישבים השתתפו ברכישת המקרקעין בשיעור גבוה, המעניק להם זכויות קנייניות במדרג הגבוה ביותר במקרקעין, עד כדי בעלות או חכירה לדורות מתחדשת ומהוונת. לטענתם, כוונת המוסדות הציוניים באותם הזמנים הייתה להעניק למתיישבים זכויות קניין במדרג גבוה, אולם במרוצת השנים, בפרט לאחר כינונו של מינהל מקרקעי ישראל, נדחקו זכויות אלה לקרן זווית. לשיטתם – "כעת המועד להחזיר עטרה ליושנה ולהעניק לקיבוצים ולחבריהם את אותן הזכויות אותן רכשו".

12.       עוד טוענים התובעים, כי בעטיו של מצב כספי קשה אליו נקלעו המוסדות המיישבים בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, וכיוון שלפי הבנתם של המוסדות, הקרקעות שיועדו להקמתם של הקיבוצים־התובעים מצויות היו באזורים מסוכנים להתיישבות, אין זה נכון להשקיע כספים באזורים אלה, נתנו המוסדות למתיישבים לפעול בצורה עצמאית למימון רכישת הקרקע, כמו גם השבחתה.

           באשר למימון רכישת הקרקע נטען מפי התובעים, כי הקרקע עליה נבנו הקיבוצים־התובעים נרכשה בשנת 1921, על ידי גואל האדמות יהושע חנקין, שרכש את הקרקע ממר נג'יב סורסוק. קק"ל מיאנה להיכנס לעסקה כרוכשת, ולכן נדרשה מגבית מאנשים פרטיים לשם השלמת הרכישה. לפיכך, חלק מן התמורה מומנה על ידי חברים ועל ידי בני משפחותיהם של חברי הקיבוצים־התובעים, מימון שנאסף באמצעות הארגונים היהודיים בצ'כוסלובקיה ובמזרח גליציה – ארצות המוצא של חברי הקיבוצים־התובעים, באמצעות הסכמים שנחתמו בין הלשכה הראשית של קק"ל לבין הוועדות הארציות של קק"ל באותן ערים (חוזי פראג וגליציה, בהם נרחיב להלן). התובעים טוענים, כי רישום האדמות על שם קק"ל נעשה בנאמנות עבור המתיישבים. ועוד הם טוענים, כי קק"ל עמדה על זכויותיה, ולא אפשרה למתיישבים להתיישב במקום, לפני שאלה הסדירו התשלום.

           באשר למימון באמצעות השבחות המקרקעין נטען מפי התובעים, כי עפ"י הוראות שונות בחוק העותומאני, קרקע ניתנת לרכישה בדרך של חזקה ועיבוד. בפועל, השקעות הפיתוח שהשקיעו המתיישבים באדמת הטרשים הביצתית, שוות עשרת מונים מערך הקרקע עצמה. כיוון שהמתיישבים הם אלה אשר השביחו את הקרקע והפכוה לקרקע בעלת ערך, הם זכאים לחלק ניכר מזכות הבעלות בה. התובעים מנו את פעולות ההשבחה הרבות שנעשו, לשיטתם, במקרקעין, ובכללן ייבוש הביצות, השקיה, סיקול, בניית בניינים ודרכים, חורשות וגינות נוי, הגנה מפני פולשים ופורעים, הוצאות משפטיות בעטיים של סכסוכי קרקעות עם שכנים ערבים, מימון הוצאות רפואיות למתיישבים שחלו, ועוד ועוד.

           מוסיפים התובעים וטוענים, כי בעבר הייתה מקובלת שיטת רישום, המפרידה בין המקרקעין למחוברים שעליה, שיטה המכונה "אינשאאת". תוך כך הם מבקשים לשכנע, כי הרישום אינו חזות הכל, וכי לקק"ל ולמתיישבים היתה, בזמן אמת, השקפה שונה מהמקובל כיום בכל הנוגע לזכויות באדמה.

13.       נוסף על אלו טוענים התובעים לבעלות בשתי חטיבות קרקע ספציפיות: חטיבת הקרקע שסכסוכה הוכרע אצל "הפקיד המסדר", וחטיבת שטח באדמת הכפר שטה. בכל הנוגע לאדמה שבה עסק הפקיד המסדר נטען, כי ההסכם לרכישת אדמות העמק מידי סורסוק כלל אף 2,000 דונם למרגלות הגלבוע, ותמורתו של שטח זה לא הועברה בזמן הרכישה, עקב טענות שנתעוררו אודות מיקום הגבולות, וערביי הסביבה הגישו תביעת בעלות לגבי השטח. בשנת 1942 קבע פקיד ההסדר (המנדטורי) כי השטחים שבמחלוקת הם בבעלות קק"ל. לטענת התובעים, פסק דינו של הפקיד המסדר הקנה את הזכויות לקק"ל, מכוח עיבודם והחזקתם של מתיישבי חפציבה ובית אלפא. מכך מבקשים התובעים ללמוד, כי הזכויות במקרקעין אלה נתונות למתיישבים. בכל הנוגע לאדמות המכונות "אדמות שטה" נטען, כי אדמות אלה, המשתרעות על פני כ- 16,000 דונם, נרכשו בשנת 1933, והשלימו את מכסת הקרקעות למשקי גוש נוריס. בידי קק"ל לא היו אמצעים לרכישת חטיבת קרקע זו, ולכן נסעו חברי הקיבוצים־התובעים לאירופה והשיגו את הכסף הדרוש מאת נדבנים יהודיים, ובהם נדבן בשם שטיינר, אשר לימים בנה את ביתו בקיבוץ חפציבה. הרישום על שם קק"ל הוא עדות וזכר לנוהג הלאומי שרווח באותה תקופה, לגאול את הקרקע ולרושמה על שם המוסד הלאומי, אולם למתיישבים זכויות באדמה זאת שנרכשה מכספם.

14.       לסיום טוענים התובעים, כי בחוזי החכירה עליהם חתמו במרוצת השנים שולבו תנאים מקפחים, כיוון שנתנו למינהל זכות לשנות ולתקן את תנאי החוזה מעת לעת, כפי שימצא לנכון.

           בנסיבות אלה, נוכח החזקתם בקרקע החל משנת 1922, השתתפותם במימון הרכישה וההשבחות, ואינטרס ההסתמכות, אין להתייחס אליהם כברי רשות, אלא כבעלי זכות חכירה לדורות המתחדשת לצמיתות, ואת השקעותיהם במרוצת השנים יש לראות כתשלום היוון מלא של זכויות החכירה.

טענות המדינה

15.       בראשית דבריה טוענת המדינה להתיישנותה של התובענה. לשיטתה, בג"צ הקרקעות לא יצר זכויות יש מאין, ולא ביטל את דיני ההתיישנות החלים בענייננו. עוד מדגישה המדינה את עיקרון יציבות המרשם: זכיותיה של קק"ל במקרקעין נרשמו בשמה לאחר הליכי הסדר במקרקעין. רישום הבעלות במקרקעין שעברו הסדר מהווה ראיה חלוטה ביחס לתוכנו, כך המדינה.

