חסר רכיב

פס"ד עליון בנושא בן ממשיך בכפר סירקין

24/05/2018

                  18.7.1995

 

ט 2 419 עא    5136/91

יצחק קוגלמס

דורה (דבורה) קוגלמס

--------------------------------------------------------------------------------

--------------------------------------------------------------------------------

 

ערעור אזרחי מס' 5136/91

 

1. יצחק קוגלמס

2. אילנה קוגלמס

 

נגד

 

1. דורה (דבורה) קוגלמס

2. כפר סירקין, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ

3. "קמה" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ

4. מינהל מקרקעי ישראל

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

 

[18.7.95]

 

לפני השופטים ג' בך, א' מצא, י' זמיר

 

פקודת האגודות השיתופיות, חא"י כרך א, (ע) 336, (א) 360, סעיף 4 - חוק

הירושה, תשכ"ה-1965, ס"ח 63, סעיף 114 - תקנות האגודות השיתופיות (חברות),

תשל"ג- 1973, ק"ת 872, תקנות 3א, 3א(א), 3א(ב), 3א(ד), 3א(ב)-3א(ד), 3א(ז).

 

המערערים הינם בנה של המשיבה 1 ושל בעלה המנוח ואשתו של הבן. המשיבה 1

והמנוח היו בעלי זכויות חכירת משנה במשק חקלאי במשיב 2, שכלל חלקת בית שעליה

נבנה ביתם, ובשלב מאוחר יותר - גם ביתם של המערערים, על-פי הסכמתם של המשיבה

1 והמנוח. ועד המשיב 2 קיבל את המערערים כחברים באגודה של המשיב 2 במעמד של

"בנים ממשיכים" על חלקת הבית. המנוח השאיר אחריו צוואה, אשר בה ציווה את חלקו

בנחלה למערער 1. את יתרת רכושו ציווה למשיבה 1. לבקשת המשיבה 1 ניתן על-ידי

בית המשפט המחוזי צו לקיום הצוואה. עקב גילה המתקדם, ביקשה המשיבה להשתכן

בבית-אבות. היא השכירה את ביתה במשיב 2, אולם דמי השכירות לא הספיקו למחייתה,

והיא פנתה למערער לעזרה. מאחר שלא נענתה, הגישה נגדו תובענה בבית המשפט

המחוזי לתשלום סכום השווה ל-$100,000 שהוא הסכום שלטענתה השקיעה במתנות

למערער 1. המערער 1 מצדו נקט הליכים משפטיים נגד שוכר ביתה של המשיבה 1.

בעקבות ההליכים האמורים הגישה המשיבה 1 לבית המשפט המחוזי את התובענה נושא

ערעור זה, למתן פסק-דין הצהרתי, שלפיו הינה הבעלים היחיד של זכות חכירת המשנה

בחלקה. בית המשפט נעתר לבקשת המשיבה 1. מכאן הערעור, שנסב על השאלות אם זכות

הבן הממשיך מתגבשת רק לאחר מות שני הוריו ובידי מי מצויה זכות החכירה בחלקה.

 

בית המשפט העליון פסק:

א. (1) ההסדר המשפטי של אדמות המושבים בארץ אינו אחיד, ובהתאם לו משתנות

זכויותיהם של חברי המושבים במשקם (423 ד-ה).

 

 

420

 

(2) מאחר שחבר המושב הוא בעל זכות חכירת משנה בלבד, להבדיל מזכות בעלות,

אין הוא חופשי לעשות בחלקתו כרצונו (424 א-ב).

(3) העברתה של זכות החכירה במשק חקלאי, דוגמת המשק נושא דיון זה, כפופה

להגבלות שאינן קיימות לגבי העברת נכסים מסוג אחר (424 ב).

(4) (בעקבות ע"א 1[633/82] ) על-פי חוזה החכירה עם האגודה במקרה דנן, כל

העברה בירושה כפופה בראש ובראשונה להסכמת האגודה (425 א).

(5) על רקע אופייה הייחודי של האגודה השיתופית מתבהרות המגבלות על העברת

זכות החכירה (425 ג-ד).

(6) מדיניותו של המשיב 4 הינה שלא להסכים לפיצול הבעלות במשקים חקלאיים,

וזאת על-מנת לשמר הן את כושרם החקלאי והן את המבנה החברתי של האגודות

השיתופיות. מדיניות זו עולה בקנה אחד עם גישת המחוקק, אשר הכיר

בחשיבות אי-פיצולם של משקים חקלאיים וקבע, משום כך, את הוראת סעיף 114

לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, המהווה הסדר מיוחד לגבי הורשת משק חקלאי

(425 ו-ז).

ב. (1) יש להבחין בין מוסד "הבן הממשיך" הנוגע לנושא חברותו של אדם באגודה

שיתופית, לבין זכותו הקניינית של אותו בן במשק (427 א).

(2) "הבן הממשיך" הינו הבן שבונה את ביתו בחלקה א', ליד בית ההורים, מעבד

עמם את המשק, ומצפה לכך שעם מותם, בבוא היום, יהיה הוא בעל המשק

במקומם (427 א).

(3) עניינה של תקנה 3א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973,

בקביעת מסגרת היחסים שבין הבן הממשיך והאגודה בלבד. התקנה מסירה

מכשולים מרצון ההורים להעביר את זכויותיהם במשק אל הבן הממשיך ומבטיחה

לבן כי האגודה לא תערים קשיים על דרך רכישת הזכויות (427 ו-ז).