16.       בטיעוניה מרחיבה המדינה אודות מטרותיו של קק"ל כגוף המחזיק במקרקעי הציבור, ומנוע מהעברתן בכל דרך שהיא לזולת. מניעה זו הייתה ידועה לכל, גם לתנועת העבודה ולגופי ההתיישבות. על כן, כל סיוע או תרומה ניתנו לקק"ל על מנת שהקרקעות תהפוכנה לקניינה של קק"ל לצמיתות.

17.       המדינה עומדת עוד, ובהרחבה, על הסכמי החכירה החוזיים שנחתמו במרוצת השנים בין הקיבוצים לבין קק"ל באמצעות המינהל. לטענתה, אמרת האגב בבג"צ הקרקעות רלוונטית למציאות של שינוי ייעוד במקרקעין, ואין בכוחה לבטל ולשנות תניות חוזיות שנקבעו בשורה ארוכה של הסכמים שנחתמו בין הקיבוצים לקק"ל במהלך עשרות השנים האחרונות, חוזים בהם הודגש מפורשות מעמדם במקרקעין כחוכרים, ומעמדה של קק"ל כבעלים. ככל שלקיבוצים היו טענות בעניין שווי השבחותיהם במקרקעין, היה עליהם להעלותן במסגרת המשא ומתן שקדם לחתימה על חוזה החכירה לדורות.

18.       ועוד טוענת המדינה בסיכומיה, כי יש להבחין הבחנה ברורה בין השתתפות החוכרים ברכישת הקרקע ובהשבחתה, לבין השתתפות הקהילות היהודיות בארצות המוצא. אין זה סביר שיישוב מסוים יקבל יתרון על פני רעהו, רק משום שקהילתו בניכר גייסה כספים רבים יותר. הקהילות שנטלו חלק במפעל "מושבות ארציות" קיבלו תמורה לכספן בדמות מתן זכות קדימה להתיישבות בקרקע, ואין פרוש הדבר כי רכשו זכות להיות בעליהם של המקרקעין. המדינה הדגישה, כי קיבוצי התובעים התיישבו בקרקע עוד קודם למפעל "המושבות הארציות". באותה עת הבעלות במקרקעין הושלמה, והזכויות נרשמו על שם קק"ל. ועוד מוסיפה המדינה, כי הסכמי פראג וגליציה, שנערכו בדיעבד, הם הסכמים פנימיים של שני אגפים בקק"ל. אין מדובר בתרומה חיצונית, ובוודאי שאין בתרומה זו כדי להקנות זכויות במקרקעין לחברי הקבוצה.

19.       באשר לאדמות שטה נטען מפי המדינה, כי ככל שהתובעים העבירו תשלום עבור אדמות אלה, הרי שמדובר בתשלום עבור חכירת חלק מסוים מהמקרקעין. בנוסף, גם אם תתקבל עמדתם כי הקיבוצים השתתפו ברכישה, אזי חלקם בעסקה מהווה חלק קטן מאוד משווי העסקה כולה, מה גם שספק אם מלוא הסכום המוסכם אכן הועבר בפועל.

20.       בכל הנוגע לטענות התובעים בדבר ההשבחות שעשו במקרקעין משיבה המדינה, כי כל הישובים החקלאיים במדינת ישראל השביחו את האדמות בהן הם החזיקו. פעילותם של התובעים בעניין זה אינה שונה מפעילות יתר קיבוצי ומושבי הארץ . בג"צ הקרקעות אינו מאפשר מתווה תביעה על בסיס עילה זו; חוזי החכירה הרלוונטיים קבעו מפורשות, כי בגדר המוחכר מצוי גם הבנוי והנטוע; מרבית פעולות ההשבחה נעשו במימון קק"ל, כאשר קבלני הביצוע הם המתיישבים עצמם, שאף קיבלו שכר עבור פעולתם.

דיון והכרעה

התיישנות

21.       הנתבעים העלו טענות סף שונות, ובראשן טענה להתיישנות התביעה, בשל חלוף כתשעים שנה מעליית המתיישבים לקרקע ועד להגשת בירור התביעה.

22.       על פני הדברים נהיר, כי התובענה התיישנה, נוכח חלוף כתשעים שנה מאז המאורעות המבססים, לטעמם שלהם, את זכות הבעלות (או זכויות דומות לה) בקרקע. טענת ההתיישנות מקבלת משנה תוקף בעניין שלפנינו, כאשר יסודותיו העובדתיים של נושא הדיון ניטעו לפני לא פחות מתשעים שנה. הזמן שחלף שולל, ולמצער מעמיד קושי עצום, בפני הנתבעים להתגונן מפני התביעה. חל בענייננו גם הרציונל האחר העומד ביסודם של דיני ההתיישנות, ועניינו הזכות של בעל דין לוודאות אודות זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, על מנת שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות 'רזרבה כספית' לערער על זכויותיו בחלוף תקופת ההתיישנות; ומנקודת מבטה של מערכת המשפט, עדיף להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה, ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח (ראו נא, בין היתר: ד"נ 20/83 טייכנר נ' אייר פרנס, פ"ד מא(1) 589, 623-602; יהושע וייסמן "התיישנות והמדינה" משפטים י"ד 3 (תשמ"ד)).

.          תביעת התובעים התיישנה, לכאורה, בחלוף עשרות רבות של שנים מאז נולדה העילה. עם טענה זו ביקשו התובעים להתמודד, כשהם מעלים טענות אחדות:-

           טוענים התובעים, כי לפי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מנועה המדינה מלהעלות טענת התיישנות.

           טענה זו אין בה כדי לסייע בידי התובעים. המדינה, ככל בעל דין, רשאית להעלות טענה להתיישנות, על כך אין חולק. בעבר הובעה אי נוחות מהעלאת טענה להתיישנות מפיה של המדינה, ולכן הינחה היועץ המשפטי לממשלה שלא לטעון התיישנות ללא אישורו. לימים נהפך הכלל, וכיום הימנעות מהעלאת טענה להתיישנות טעונה אישור של פרקליט מחוז (ראו נא בג"ץ 2825/04 בארד נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו] (4.12.05)).

.          ועוד טוענים התובעים, כי בג"צ הקרקעות "שינה סדרי בראשית", והוליד את עילת התביעה שלא היתה להם קודם לכן. כיוון שכך, את מניין שנות ההתיישנות יש למנות מיום שניתן פסק הדין, ולא קודם לכן.

           טענה זו אינה משכנעת.

           ראשית, אפילו נניח, לשם הדיון, כי בג"ץ הקרקעות קבע קביעה אודות זכויותיהם של התובעים ושאר קיבוצים בקרקע, הוא לא קבע זכות יש מאין, כי אם – לכל היותר – הצהיר עליה. כיוון שכך, אין לומר על החלטה זו כי היא שהולידה את הזכות בקרקע, וממילא אין לומר על החלטת בג"ץ כי היא מהווה את עילת התביעה. כיוון שכך, את מניין הימים אין למנות ממועד מתן ההחלטה, כפי שטוענים התובעים.

           שנית, אינני סבור כתובעים, כי בג"צ הקרקעות שינה סדרי בראשית, על ידי הכרה בזכויותיהם בקרקע. כזכור, ברקע להגשתה של העתירה דשם עמדה מדיניותה העקבית של מועצת מקרקעי ישראל, לפיה כללו חוזי החכירה תניות המגדירות את מטרת החכירה לעיבוד הקרקע ולמגורים עליה, וכאשר משתנה הייעוד - על החקלאי להשיב את הקרקע, ותחתיה לקבל פיצויים חקלאים בלבד. בשנת 1995 שינתה המועצה את שלוש ההחלטות בעניין שינוי הייעוד, על מנת שהפיצוי שיינתן למתיישבים בגין השבת אדמות ייגזר מערך הקרקע לאחר שינוי היעוד. החלטות אלו בוטלו על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ הקרקעות, כיוון שהן היו בבחינת הענקה מוגזמת ומפלה של זכויות במקרקעין.

           בטרם אחתום פרק זה אומר, כי הערתו של כב' השופט ת' אור בבג"צ הקרקעות, לפיה שמורה למתיישבים עילת התביעה אם יוכיחו השתתפות בתמורה ששולמה עבור רכישת הקרקע, היא בבחינת אמרת אגב שאינה מחייבת; ואף אם נקבלה כמחייבת, יש לראותה בהקשר בו היא נאמרה, קרי עתירה שעניינה פיצויים על שינוי יעוד, ולא כזו המתייחסת למתן זכויות קניין בקרקע, בין בעלות ובין אחרת הדומה לה, כפי שמבקשים התובעים בתביעתם. כיוון שכך, יש לדחות את טענת התובעים בסיכומיהם המשלימים, לפיה התנהלות המדינה עד לפרשת בג"צ הקרקעות כמוה כהודאתה בזכויות התובעים, כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. כאמור לעיל, בג"צ הקרקעות עסק בפיצוי בגין שינוי ייעוד במקרקעין, מנגנון פיצוי שקיים גם לעת הזאת.

           סיכומה של נקודה, לא ניתן לומר על החלטה זו של בג"ץ כי יצרה זכות לתובעים בקרקע, עד כי יש לומר כי מן המועד בו היא ניתנה יש למנות את מניין ימי ההתיישנות, ולא קודם לכן. את מניין הימים יש למנות, כאמור מעלה, מיום שנולדה עילת התביעה, קרי בעת שקרו המאורעות, שלשיטת התובעים הקנו להם בעלות בקרקע, משמע לפני כמאה שנה.

26.       סיכומו של פרק, תביעתם של התובעים התיישנה, ולכן יש לדחותה.

           חרף מסקנתי זו בחרתי להמשיך ולדון בתובענה גופה, ולו משום המשאבים הרבים שהשקיעו שני הצדדים בניהולו של ההליך, ובתוך כך ערכו תחקיר היסטורי שנמשך על פני שנים, כשהם תרים אחר מסמכים ושאר ראיות, ומוציאים כספים רבים אגב כך.

27.       טרם אכנס לעובייה של קורה אעיר, כי ההכרעה במחלוקת שהובאה לפניי היא מורכבת, בראש וראשונה בשל היקף המסמכים, חוות הדעת והראיות שהביאו הצדדים לפניי, ומכך שהיא צריכה קביעת ממצאים בסוגיות היסטוריות. בכגון דא נפסק, כי "קביעת 'האמת ההיסטורית' – ככל שיש קיום למושג מורכב זה – הינה עניין להיסטוריונים ולא לבית-המשפט, שכן קביעתה של אמת היסטורית הינה, במידה רבה, נושא להערכה העשויה להשתנות מחוקר לחוקר ואף מזמן לזמן (ראה: ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3)(2002) בעמ'  257). לפיכך הגישה המנחה היא, כי ככל שישכיל בית-המשפט להימנע מעיסוק במחלוקת בדבר קורותיה של התרחשות היסטורית, כן ייטב (בג"צ 10673/03 מרגלית נ' יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, פ"ד נט(2) 1, 11 (2004)). מתוך נקודת מוצא זאת אפנה אתה לבחינת גרסתם העובדתית של התובעים.

כספי המושבות הארציות

28.       המחלוקת בתיק זה עיקרה בייעודם של כספים שהועברו לקק"ל במסגרת מפעל "המושבות הארציות". לגירסת התובעים, כספים אלה הועברו על ידי "ידידים, קרובים, ומשפחות המתיישבים בארצות מוצאם" לשם רכישת אדמות הקיבוצים (עמ' 8 לחוות דעת אידן). כספים נוספים שילמו הקיבוצים באמצעות הלוואת שנטלו, ולכן הם זכאים לחלק יחסי במימון הרכישה, על ידי כך שתינתן להם זכות קניינית "משודרגת". ועוד טוענים התובעים, כשהם נסמכים על חוות הדעת של אידן, כי מפעל "המושבות הארציות" נעשה בנסיבות בהן קופת קק"ל נותרה ריקה, ולכן נעשתה הרכישה על ידי קק"ל נאמנת ולא כבעלים, והכל על מנת להיעזר במימון על ידי גורמים חיצוניים; הנתבעים טוענים, בתורם, כי כספי "המושבות הארציות" ניתנו כתרומה קולקטיבית וללא כל קשר לשאלת הבעלות, וכי רכישת הקרקעות נעשתה מקופתה של קק"ל.

הסכמי פראג וגליציה

29.       ביום 02.11.1922 התכנסה ישיבת דירקטוריון של קק"ל (נספח כג' לכתב התביעה). בישיבה זו סוכם על פניה שתעשה לוועדת קק"ל בעיר פראג, לשם קיבוץ כספים עבור מושבה ארצית. הפרוטוקול מציין:

"אחרי מו"מ על הצעת החוזה עם ועדת הקק"ל בצ'כוסלובקיה בנוגע לקיבוץ כספים בשביל עבודת ההשבחה במזרח נוריס, לשם התיישבות הקבוצה הצ'כוסלובקית הנמצאת כבר בארץ, הוחלט להכניס בחוזה סעיף כזה: היות ולקק"ל אין שום אפשרות כספית לעשות את עבודות ההשבחה (ז.א רק ייבוש הביצות והספקת מים אך לא עבודות השקאה במזרח נוריס) - תעשה כל העבודות האלו אך ורק על חשבון הכספים שיאספו למטרה זו בצ'כוסלובקיה – ועד אשר יהיה חלק מהכספים לכל הפחות 2,000 לי"ש – לא יחלו בעבודות האלו"

           ביום 09.11.1922 חתמה הלשכה הראשית של קק"ל על הסכם עם הועדה הארצית של קק"ל בעיר פראג (הסכם פראג, נספח י"ט לכתב התביעה). ברישא להסכם נאמר, בין היתר:

"הועדה הארצית בפרג מתחייבת להכניס לקופת הלשכה הראשית של הקרן הקיימת סך של 15,500 לי"ש לתשלום המחיר של 1700 דונם בערך במזרח נוריס והוצאות השבחה (ייבוש הביצות והספקת מים לשתייה ולחקלאות".