(4) מישור היחסים שבין הבן הממשיך לאגודה קשור קשר בל-יינתק למישור

היחסים שבין הבן להוריו וכפוף לו. האחרון הוא שקובע את זכויותיו של

הבן במשק, שאינן מוענקות לו מעצם היותו בן ממשיך (428 א-ב).

(5) זכותו של הבן הממשיך מתגבשת לאחר מות שני הוריו. כאשר יש להורים זכות

בעלות או חכירה במשק (ולא רק זכות של בני-רשות), רשאים הם לערוך הסכם

בדבר החזקת הבן הממשיך במשק, כאמור בתקנה 3א(א) לתקנות האגודות

השיתופיות (חברות) (428 ג-ד).

(6) במקרה דנן, לא ניתן ללמוד מנוסח בקשתם של המנוח והמשיבה 1 על החלטה

חד-משמעית ומפורשת להעביר לבנם את הבעלות בחלקה לאלתר. מסקנה זו

מתחזקת מן העובדה שהבעלות במשק לא הועברה על שם המערער 1, והחלקה

נותרה רשומה על שם המשיבה 1 והמנוח. עם זאת נראה שהדין והצדק מחייבים

הכרה בזכותם של המערערים לחזקה ייחודית בחלק משטח המשק, לבניית ביתם

בחלק זה ולמגורים בו (428 ז-429 א).

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

 

[1] ע"א 633/82 א' לוקוב ואח' נ' צ' מגדל ואח', פ"ד מג (397 )1.

[2] ע"א 525 ,524/88 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' שדה

יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ

ואח', פ"ד מה (529 )4.

 

 

421

 

[3] ע"א 2836/90 א' בדר נ' צילביץ ואח', פ"ד מו (184 )5.

 

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' גורן) מיום

2.10.91 בה"פ 148/90. הערעור נדחה.

 

ד' פישלר - בשם המערערים;

י' גיא-רון - בשם המשיבה 1;

מ' גולן, סגן בכיר לפרקליט המדינה - בשם המשיב 4.

 

פסק-דין

 

השופט ג' בך: 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-

יפו (השופט א' גורן), המצהיר כי המשיבה 1 הינה הבעלים היחיד של זכות חכירת

המשנה בחלקה 58 בגוש 4050 שבכפר סירקין, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ

(להלן - המושב), הכוללת את הנכס ברח' האילנות 44.

 

עובדות היסוד

 

2. המערערים הינם בנה של גב' דורה קוגלמס, המשיבה 1 (להלן - המשיבה) ושל

בעלה המנוח, מר מקס קוגלמס (להלן - המנוח), ואשתו של אותו בן. המשק החקלאי

במושב, שהיה שייך במשותף למשיבה ולמנוח, משתרע על פני כ-20 דונם ומורכב משתי

יחידות:

 

(א) חלקת הבית - יחידה בת 5 דונמים, הידועה כחלקה 58 בגוש 4050 ברח'

האילנות 44, ואשר מהווה סלע המחלוקת בין הצדדים (להלן - החלקה). למשיבה

ולמנוח הוקנתה זכות חכירת המשנה בחלקה זו על-פי חוזה חכירת משנה משנת 1947

(להלן - חוזה החכירה). חוזה החכירה נערך בין בני הזוג - "כל אחד מהם לחוד

ושניהם באופן הדדי" - לבין אגודת המושב (להלן - האגודה), שחכרה את כל קרקעות

המושב מאת מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל), וחוזה החכירה נעשה עם הקרן

הקיימת לישראל. זכותם של בני הזוג נרשמה בלשכת רישום המקרקעין. על החלקה נבנה

ביתם של המשיבה והמנוח, ובשלב מאוחר יותר גם ביתם של המערערים.

 

(ב) חלקה בת כ-15 דונמים, שהינה חלק משטחי קרקע שנחכרו על-ידי האגודה

והנשלטים על-ידי המשיבה 3, האגודה החקלאית "קמה" (להלן - קמה). חלקה זו ניתנת

אך ורק לבעלי זכות חכירת משנה מלאה בחלקת הבית. בעלי הזכות בחלקה רשאים לעשות

בה שימוש חקלאי בלבד, וכן רשאים הם לאפשר למי מטעמם לעבדה. ואכן, את החלקה

מעבדים בפועל בתם של המשיבה והמנוח ובעלה. לגבי חלקה זו קבע בית המשפט קמא,

כי אין מחלוקת, שעובר לפטירת המנוח היו הזכויות בקמה של שני בני הזוג, וכי

זכויות אלה עברו למשיבה על-פי הוראות הצוואה של המנוח. המערערים אינם חולקים

על קביעה זו.

 

422

 

3עוד בחיי המנוח, במהלך חודש אוקטובר 1979, פנו הוא והמשיבה בכתב לוועד

המושב והודיעו על הסכמתם המשותפת להרשות לבנם, המערער, לבנות את ביתו בחלקת

הבית. כמו כן ביקשו להכיר במערער כ"בן ממשיך". על משמעות המושג הזה נעמוד

בהמשך.