בסעיפים 4-5 להסכם נקבע:

"בשל מחסור בכסף, אין הקק"ל יכולה לסדר את עבודות ההשבחה על חשבונה היא, לפיכך תלויה הוצאתן אל הפועל בזה, אם תקבל מצכוסלובקיה את הסכום הנחוץ לכך- אם לא- מתוך החברה הזה תחכיר הלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל לקבוצת "חפצי-בה" את השטח של 1,700 דונם בערך במזרח נוריס בשביל השנה החקלאית תרפ"ג..

אחרי סילוק הסכום של 15,500 לי"ש מצד הועדה הארצית בפרג על חשבון הקרן הצכוסלובקית לקרקעות- על הלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל להחכיר לחברי קבוצת "חפצי-בה" הנוכחיים או בני צכוסלובקיה אחרים במקומם, מוכשרים לעבוד- הרשות בידי הקרן הקיימת לערער על חבר פלוני או אלמוני- שטח של 1,700 בערך בירושה בתנאי החכירה הרגילים של הקהק"ל. זכות הקדימה הבטוחה לקבומת "חפצי-בה" הן לחוזי חכירה זמניים והן לחוזה החכירה בירושה, מבוסס על ההנחה, שבעת כריתת החוזה יהיו בידה האינונטר והבתים או האמצעים הכספיים הנחוצים לכך.."

30.       לטענת התובעים, הסכם דומה בתוכנו להסכם פראג נחתם בין קק"ל לבין הועדה הארצית של קק"ל בגליציה. העתק מהסכם זה לא אותר, אולם ממסמכים שונים ניתן להסיק על קיומו (ראו למשל נספח כו' לכתב התביעה – תזכיר אשר הוגש לחברי דירקטוריון קק"ל באוגוסט 1923, המציין כי נחתם הסכם בין קק"ל לבין האגודה של יוצאי גליציה המזרחית, ליישוב קבוצת השומר הצעיר I בבית אלפא).

31.       מסמכים היסטוריים מקבילים, שתועדו בזמן אמת על ידי התובעים ואנשיהם, שופכים אף הם אור על טיבה של ההתחייבות הכספית במסגרת "המושבות הארציות". דו"ח על פעולת קבוצות חפציבה, קיבוץ א', וקבוצת צבי (יולי – נובמבר 1922) מתאר, כי ההחלטה על התיישבות שלוש הקבוצות בנוריס מזרח נבלמה, בגלל המצוקה הכספית לה נקלע הארגון הציוני (נספח מ' לכתב התביעה). המסמך מתאר, כי הקושי הכספי הוביל את הארגון הציוני למחשבה, כי הקבוצות יגייסו כספים בארצות מוצאן. על סמך הצעה זו נשלחו פרנץ לדרר וד"ר אוסואלד לבל, נציגי קבוצת חפציבה לצ'כוסלובקיה. ממסמך זה עולה, כי הכספים שנאספו בצ'כוסלובקיה ישמשו לקניות לקבוצת חפציבה. המסמך ממשיך ושוטח את אופן פעולת הרכישה, לרבות הקמת מרכז קניות של קרן היסוד; קניות בפיקוח ועדה מיוחדת; בחירה קפדנית של סחורה; מתן עדיפות לרכישה מפירמות יהודיות, ועוד כיוצ"ב. מתוכנו של המכתב מצטיירת תמונה מובהקת של שימוש בכספים לשם קניית סחורות לביסוס הקבוצה באדמתה.

           המסמך מוסיף ומתאר את פועלם של נציגי הקבוצות כתועמלנים עבור קרן היסוד, במהלך מפגשי ערב שנערכו עם חברי הקהילות היהודיות בארצות מוצאם. כך למשל מתואר פועלו של השליח לגרמניה, איש קבוצת חפציבה, ליאו קאופמן:

"מאחר שליאו קאופמן העמיד עצמו לשרות עבודת קרן היסוד למשך שהותו (באירופה) הוא הרצה בשורה של ערים בחוגים ציונים ולא ציוניים.. בהרצאות ניסו לתת תיאור של החיים והתפתחות של הקבוצות. הרושם לרוב היה חזק מאוד. ב"ריינלנד" הוגברה עבודת קרן היסוד באופן ניכר אחרי ההרצאות שמטרתה היתה להגיע לרישום תרומות פי שלוש עד ארבע. התוצאה היתה לרוב טובה" (שם, בע' 5).

           המסמך מציין שורה של ערים בגרמניה בהן הרצה ליאו קאופמן במסעותיו לגיוס הכספים (דיסלדורף, אלברפלד, המבורג, ברלזן, קלן, לייפציג וכו'). המסמך ממשיך ומסכם את מפעל גיוס הכספים וקובע, כי תוצאת הפעולה אפשרה לקבוצות "לגייס במלוא את כל האינוונטר החקלאי, הביתי, עצי הבניין לבנייני משקים, מגורים, לולים ורפת ודמי ההובלה עבורם להוציא חלק מהעצים עד לנוריס" (נספח 5 לנספח מ' לכתב התביעה; וראו גם נספח לד' לכתב התביעה, מכתבה של קבוצת חפציבה למחלקה הכספית של ההנהלה הציונית, המציין כי שליחיהם בארצות המוצא השיגו "את כל האינוונטר הדומם הדרוש לשלושת המשקים").

32.       על מפעל "מושבות ארציות" והתחקות אחר מטרותיו, ניתן ללמוד גם ממסמכי קק"ל. דו"ח קק"ל משנת (נספח כט' לכתב התביעה) מתאר כך:-

"המושבות הארציות הן כעין מסקנא אחרונה של רעיון כבוש העבודה. שטה זאת חלה על ארצות, שיש בדעתן לבסס מספר של עובדים חקלאיים שנתמחו בעבודה בשל קבוץ ארצי ושע"כ הן מעוניינות ביותר בגאולת חלקת האדמה בשביל המושבה על ידי קבוץ כספי מתאים..

באה הלשכה הראשית בנובמבר 1922 בקשר התחייבות עם הוועדה הארצית בצ'כוסלובקיה על ידי חוזה מיוחד, ששימש, אגב, בסיס גם בנוגע לארצות אחרות. הלשכה הארצית התחייבה להמציא לקק"ל את מחיר 1,700 הדונם במזרח נוריס והוצאות הכשרתם, והלשכה הראשית נתנה לקבוצת העובדים חפציבה שעבדה מכבר בארץ, זכות קדימה להתיישב על השטח הנ"ל. זכות כזו על 1,700 דונם סמוך לנקודה הנ"ל נתנה גם לקבוצת השומר הצעיר מגליציה המזרחית לשם ייסוד מושבה לזכר המנוח אדולף שטנד..

בראשית תיאור מפעל המושבות הארציות מציין המסמך:

"מפעל כזה, יש רק ערך תעמולתי ואין המנדב ולא הלשכה הארצית רוכשים בזה זכויות על הקרקע הנגאלת על ידם".

33.         על רקע המטרות המנוסחות בהסכם פראג גופו, כמו גם יתר המסמכים הנלווים, מתבקשת המסקנה לפיה מפעל "המושבות הארציות" לא ביקש להעניק לחבריו זכויות קנייניות, השונות מאלו שהוענקו בחוזי החכירה המקובלים של קק"ל. הכספים הנאספים העניקו, לכל היותר, זכות קדימה להתיישבותה של קבוצה בשטח נתון. המסמכים סייגו וציינו, בזמן אמת, כי איסוף הכספים איננו מקנה זכויות במקרקעין עצמם. בפועל שימשו הכספים לביסוס התיישבות ולרכישת ציוד חקלאי והנדסי. מהמסמכים ניתן ללמוד גם על פער אידאולוגי בין מעבירי הכספים – יהודים מארצות המוצא, לבין הקבוצות הנעברות, אשר לא ראו את תכלית העברת הכספים עין בעין. כך למשל מתואר, כי חברי הקבוצות התנגדו להתיישבות על בסיס עדתי, ואף דחו, לא אחת, כספים שגויסו בדרך התועמלנית, שכן "דירוג הקבוצות המיועד להתיישבות ייקבע אך ורק לפי כושרם מבלי להתחשב בגיבויים הכספי". הקיבוצים לבסוף הכריעו, כי הכספים שיאספו מארצות המוצא ישמשו עבור עבודות השבחה בלבד; אסיפת הכספים אינה נותנת זכות התיישבות לחלוצים מהמדינה התורמת; ככל והנחה זו תבוטל "אסור לא לנצל את הכספים ויש להשתמש בהם לתפקידי התיישבות אחרים הדרושים כרגע" (נספח מ' לכתב התביעה,  עמ' 3).

              ועוד חשוב להדגיש, כי הכספים שנאספו בארצות המוצא, אף אם נאספו לבקשת מתיישבים מקיבוצי התובעים (כדוגמת ד"ר אוסוולד לבל, איש חפציבה, ראו נספח A לחוות הדעת הראשונה של אידן) ניתנו על ידי נדבנים יהודיים בניכר עבור קק"ל.  אבחנה זו נדרשת, שכן ככל וקיימת מערכת יחסים משפטית הרי שהיא קיימת בין הנדבנים לקק"ל, דרבונם של חברי הקבוצה את הנדבנים אינו הופך את מערכת היחסים למערכת יחסים משולשת, ואינה מקנה להם כל זכות.

34.         תימוכין למסקנה לפיה מפעל "המושבות הארציות" לא נתפס על ידי הצדדים כמפעל ייחודי המקנה לשותפים בו זכויות מיוחדות, ניתן לראות בחוות דעתו המקיפה של פרופ' כץ, המומחה מטעם הנתבעים.

              בחוות דעתו מציין כץ, כי קק"ל לא עסקה מעולם ברכישת קרקעות עבור גורמים חיצוניים, ומעולם לא רכשה קרקעות לשם אחזקתן בנאמנות לתקופה מסוימת, על מנת להעבירן בעתיד לגורם אחר. פרופ' כץ אף מדגיש, כי תקנותיה של קק"ל אסרו על קק"ל פעולות מסוג זה, עוד מיום היווסדה בראשית המאה ה-20. ביסודו של איסור זה עמדו שיקולים אידיאולוגיים, שהמשותף להם הוא העיקרון לפיו הקרקעות בארץ תהיינה בבעלות המדינה העתידה לקום. חוות דעתו של כץ בהקשר זה חשובה להבנת תפיסתם של המתיישבים אווירה התרבותית של אותם ימים. חוות דעתה הנגדית של המומחית אידן מטעם התובעים לא הצליחה לסדוק את עיקרון היסוד, לפיו הקרקע נותרת בכל מקרה, וללא סייג, בבעלות הלאום ולא בבעלותם של פרטים, גם כאלה שהשתתפו במימון הרכישה. טענתה כי קק"ל שימשה כנאמנה לרכישת קרקעות, נתמכה על מסמך בודד שנערך על ידי הועד לענייני הקרן הקיימת בישראל מיום 06.01.1921 (נספח ז' לכתב התביעה). מסמך זה נערך כפניה לדירקטוריון קק"ל, בבקשה לאשר את עסקת רכישת אדמות העמק (עסקת חנקין – סורסוק). המסמך מעמיד לדירקטוריון שתי אפשריות לפעולה: האחת, לאשר רכישה של כל השטח בגודל של כ 60,000 דונם; השנייה, להישאר "נאמנה" על יתרת השטח שלא תרצה לרכוש לעצמה, ולמוסרו לחברת הכשרת היישוב כדי שזו תמצא קונים עליו, בשנים הבאות. כיוון שדירקטוריון קק"ל אישר את עסקת המכר באוגוסט 1921, וחטיבת הקרקע הועברה כולה לבעלות קק"ל במועד זה, ברי כי האופציה המוצעת של רכישה בנאמנות, הוסרה מן הפרק. נוכח ממצאים אלה, לא ניתן לקבל את הפרשנות ההיסטורית שמציעה המומחית אידן, על בסיס אותו מסמך, בכל הנוגע לאחזקת קרקעות על ידי קק"ל בנאמנות עבור המתיישבים.

           על דברים אלה אוסיף, כי הגישה או התפיסה הקולקטיבית, לפיה הקרקע שייכת ללאום ואין המנדב רוכש בה זכויות, לא היתה חריגה באותם ימים. בנוף הציוני של השנים ההן משלו בכיפה תפיסות קולקטיביות, שכיום עלולות להצטייר כלוקות באנכרוניזם, תפיסות המתיישבות עם הראיות בתיק זה, לפיהן למתיישבים ולגופים המיישבים לא היתה כל כוונה לקבל או להעניק (בהתאמה) בעלות על המקרקעין עליהם הוקמו הקיבוצים.

35.       סיכום ביניים: מן המקובץ עולה, כי מפעל "המושבות הארציות" נועד רובו ככולו לגיוס כספים לקניית סחורות ולביסוס הקבוצות מבחינה כלכלית. לנגד עיני קק"ל, שיזמה מפעל זה, עמדה ההנחה כי מדובר במפעל, שבינו לבין מתן זכויות במקרקעין לנדבן או לגורם אחר אין דבר וחצי דבר. הסכם פראג, שעליו למעשה מתבססת עילת התביעה הנוגעת לעניין "המושבות הארציות", מציין מפורשת, כי קבוצת חפציבה תקבל את השטחים המיועדים "בזכות קדימה" ו"בתנאי החכירה הרגילים של קק"ל" כלשון ההסכם. נוסף על כך, הזיקה בין ההסכמים לבין הכספים שגויסו בפועל אינה מובהקת. כך למשל, חברי קבוצת חפציבה נסעו לא רק לצ'כוסלובקיה לצורך גיוס הכספים, אלא גם למדינות אחרות, דוגמת גרמניה, והגיעו לבתי נדבנים יהודיים זרים ולא לבתי "ידידים, קרובים, או בני משפחותיהם".