 

ועד המושב נעתר לבקשה, והחליט בישיבתו מיום 26.11.79 לקבל את המערערים

כחברים באגודה, וזאת במעמד "בנים ממשיכים" על חלקת הבית.

 

4. המנוח השאיר אחריו צוואה, אשר בה ציווה, בין היתר, כדלקמן:

 

"...הנני מצווה את חלקי בנחלה בכפר נחמן סירקין, הידועה כגוש 4050

חלקה 58, מרח' האילנות 44, לבני יצחק קוגלמס...

 

את כל יתרת זכויותי במקרקעין, במטלטלין, בכספים, בשטרות ובכל רכוש אחר

ללא יוצא מהכלל אני מצווה לאשתי קוגלמס דבורה...".

 

לבקשת המשיבה ניתן על-ידי בית-משפט מחוזי צו לקיום הצוואה האמורה.

 

5. עקב גילה המתקדם ביקשה המשיבה להשתכן בבית-אבות בתל-אביב. את ביתה

במושב היא השכירה מאז 1984, אולם דמי השכירות לא הספיקו לה למחייתה, ובצר לה

היא פנתה לבנה לעזרה. מאחר שלא נענתה, הגישה נגדו תובענה בבית המשפט המחוזי

בתל-אביב-יפו (ת"א 1833/88) לתשלום סכום השווה ל-$100,000, שהוא הסכום

שלטענתה השקיעה במתנות לבן. הבן מצדו נקט הליכים משפטיים כנגד שוכרי ביתה של

המשיבה. בעקבות ההליכים האמורים הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי את התובענה

נושא ערעור זה, למתן פסק-דין הצהרתי שלפיו הינה הבעלים היחיד של זכות חכירת

המשנה בחלקה. טענתה העיקרית של המשיבה בתובענה זו הייתה, כי למרות ההוראה

בצוואה האמורה, לא רכש המשיב זכויות קנייניות בחלקה, שכן נכס זה לא ניתן

להורשה, אלא על-פי תנאי החכירה הראשית שבין המינהל לאגודה ובהתאם להוראות

האגודה.

 

6. השופט קמא נעתר לבקשת המשיבה והחליט ליתן את ההצהרה המבוקשת. השופט

קבע, כי זכותו של "הבן הממשיך" מתגבשת לאחר מות שני הוריו, ובהנחה כי שני

הוריו הסכימו להענקת הזכויות לו. זאת בהיעדר הסכם אחר בין הצדדים, ובהתחשב

בכך שלא הוגש שום הסכם בנדון. עוד קבע השופט, כי שאלת מעמדו של המערער צריך

שתוכרע לאור בדיקת מעמדה של המשיבה לאחר פטירת בן-זוגה. מבדיקה זו עולה, כי

עם מותו של האב המנוח עברה זכות החכירה לידי המשיבה. כיוון שכך, "הרי היורש

או הנהנה טרם זכה בזכות כלשהיא בנושא המשק, כל עוד בן-הזוג השני בחיים. ...

מכאן, המסקנה היא שהמבקשת (המשיבה לפנינו - ג' ב') היא בעלת הזכות להירשם

כחוכרת משנה לגבי כל חלקת הבית".

 

7. עיקר טענותיהם של המערערים הינן בתמצית כדלקמן:

 

א) טעה השופט קמא בקובעו כי זכות הבן הממשיך מתגבשת רק לאחר מות שני

הוריו. יכול שזכותו של בן ממשיך תתגבש גם כאשר הוריו חיים, ולאו דווקא לאחר

מות שניהם.

 

423

 

ב) טעה השופט קמא בקובעו כי לא הוגש הסכם בנדון. בקשתם של המשיבה והמנוח

להכיר במערער כבן ממשיך, שנענתה, כאמור, בחיוב על-ידי ועד הכפר, מהווה הסכם

בין הצדדים, ומכוחה התגבשה זכות המערער כבן ממשיך. צוואתו של המנוח, שקוימה

לבקשת המשיבה, השלימה את ההסכם בין הצדדים.

 

ג) טעה השופט קמא בקובעו כי עם מותו של המנוח עברה זכות החכירה לידי

המשיבה, וכי כל עוד הינה בחיים, זכות החכירה אינה ניתנת להורשה. דיני הירושה

חלים על החלקה בהיותה חלק מן העיזבון.

 

לחלופין, מבקשים המערערים לסייג את הצהרתו של בית המשפט המחוזי וליתן

ביטוי לעובדה שהוכרו על-ידי הכפר כבנים ממשיכים, וכי הם מתגוררים בפועל בביתם

שבחלקה.

 

המשיבה סומכת ידיה על פסק-דינו של השופט קמא, שאימץ את עמדתה. עמדתה היא,

כי משהייתה חוכרת המשנה של הנחלה "ביחד ולחוד" עם בעלה המנוח, הרי שעם מותו

התרחבה זכות זו לבעלותה המלאה והבלעדית באשר לחלקה כולה. כמו כן טוענת

המשיבה, כי החלקה אינה ניתנת לפיצול, ולפיכך אין נפקות לרצונו של המנוח

בנדון, גם אם בוטא בצוואה כנה וכשרה.

9. הבעיות הכרוכות בירושת משק במושב עובדים נובעות מן העובדה כי ירושה זו

מערבת שני סוגי זכויות המתקיימים במקביל: הזכות לחברות במושב ובצדה הזכות

הקניינית במשק.