           כיוון שכך, לא יכולתי לראות בסיס לטענה, לפיה מפעל ה"מושבות הארציות" הניח את יסודות בעלותה של קק"ל במקרקעין כנאמנת.

התשלומים עבור רכישת אדמות נוריס

36.       כספי מפעל "המושבות הארציות" שימשו, אם כן, לרכישת האמצעים החקלאיים להקמת הקיבוצים. חרף מסקנה זו סוברים התובעים, כי יש לבחון האם בפועל שימשו הכספים למימון רכישת האדמה, שאם נגיע לכך, אזי חרף המסקנה העולה מן המסמכים, לפיה הכספים שימשו ל"קניות" שונות, יש בכך כדי להקנות זכות לתובעים בקרקע, אף אם לא התכוונו לכך בעת ההיא.

           אינני מסכים עם טענה זו של התובעים, לפיה יש לבחון את ייעודו של המימון ("קניות" או רכישת קרקע) תוך התעלמות מן המערכת ההסכמית ושאר המסמכים. יחד עם זאת, אף אם הייתי מקבל גישה זו, לא יכולתי לראות הוכחה הטענה שלפיה הכספים שימשו לרכישתן של אדמות נוריס.

           את הוכחת טענתם מבססים התובעים על חוות הדעת של המומחית מטעמם, אידן. חוות דעתה הראשונה אינה עוסקת מפורשות בשאלה זו. אדרבא, תוכנה מתיישב עם המסקנה, לפיה הכספים שהגיעו מארצות הגולה שימשו לרכישת הציוד והאינוונטר החקלאי. בחוות דעתה המשלימה שוטחת אידן לראשונה את משנתה ומציינת, כי שאלת מימון רכישת אדמות נוריס "נותרה בלתי פתורה", כיוון שקופת קק"ל וההסתדרות הציונית היו ריקות לאחר מלחמת העולם הראשונה. מצבה הכלכלי הקשה של קק"ל נקשר למימון רכישת האדמות, עם חתימת הסכמי "המושבות הארציות". אידן מטעימה, כי המתיישבים סברו שתינתן להם הזכות ליישוב הקרקע לעולם ועד, ולכן הסכימו לרשום את הקרקע על שם קק"ל, חרף רכישתה החלקית במימונם (עמ' 12 לחוות דעתה הראשית).

           אלא שגרסתה זו של אידן, שהיא עצמה תיארה אותה כבלתי פתורה, אינה יותר מהיפותזה, שלא נתמכה בכל ראיה שהיא. לכן לא יכולתי לקבלה, ולכך אקדיש מלים אחדות עתה:-

37.       אכן, התשלומים עבור רכישת אדמות העמק לא הסתיימו במועד העברת הבעלות. במכתב של הועד לענייני הקרן הקיימת לישראל מיום 06.01.2021 התבקש הדירקטוריון לאשר  את עסקת הרכישה כשהוא מציין, כי זו באה לעולם בזכות הסכמת המוכרים לפריסת המכר לשיעורין:

"הבעלים העשירים דרשו מחירים כאלה שהיו לא לפי כוחנו. אבל בזמן האחרון הצלחנו להשתוות עימם. הצלחנו להשיג הנחה של תלשום דמי הקניה לשיעורין – דבר שלא היה ידוע בדבר ימי קניות קרקעיות בארץ על ידי היהודים. רק על ידי ההנחה הגדולה הזאת יכולנו בכלל לגשת, בזמן המשבר הקשה הזה להגשמת הקנייה" (נספח ז' לכתב התביעה). 

           ממסמכים נוספים ניתן ללמוד, כי התשלומים אכן נעשו בשישה שיעורין (ראו למשל מכתבו של חנקין לנג'יב סורסוק מיום 23.06.1926, נספח יח' לכתב התביעה), וכי קק"ל נטלה הלוואת משכנתא למימוש הרכישה (ראו חשבון חברת הכשרת היישוב מיום 21.07.1927,  נספח יז' לכתב התביעה). למרות כל האמור, לא נמצאה זיקה בין הכספים שנאספו בסיוע התובעים לבין מימון רכישת הקרקע. לעניין זה יודגש, כי הקרקע נרשמה על שם קק"ל בשנת 1921, עוד בטרם הוקמו הקיבוצים־התובעים, וממילא בטרם גויסו כספים בסיועם; כאמור לעיל, הכספים שגויסו במסגרת מפעל "המושבות הארציות", שימשו בפועל לרכישת סחורות וציוד לביסוס הקבוצות באדמותיהן; ההלוואה כנגד המשכנתא שניטלה עבור רכישת אדמות נוריס, נפרעה באמצעות תרומות מקהילות בארצות שונות, לאו דווקא קהילותיהם של התובעים. כך למשל ניתן לראות בדו"ח קק"ל בעניין המשכנתא של נוריס מיום 21.07.1927, המציין את תשלומיה של קק"ל ורשה שבפולין  בעבור אותה משכנתא (נספח יז' לכתב התביעה); ממסמכים אחרים עולה, כי בשנת 1935, למעלה מעשור ממועד רכישת האדמות מסורסוק, טרם סיימה קק"ל לשלם את כל תשלומיה על פי החוזה (נספח יא' לכתב התביעה).

           מטעמים אלו לא יכולתי לומר, כי הכספים שנאספו במסגרת מפעל המושבות הארצי, שימשו, בעקיפין או במישרין, לרכישת אדמות העמק. מטעם זה גם אינני מקבל את ההשוואה שעורכים התובעים בסיכומיהם, לפסקי הדין בעניין שרייבמן וחרות (ע"א 1232/09 יעקב שרייבמן נ. קרן קיימת לישראל [פורסם בנבו] וע"א 3880/10 חרות מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' הקרן הקיימת לישראל [פורסם בנבו] (2013)), פסקי דין שניתנו בפשרה, האחד – בנסיבות בהן קיימת קביעה שיפוטית כי המתיישב השתתף באופן פרטי בעלות הרכישה; והאחר –פיצוי בגין שינוי ייעוד המקרקעין.

38.       טענת התובעים לפיה הסכימו המתיישבים לרשום את המקרקעין על שם קק"ל, מתוך  סברה כי תינתן להם הזכות ליישוב הקרקע לעולם ועד, נטענה בעלמא ובלא כל ביסוס, והיא סותרת את הראיות שהונחו לפניי. חטיבת הקרקע בגוש נוריס נרשמה על שם קק"ל בשנת 1921, טרם הקמת הקיבוצים־התובעים או החתימה על הסכמי פראג וגליציה. על כן ברי, כי רישום הקרקעות על שם קק"ל לא נתון היה להסכמת המתיישבים מראש או בדיעבד. אף המערכת ההסכמית הראשונית שנחתמה בין הצדדים, עוד טרם הקמת המדינה, הסדירה את "זכות שיבת הנחלה" לידי קק"ל, משמע, לקק"ל שמורה הזכות, מידי חמש עשרה שנה, לדרוש את ביטולו של חוזה החכירה או השבת חלקים מהשטחים המוחכרים (ראו למשל חוזה החכירה בין בית אלפא לקק"ל משנת 1941, נספח כח' לחוות דעת כץ, בעמ' 5). המתיישבים היו מודעים אפוא, לכל אורך הדרך, כי זכויות קק"ל במקרקעין אינן רק דקלרטיביות, אלא זכויות מהותיות, עד כדי הענקת זכות לפינוי המקרקעין, לפי שיקול דעתם.

השבחת הקרקע על ידי התובעים

39.       התובעים פרשו לפניי שורה ארוכה של פעולות שביצעו חברי הקיבוצים במרוצת השנים במקרקעין. לשיטתם, כיוון שהמתיישבים הם אלה אשר השביחו את הקרקעות והפכון לבעלות ערך, יש ליתן להם חלק ניכר מזכות הבעלות.

           לדאבוני עליי לומר, כי טענה זו של התובעים מרוקנת מתוכן את המפעל הציוני לדורותיו. בכל ישוב שהוקם, יהא סוגו אשר יהא, השקיעו מתיישביו ממרצם ומאונם לפיתוח האדמות עליהן הוקם היישוב. יתרה מכך, אינני יכול לראות מתווה משפטי העשוי לתמוך בטענה כי השקעות אלה יש לתרגם לזכות בעלות או דומה לה. גם אמרת האגב בסעיף 34 לבג"צ הקרקעות, אותה אמרה שעל ביקשו התובעים לבסס את תביעתם, עניינה בהשתתפות חוכרים "בתמורה ששולמה עבור רכישת קרקע", ולא בבעלות מכוח השבחות (השוו נא: תא(חי') 43554-10-12 קיבוץ כפר המכבי-אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' קרן קיימת ישראל [פורסם בנבו] (03.04.2017).

           אוסיף עוד, כי גם המתיישבים עצמם לא השקיפו, בזמן אמת, על השקעותיהם באוריינטציה של בעלות. כך למשל מציין דו"ח על פעולת הקבוצות בגרמניה, יולי – נובמבר 1922, כי הקבוצות עצמן הציעו לאסוף אינוונטר, "שכל אינוונטר זה יועמד כרכוש של קרן היסוד" (נספח מ' לכתב התביעה בעמ' 2). אף החוזים אשר נחתמו במשך השנים בין התובעים, הסדירו במפורש את עניין ההשקעות במקרקעין תוך הדגשה כי השקעותיהם אינן קניינם. כך למשל, חוזה החכירה בין קק"ל לבין קיבוץ בית אלפא, מיום 03.12.1941, מציין:

"הואיל והחוכר ביקש רשות מהקרן להרשות לו להקים בניינים ולנטוע מטעים על החלקה(ות) הנ"ל בכספו וגם או על חשבונו של החוכר, בתנאי שהבניינים והמטעים [הן אלה הקיימים על החלקה(ות) כיום והן אלה שייבנו ויינטעו עליה(ן) בעתיד עם כל המחובר והקשור אליהם יהיו קנינה של הקרן.." (נספח כח' לחוות דעת כץ).

ובהמשך:

"הזכויות הניתנות לחוכר בחוזה הנוכחי – הן תמורה מלאה ושלימה עבור הכספים שהשקיע החוכר בבניינים במטעים ובהשבחות בנחלה ועבור התחייבויותיו לפי החוזה הנוכחי" (שם, בעמ' 13).

           במרוצת השנים הוטב מצבם של התובעים, כאשר השבחותיהם זכו להתייחסות חוזית, שעה שהמינהל כלל בחוזי החכירה הוראה לפיה האגודה תפוצה על השקעותיה במקרקעין בהתאם, במקרה של שינוי ייעוד במקרקעין והשבתם לידי המדינה (ראו למשל חוזה החכירה בין בית אלפא למינהל מיום 01.01.1990, נספח לה' לחוות דעת כץ).

           סיכומה של סוגיה,  אינני מקבל את טענת התובעים לזכויות אלה או אחרות, הנקנות (לגישתם) בשל השקעותיהם בקרקע. אינני מקבל גם את טענתם לבעלות בקרקע

בגידרו של סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומאני (הנסמכת על חזקה ועיבוד), סעיף שטעמו בטל נוכח הליכי ההסדר שעברו המקרקעין, ונוכח חקיקת חוק יסוד: מקרקעי ישראל, השולל את האפשרות לרכישת זכויות במקרקעי ישראל לפי סעיף זה (ראו למשל ע"א 520/89 מדינת ישראל נ' עבדאללה אסעד שבלי , מו(2) 81 (1992)).

אדמות שטה ואדמות הפקיד המסדר

40.       נוסף על טענותיהם שנידונו לעיל טענו התובעים לבעלות בשתי חטיבות קרקע ספציפיות: חטיבת הקרקע שסכסוכה הוכרע אצל הפקיד המסדר; וחטיבת שטח באדמת הכפר שטה.

           בכל הנוגע לחטיבה הראשונה מבין השתיים, על אף העובדה כי חטיבת קרקע זו (המצויה למרגלות הגלבוע) נרכשה בעסקת סורסוק (במסגרת רכישת אדמות נוריס), הגישו ערביי הסביבה תביעה לפקיד ההסדר, וטענו לבעלות בקרקע. בפסק דין מיום 20.02.1942 קבע פקיד ההסדר, כי הקרקע תהיה לקק"ל (נספח מד' לכתב התביעה).

           התובעים טענו, כי בפסיקתו נסמך פקיד ההסדר על כך שהקרקע עובדה בידי הקיבוצים, ומכאן שהזכות בקרקע היא להם.

           טענה זו אינני מקבל. ראשית, בניגוד לטענותיהם של התובעים, פסק דינו של פקיד ההסדר מושתת על ניתוח ראייתי של גבולות ומפות, ולא על חזקה בשל עיבוד הקרקע. שנית, הקיבוצים־התובעים לא היו צד להליך אצל פקיד ההסדר. הכרעתו של האחרון היתה בין קק"ל לבין ערביי הסביבה, כשקק"ל נחזית כמי שנסמכת על עיבוד הקרקע באמצעות המתיישבים. בכך אין המתיישבים קונים כל זכות בקרקע. ולבסוף, בין קק"ל לבין המתיישבים נחתמו חוזי חכירה זמן רב לפני פסיקתו של פקיד הסדר. הסכמים אלו נתנו בידי הקיבוצים זכות לעבד את הקרקע. הואיל וכך, אף אם היתה פסיקתו של פקיד ההסדר נסמכת אך ורק על עיבוד הקרקע על יי הקיבוצים, עיבוד זה נתן, לכל היותר, זכות בידי קק"ל (בסכסוך מול ערביי הסביב), אך לא לקיבוצים־התובעים, שכאמור עיבדו את הקרקע לפי חוזי החכירה.