 

הזכות הקניינית במשק

 

ההסדר המשפטי של אדמות המושבים בארץ אינו אחיד, ובהתאם לו משתנות

זכויותיהם של חברי המושבים במשקם. עומדת על כך פרופ' ס' אוטולנגי במאמרה

"ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים" עיוני משפט ט (תשמ"ג-מ"ד)

471 ,469:

 

"...במיעוטם של המושבים, בעיקר אלה שהוקמו עוד לפני קום המדינה,

הבעלות באדמות היא בעלות פרטית של המתיישבים. במושבים אלה, לחבר יש

זכות מלאה לדיספוזיציה באדמותיו, לרבות הורשה בדרך צוואה. אולם במרבית

המושבים, לא כן המצב: הבעלות בקרקע היא בידי המדינה, כלומר בידי מינהל

מקרקעי ישראל, ומעמדם של המושבים כלפי האדמות הוא, במקרה הטוב ביותר,

מעמד של חוכר. אם הסוכנות היא שטיפלה בישוב וחוזה החכירה עם המינהל

נעשה איתה, הרי הסוכנות היא החוכרת והמושב הינו חוכר המשנה שלה, כשהוא

מצדו מחכיר את האדמות לחבריו בחכירת-משנה נוספת. חוזה החכרה זה, הנערך

בעת ובעונה אחת עם כל הצדדים, נקרא 'החוזה המרובע'. אך יש שהמושב אינו

בטיפול הסוכנות. במקרה זה, המושב הוא החוכר הראשון, המחכיר לחבריו

בחכירת-משנה. 'חוזה משולש' זה נערך לתקופה של שלוש שנים, עם חידוש

אוטומאטי. דא עקא, שעדיין ישנם

 

 

424

 

 

 

מושבים רבים, אשר אפילו זכות חכירה טרם נרשמה על-שמם, וכל מעמדם הינו

של בני-רשות של הסוכנות או של המינהל".

 

ההסדר המשפטי של אדמות המושב בענייננו הוא מסוג החוזה המשולש. כפי שצוין

לעיל, הבעלים הרשום של כל קרקעות המושב הוא מינהל מקרקעי ישראל, האגודה

השיתופית של המושב הינה בעלת זכות החכירה הראשית של הנכס, וזכות חכירת המשנה

הוענקה למשיבה ולמנוח בחוזה חכירת המשנה שערכו עמה. מאחר שחבר המושב הוא בעל

זכות חכירת משנה בלבד, להבדיל מזכות בעלות, אין הוא חופשי לעשות בחלקתו

כרצונו.

 

העברתה של זכות החכירה במשק חקלאי, דוגמת המשק נושא דיון זה, כפופה

להגבלות, שאינן קיימות לגבי העברת נכסים מסוג אחר.

 

המגבלה העיקרית העומדת במקרה זה בפני העברת הזכויות בחלקה קבועה בחוזה

החכירה האמור. סעיפים ג' ו-ה'(ב) לחוזה החכירה קובעים בזו הלשון:

 

"ג. העברת זכות חכירת-המישנה. לחוכר יש הזכות להעביר את זכות חכירת

המשנה לאחר, הנקראת להלן "העברת זכות חכירת המשנה". אולם העברת זכות

חכירת המישנה זקוקה לאישור קודם של הקרן (קרן קיימת לישראל - ג' ב')

והאגודה בכתב. לפני ההעברה הזו מחויב החוכר לשלוח לקרן ולאגודה את

הצעת החוזה להעברת זכות חכירת המישנה לאישור, וכמו כן הצהרה מאת מקבל

ההעברה, שלפיה מקבל עליו הלז את כל ההתחיבויות של החוכר כלפי הקרן

והאגודה. הקרן והאגודה מחוייבות להודיע לחוכר בכתב את הסכמתן להעברת

זכות חכירת המישנה לאחר, או את מיאונן, במשך חודש ימים מיום קבלת

ההודעה בכתב מאת החוכר על חפצו לסדר את העברת זכות חכירת המשנה לאחר.

...

 

ה. ...

 

(ב) במקרה שהחוכר ישאיר יורשים חוקיים אחדים - אשתו ויוצאי חלציו,

ויהיה צורך לחלק את הנחלה ביניהם, וחלוקת הנחלה ביניהם תגרום, לפי

דעתה של הקרן והאגודה, להתפוררותה של הנחלה במובן משקיות עצמאית,

הזכות לאגודה להשיב את הנחלה אליה ולהחכירה מחדש בחכירת משנה לאלמנת

החוכר לכל ימי חייה, בתנאי שהיא תתאים לחכירה חקלאית. אחרי מות האשה

עוברת הנחלה לגדול ביורשים של החוכר, אם יתאים לחכירה מבחינה חקלאית..

.".

 

בע"א 633/82 א' לוקוב ואח' נ' צ' מגדל ואח' (להלן - פרשת לוקוב [1] ),

בעמ' 404-403, הדן בחוזה חכירה עם אותה אגודה (כפר סירקין), מתייחס הנשיא

שמגר לסעיפים האמורים בחוזה החכירה, בקובעו כדלקמן:

 

"עולה איפוא מסעיף ה'(ב) לחוזה, כי הורשת זכות החכירה כפופה למגבלות

מסוימות, וביניהן הסכמת האגודה. הסכמה זו תינתן, רק אם לדעתה מתאים

היורש להמשיך ולנהל את המשק מבחינה חקלאית, ואם חלוקתו במקרה של

 

 

425

 

 

 

מספר יורשים אינה עלולה, לדעת האגודה, לגרום להתפוררות המשק. יוצא,

שכל העברה בירושה של זכות החכירה כפופה, בראש ובראשונה, להסכמת

האגודה, וכל פעולת העברה כזו, שלא קיבלה את הסכמת האגודה, היא חסרת

תוקף. חוזה החכירה היוצר את הזכות של החוכר גם שולל מראש את זכות

החוכר להוריש כרצונו את זכות החכירה. החוכר אינו יכול להוריש את מה

שאין לו, ומה שיש לו מוגבל מראש על-פי חוזה החכירה שיצר את הזכות.

המגבלה בעבירות הזכות היא חלק מהותי של זכות החכירה עצמה...".

 

טעמה של הדרישה לאישורן של האגודה ושל המינהל להעברת זכות החכירה הוא כפול:

 

(א) מבחינה משפטית האגודה השיתופית היא תאגיד, הרשום לפי פקודת האגודות

השיתופיות. החברה והאגודה השיתופית הינן גופים משפטיים שנועדו לעשות רווחים.

אך בהבדל מחברה בע"מ, המבוססת על קשר רכושי בין החברים, האגודה השיתופית היא

מבנה חברתי המבטא דרך חיים. באגודה השיתופית מושם הדגש על הקשר האישי ההדוק

בין החברים, המחייב "...טפוח החסכון, עזרה עצמית ועזרת גומלין בין אנשים בעלי

אינטרסים כלכליים משותפים, כדי להביא לידי שיפור תנאי חייהם, עסקיהם ושיטות

הייצור שלהם. .." (פקודת האגודות השיתופיות, סעיף 4 - מטרותיהן של האגודות.

ראה גם ע"א 525 ,524/88 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' שדה

יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח' [2]

, בעמ' 545). על רקע אופייה הייחודי של האגודה השיתופית מתבהרות המגבלות על

העברת זכות החכירה. עומדים על כך המלומדים מ' גולדברג, י' פלומין וד"ר א'

מעוז, בספרם דיני ירושה ועזבון (סדן, מהדורה 5, א' מעוז עורך, תשנ"ג) 202:

 

"הבדל זה (בין החברה לבין האגודה השיתופית - ג' ב') בולט, בין היתר,

ביחס לחברותו של חבר שמת ולאופן העברת האינטרס שלו באגודה. בחברה

בעירבון מוגבל יכול בעל מניות להוריש את מניותיו כרצונו, בכפוף

להוראות הקבועות בתקנון החברה. שונה הדבר לגבי אגודה שיתופית: כאן

חשובה התאמתו האישית של החבר, ולכן קבועות, בתקנונים של האגודות

השונות, דרישות מיוחדות מן המועמדים לחברות בהן, והן כוללות לא רק

תנאי כשירות פורמליים - אלא אף מבדקים לבדיקת כשירויותיהם

הסוביקטיביים: עמידה בועדות קבלה ואף תקופת מועמדות".

 

וראה גם אוטולנגי, במאמרה הנ"ל, בעמ' 470.

 

(ב) יתרה מזאת: מדיניותו של המשיב 4, מינהל מקרקעי ישראל, הינה שלא להסכים

לפיצול הבעלות במשקים חקלאיים, וזאת על-מנת לשמר הן את כושרם החקלאי והן את

המבנה החברתי של האגודות השיתופיות. מדיניות זו עולה בקנה אחד עם גישת

המחוקק, אשר הכיר בחשיבות אי-פיצולם של משקים חקלאיים וקבע, משום כך, את

הוראת סעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, המהווה הסדר מיוחד לגבי הורשת משק

חקלאי. הסעיף קובע, כי משק חקלאי, שחלוקתו עשויה לפגוע בכושר קיומו כמשק

העשוי לפרנס משפחה, יימסר ליורש אחד, והוא דן באופן קביעת אותו יורש מבין

מספר יורשים.

 

 

426

 

 

 

גם פרופ' אוטולנגי קובעת - אמנם בהתייחסה לצוואת חבר במשק שבו יש לו זכות

קניינית, אך דבריה יפים אף לענייננו - כי כאשר

 

"הורה החבר בצוואתו על חלוקת המשק בין שני יורשים או יותר, הרי שביצוע

הצוואה כלשונה יהא בלתי-אפשרי, שכן הדבר יהיה בניגוד לתקנון המושב,

שאינו מאפשר חלוקת המשק בעין בין היורשים - והתוצאה תהא בטלות הצוואה"

(אוטולנגי, במאמרה הנ"ל, בעמ' 477).

 

במקרה דנן מדובר, כאמור, במשק חקלאי שגודלו בסביבות כ-20 דונם. משנפטר

המנוח, ובת הזוג הנותרת, המשיבה, הינה הבעלים של מחצית הזכויות בחלקה, מובן

כי קביעה שהבעלות הנותרת עוברת בירושה לבעלות יורש אחר, המערער, משמעה פיצול

הבעלות בחלקה למספר בעלים במשותף, בניגוד למגמה האמורה.