41.       באשר לחטיבת הקרקע השניה (אדמות שטה), המדובר הוא בשטח של כ-13,500 דונם במרכז עין חרוד שהיה בבעלות מספר שותפים, ביניהם האחים עביאד. לטענת התובעים, השטח נרכש בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת על ידי קק"ל, אולם משום שלא היו בידיו אמצעים, נרתמו המתיישבים למשימת המימון, ונסעו לצ'כוסלובקיה על מנת לגייס את הכספים שנדרשו לשם הרכישה. עוד הם טוענים, כי חלק מן המימון מקורו בכספים של מר שטיינר, אשר אחיו התגורר בקיבוץ חפציבה. בפרק ה' לחוות דעתו מתאר מומחה הנתבעים, פרופ' כץ, את תהליך רכישת אדמות שטה ומבאר, כי הכספים שנאספו בצ'כוסלובקיה ניתנו לקק"ל כהלוואה. ואכן, בפרוטוקול דירקטוריון קק"ל מיום 09.07.1930 מצינו:-

"שטה – קרן העזרה קנתה 1,500 דונם. נדרשים עוד 2,000 דונם. 1,000 דונם מה- 2,000 עומדים להרכש באמצעות הלוואה מצ'כוסלובקיה, בסכום של 3,000 לא"י שיש לפרעה (לנותני ההלוואה) אחרי שלוש שנים בריבית של 6%. הלווה זו ניתנה יען כי קניית האדמה הזאת תשמש להגדלת השטח הקרקעי של בית אלפא, שחלק ממתיישביו הוא מיוצאי צ'כוסלובקיה" (נספח נח' לכתב התביעה).

           לכתב התביעה צורפו מסמכים נוספים (נספחים ס', סע' לכתב התביעה), מהם עולה כי משק חפציבה נדרש לתשלום 450 לא"י לקניית אדמות שטה. כץ ביאר בהרחבה בחוות דעתו, כי תשלומים אלו נדרשו עבור קק"ל כדמי חכירה בהם חייבים התובעים, ולא כתשלום עבור הרכישה. לא זו בלבד שעמדתו לא נסתרה בחוותה דעת של המומחית אידן, אלא אף משתקפת היטב מן המסמכים:-

"הרינו מאשרים בזה, כי בשיחתנו הטלפונית מהבוקר התחייבת בשם משקי גוש חרוד להשתתף בקניית אדמת יוסף עביאד בבית השטה בסכום של 450 לא"י, שהוא תשלום דמי החכירה שהמשקים היו מחוייבים לשלם לבעל הקרקע במשך 9 שנים ושעתה נכלל במחיר שהקק"ל משלמת בעדה"

הנני מקבל, על כן, את העמדה הסדורה והמנומקת היטב שהציג המומחה כץ, לפיה קק"ל הוא אשר רכש את אדמות שטה. לא יכולתי למצוא ממש בטענה, לפיה כספי אחיו של מר שטיינר, חבר קיבוץ חפציבה, שימשו לרכישת אדמות שטה. אפילו היתה הטענה נכונה, לא ראיתי כיצד תשלום שנעשה על ידי אדם יכול לבסס זכות במקרקעין עבור קיבוץ בו מתגורר אחיו. מעבר לכך, המסמך עליו נשענו התובעים בעניין זה (חוזה שנערך בשנת 1958 בין שטיינר לקיבוץ חפציבה - נספח נה' לכתב התביעה), עניינו בהלוואה מסוימת שהעניק אותו שטיינר לקיבוץ חפציבה, והתמורה המבוקשת כנגד אי פירעונה. לא ניתן ללמוד דבר ממסמך זה על העברת כספים, במישרין או בעקיפין, לרכישת אדמות בכלל, או אדמות שטה בפרט.

42.        סיכומם של דברים, גם ביחס לשתי חטיבות קרקע אלו לא יכולתי לקבל את טענותיהם של התובעים.

סיכום

43.       קק"ל פעלה בדרכים שונות לגיוס כספים מיהודי הארץ והגולה, לשם מפעל גאולת האדמות בארץ ישראל. לכספים המגויסים התייחסה קק"ל כתשלום שנועד לרכישת קרקעות בארץ ישראל עבור הלאום, כאשר המתיישבים עצמם הם חלק מתפיסה זאת. לא הוכח בפניי כי מפעל "המושבות הארציות" היה שונה ממפעלים אחרים לגיוס כספים עבור קק"ל, או החריג עצמו מעיקרון היסוד, לפיו קרקעות קק"ל אינן נמכרות אלא מוחכרות בלבד. הוכח בפניי כי מפעל "המושבות הארציות" גייס כספים מקהילות יהודיות בניכר, בדרך של מתן זכות קדימה להתיישבות ביישוב שחבריו ממוצא דומה, בלא שהנדבן והקהילה הנתרמת רוכשים זכויות כלשהם בקרקע. עוד הוכח בפניי, כי כספי "המושבות הארציות" שימשו לביסוס הקבוצות באדמותיהן, ולא כתשלום עבור רכישת אדמות גוש נוריס. גם המערכת ההסכמית בין קק"ל לבין התובעים, בהסכמי חכירה שנחתמו לאורך שנים, ציינה את מעמד התובעים כחוכרים, ואת זכות קק"ל להשיב לידיה את האדמות. טענת התובעים לדחיקת זכויותיהם כמחזיקי הקרקעות, לא נתבססה. אדרבא, הוכח כי במרוצת השנים חל דווקא שיפור בזכויות התובעים: שטחי החכירה שהוענקו להם גדלו באלפי דונמים; הוארכו פרקי הזמן של תקופות החכירה, מהסכם תלת שנתי לחכירה בת יובל שנים; המינהל עיגן את זכות התובעים לקבלת פיצויים במקרה של שינוי ייעוד, והורה על הקמת ועדת פיצויים בהתאם. עוד הוכח, כי יש להתייחס לאדמות נוריס כאל מקשה אחת, שנרכשה כולה על ידי קק"ל, ולא נמצא להחריג ממקשה זאת את אדמות שטה או אדמות הפקיד המסדר.

44.       על יסוד האמור, אני מורה על דחיית התביעה, על כל חלקיה. התובעים ישלמו לנתבעים שכר טרחת עורכי דין בסך של 30,000 ₪, וכן הוצאות משפט בסך של 30,000 ₪ נוספים.

 

ניתן היום,  י"א חשוון תשע"ח, 31 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.

    

5129371

54678313

 

5129371

54678313

אברהם אברהם 54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

חסר רכיב