 

ואכן, תצהיר מיום ה-26.2.90 של מר שלום שאשה, האחראי המחוזי להחכרות

חקלאיות במחוז המרכז של המינהל, שנעשה בתשובה לבקשה שהגישה המשיבה בבית המשפט

המחוזי בתל-אביב-יפו בה"פ 148/90, ואשר צורף לתשובת המינהל, מבהיר את עמדת

המינהל באופן שאינו משתמע לשתי פנים. נצטט מתוכו את הקטע הרלוואנטי כלשונו:

 

"7. השטח אותו קבלו המבקשת (המשיבה בענייננו - ג' ב') ובעלה המנוח הן

לפי חוזה החכירה והן מתוך שטחי אגודת קמה, מהווה ביחד נחלה חקלאית.

 

8. לפי המדיניות הקרקעית של המינהל נחלה חקלאית אינה ניתנת לפיצול או

לחלוקה והזכויות בה יכולות להימסר לאדם אחד בלבד לרבות בן/בת זוגו.

 

לפיכך לא יכל המינהל להסכים למצב בו הזכויות בנחלה תמסרנה לשני אנשים

- גם אם מדובר בהורה ובנו, היות והמינהל רואה בכך פיצול נחלה - אם לא

מיידי הרי שבפוטנציה, מאחר וכל אחד מהם יוכל למכור את חלקו לאדם זר,

דבר שיביא בעקבותיו ממילא פיצול הנחלה. הדבר מצא את ביטויו גם בחוזה

החכירה בסעיף י' שבו...

 

9. ...ברצוני להוסיף כי למרות שזכויות חכירת משנה יכולות להמסר לאחד

בלבד, הרי אין מניעה שבמשק יתגוררו הן האם והן בנה בשני הבתים

הקיימים, מאחר ומדובר בנחלה חקלאית ובה הזכות למגורים ניתנת לשלוש (כך

במקור - ג' ב') דורות במקביל, בהגבלות ובתנאים הקיימים במינהל...".

 

בן ממשיך והזכות לחברות במושב

 

10. כאמור, הוכרו המערערים על-ידי המושב, על-פי בקשת המשיבה והמנוח, כבנים

ממשיכים, בנו את ביתם על החלקה, והם מתגוררים בו בפועל. נשאלת השאלה מהי

הנפקות להכרה זו במערערים כבנים ממשיכים?

 

 

427

 

 

 

כפי שצוין לעיל, יש להבחין בין מוסד "הבן הממשיך", הנוגע לנושא חברותו של

אדם באגודה שיתופית, לבין זכותו הקניינית של אותו בן במשק.

 

"הבן הממשיך" הינו "הבן שבונה את ביתו בחלקה א', ליד בית ההורים, מעבד

עימם את המשק, ומצפה לכך שעם מותם, בבוא היום, יהיה הוא בעל המשק במקומם"

(אוטולנגי, במאמרה הנ"ל, בעמ' 489).

 

תקנה 3א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973, מסדירה את מוסד

הבן הממשיך, וזו לשונה:

 

"(א) בתקנה זו, 'בן ממשיך' - בן אחד בלבד, או בן מאומץ אחד, או נכד

אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו של בן ממשיך, המחזיק בעצמו או יחד עם

הוריו מכוח הסכם עם הוריו או מכוח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריו,

או מכוח ירושה, במשק חקלאי, בתור בעלים, חוכר, חוכר משנה, או כבר-

רשות של מוסד מיישב או של האגודה; לענין זה, 'הורים' - לרבות אחד מהם

במקרה שהשני חדל להיות בעל הזכויות במשק החקלאי או שנפטר.

 

(ב) בן ממשיך הכשיר לחברות לפי תקנון האגודה יגיש לועד ההנהלה בקשה

בכתב להתקבל כחבר לפי הנוסח שבתקנון האגודה, בצירוף מסמכים המוכיחים

את היותו בן ממשיך.

 

(ג) התנגד ועד ההנהלה לקבלת בן ממשיך להיות חבר באגודה, יפתח הועד

בהליכי בוררות נגד אותו בן ממשיך לפי תקנון האגודה, תוך 45 יום מיום

שהגיש בקשה כאמור, וחברותו תיקבע על-פי פסק הבוררות.

 

...

 

(ז) היתה העברת זכות במשק חקלאי טעונה אישור האגודה על-פי תקנותיה,

יראו כאילו ניתן לבן הממשיך אישור כאמור אלא אם לא נתקבל הבן הממשיך

כחבר באגודה על-פי פסק הבוררות כאמור בתקנת משנה (ג)".

 

עניינה של תקנה 3א בקביעת מסגרת היחסים שבין הבן הממשיך לבין האגודה בלבד.

התקנה מסדירה את חברותו של הבן הממשיך באגודה (תקנות משנה (ב)-(ד)), מסירה

מכשולים מרצון ההורים להעביר את זכויותיהם במשק אל הבן הממשיך ומבטיחה לבן

כי האגודה לא תערים קשיים על דרך רכישת הזכויות (תקנת משנה (ז)) (ראה ע"א

2836/90 א' בצר נ' צילקביץ ואח' (להלן - פרשת בצר [3] ), בעמ' 196). למעשה,

תקנת משנה (ז) היא שיוצרת את הקשר בין מישור החברות באגודה לבין המישור

הקנייני.

 

בפרשת לוקוב [1] נאמר בסוגיה זו, (בעמ' 407):

 

"בכך נוצר הקשר בין מעמד דה-פאקטו של בן החי ומחזיק את המשק יחד עם

הוריו לבין מעמדו המשפטי לאחר מותם. במקביל נוצר הקשר המשפטי השני

 

 

428

 

 

 

 

במישור של דיני התאגידים (חברות באגודה) ובמישור של דיני הירושה, או

העברת הקניין במשק בדרך אחרת (ההגבלה על העברת הזכות עם מותם של

ההורים). הבן, שחי במשק ועיבד אותו יחד עם הוריו ואגב כך נעשה חבר

באגודה, הופך, עם מות ההורים, לבעל הזכות שהייתה להוריו במשק, בכפוף

לחובתו לתת פיצוי כספי לשאר היורשים החוקיים של הזכויות הקנייניות

שהיו למוריש במשק" (ההדגשות שלי - ג' ב').

 

מישור היחסים שבין הבן הממשיך לאגודה קשור קשר בל-יינתק למישור היחסים

שבין הבן להוריו וכפוף לו. האחרון הוא שקובע את זכויותיו של הבן במשק, שאינן

מוענקות לו מעצם היותו בן ממשיך. על-כן יש לבחון אילו זכויות במשק הוענקו

למערערים על-ידי המשיבה והמנוח (ראה גם פרשת בצר [3] , בעמ' 195).

 

כאמור, טוענים המערערים, כי טעה השופט קמא בשתיים מקביעותיו בעניין זה:

הקביעה כי זכותו של הבן הממשיך מתגבשת רק לאחר מות שני הוריו, אלא אם כן קיים

הסכם אחר בין הצדדים; וכן הקביעה כי לא הוכח שהיה קיים במקרה דנן הסכם כזה.

לטענת המערערים, בקשתם של המשיבה והמנוח מן האגודה להכיר במערערים כבנים

ממשיכים מהווה את ההסכם הנדרש, והסכם זה הוא המקור לזכויותיהם במשק.

 

אינני מוצא מקום להתערבותנו בקביעותיו של השופט קמא. אכן, כפי שהראינו

לעיל, זכותו של הבן הממשיך מתגבשת לאחר מות שני הוריו. כאשר יש להורים זכות

בעלות או זכות חכירה במשק (ולא רק זכות של בני-רשות), רשאים הם לערוך הסכם

בדבר החזקת הבן הממשיך במשק, כאמור בתקנת משנה 3א(א) הנ"ל. אולם פרופ'

אוטולנגי מבהירה, במאמרה הנ"ל, בעמ' 494-493, כי -

 

"...גם כאשר יש אפשרות חוקית לעריכת הסכם, עדיין צריך לבדוק מה תכנו

של ההסכם: האם ההסכם הינו לתקופת ההווה בלבד; דהיינו, הענקת זכות חזקה

ושיתוף בשימוש ובעיבוד רק יחד עם ההורים, שמא גם לתקופת העתיד;

דהיינו, לאחר פטירת ההורים ...

 

אם ההסכם הינו להעברת המשק לאלתר לבעלות 'הבן הממשיך', בין באופן

בלעדי ובין בבעלות משותפת עם הוריו, רוכש הבן זכות קניינית במשק

(בכולו או בחלקו), ושוב אין אפשרות לשלול ממנו זכות זאת על-ידי צוואה.

מבחינת הבן זהו הפיתרון הטוב ביותר; אך ראוי לציין כי במציאות, מעטים

מאד המקרים בהם מוכנים ההורים, בעודם בחיים, להעביר את בעלותם במשק

לילדיהם. חששותיהם, המבוססים על מקרים שקרו, מרובים - הבנים עלולים

לדרוש מהם לעזוב את הבית...".

 

נראה, כי לא ניתן ללמוד מנוסח בקשתם האמורה של המנוח והמשיבה על החלטה

חד-משמעית ומפורשת להעביר לבנם את הבעלות בחלקה לאלתר. מסקנה זו מתחזקת מן

העובדה שהבעלות במשק לא הועברה על שם המערער, והחלקה נותרה רשומה על שם

המשיבה והמנוח.

 

 

429

 

צדק אפוא בית המשפט קמא בהצהירו, כמבוקש, כי המשיבה היא הבעלים היחיד של

זכות החכירה המשנית בחלקה האמורה.

 

זכויות המערערים בבית המגורים שלהם במושב

 

11. עם זאת, נראה שהדין והצדק מחייבים הכרה בזכותם של המערערים לחזקה

ייחודית בחלק משטח המשק, לבניית ביתם בחלק זה ולמגורים בו. למסקנה דומה הגיע

השופט גולדברג, בהסכמת הנשיא שמגר והשופט מלץ, בפרשת בצר [3] , והנמקתו יפה

גם לענייננו. במקרה של בצר [3] נסב הדיון על משק שבו היו לאם זכויות של

"בר-רשות". האם ובעלה המנוח איפשרו לבתם ולמערער, בעלה, להקים בית נוסף בחצר

המשק למגורים. אישור לבניית יחידת הדיור השניה ניתן על-ידי המינהל, וכן אושר

מעמדם של הבת ושל המערער כבנים ממשיכים במשק. זאת ועוד, האם העניקה בתצהיר,

לבת ולמערער, במתנה וללא תמורה, את זכויותיה במשק כבנים ממשיכים, בכפוף

לתנאים המפורטים באותו תצהיר. דא עקא, שהיחסים בין המערער לבין אשתו, בתה של

המשיבה, התערערו, והאם ביקשה לחזור בה מן המתנה שנתנה. לפיכך עתר המערער לבית

המשפט המחוזי כי יצהיר שהוא קיבל במתנה, ביחד עם אשתו, את כל זכויותיה של האם

במשק. בית המשפט המחוזי דחה את התובענה.

 

בפסק-דינו אישר השופט גולדברג את מסקנת בית המשפט קמא, כי כל עוד לא ניתנה

הסכמת המינהל, רשאית הייתה האם לחזור בה מן המתנה, שכן מדובר היה בהתחייבות

למתנה גרידא. לאחר קביעת זכותה הקניינית המלאה של האם על המשק, ממשיך השופט

גולדברג ובוחן את זכויותיו של המערער, הבן הממשיך, במישור היחסים שבינו לבין

האם. הוא מגיע למסקנה כי למערער הוענק רישיון לתקופה בלתי מוגבלת לחזקה

ייחודית בחלק משטח המשק, לבניית הבניין הנוסף בשטח זה ולמגורים בו. הדברים

הבאים יפים אף לענייננו (ראה שם [3] , בעמ' 198):

 

"סבורני כי במקרה שלפנינו מטה הצדק את הכף לעבר אי-מתן האפשרות לבטל

את הרישיון. כפי שראינו לעיל, התכוונו הצדדים בעת מתן הרישיון להעניק

למערער ולבת את הזכות לצמיתות, כשברור היה לכול כי הבניין המוקם יהיה

למעשה, גם אם לא על-פי שורת הדין, רכושם של המערער והבת, כשרק המניעה

המשפטית לפצל את הזכויות במשק כלפי המינהל (עליה עומד המינהל גם

בטיעונו לפנינו), חסמה בעד רישום הזכויות מיידית, באופן בו רשומות

זכויות ההורים. כן יש להביא בחשבון את ההיקף הגדול של ההשקעות שעשו

המערער והבת בקרקע... ואת העובדה כי השקעות אלה נעשו בהסתמך על מתן

הרישיון לצמיתות, בידיעת הנותן ובעידודו ומתוך הבנה כי יהפכו בעתיד,

גם באופן פורמאלי, לרכושם הבלעדי של מקבלי הרישיון... שיקול נוסף הוא

משך הזמן הארוך בו מתגוררים המערער והבת בנכס. ולבסוף, אין מדובר כאן

ב'רישיון חינם' במובן המקובל של הביטוי, שכן כעולה מחומר הראיות, נתנו

ההורים את הרישיון גם על-מנת ש'הבת ובעלה יעזרו לנו בניהול המשק',

ועזרה זו אכן ניתנה במשך השנים, במידה כזו או אחרת.

 

 

430

 

סיכומו של דבר, סבורני כי יהא בכך אי-צדק בולט, אם לאחר שהועמדה לרשות

המערער חלקת קרקע (המהווה אחוז קטן משטח המשק), ולמען יקים עליה את

ביתו, והוא אכן השקיע בו את מיטב כספו, מתוך הנחה, שהתבססה על הבטחה

שניתנה לו, כי הבניין יהיה שלו ושל אשתו לצמיתות, יבוטל הרישיון באופן

חד-צדדי. ואילו האם, שהעמידה בשעתו לרשות המערער רק חלק קטן ביותר מן

המשק, תזכה עתה בבניין שהוקם על שטח זה כשלמערער לא תיוותרנה כל

זכויות בבניין.

 

התוצאה היא, כי יש לקבל את הערעור בחלקו ולהצהיר, כי המערער והבת

רכשו, בהסכמת המינהל, זכויות של בני רשות בבניין הנוסף ובשטח עליו הוא

ניצב (אך לא במשק כולו, כפי שטען המערער), וזכויות אלה אינן ניתנות

לביטול חד-צדדי על-ידי האם. תוצאה זו אינה מביאה ל'פיצול נחלה', שכן

זכויות המערער הן כלפי האם, ובו בזמן מוסמכת האם להיות 'בעלת הדברים'

עם המינהל בכל הנוגע למשק כולו."

 

בענייננו נחלקו הצדדים ביניהם בשאלה מכספי מי נבנה הבית. השופט קמא קבע

עובדתית כי "על הנחלה הוקם עבורו (עבור המערער - ג' ב') על ידי ההורים בית

גדול", והמערערים מפנים ערעורם גם כנגד קביעה עובדתית זו. נראה, כי לצורך

הגעה למסקנה האמורה בדבר זכותם של המערערים, די במסכת העובדתית שמתקיימת

במקרה דנן, קרי: הסכמתם המפורשת של המשיבה והמנוח להרשות למערערים לבנות את

ביתם בחלקתם בכפר; בקשתם להכיר בה כבנים ממשיכים; בנייתו של הבית בחלקה (אף

אם נעשתה רובה או כולה מכספי המשיבה והמנוח); מגוריהם של המערערים בו תקופה

ממושכת (למעלה מ-10 שנים) וכן צוואתו של המנוח, הגם שאינה בת-מימוש, ובקשתה

של המשיבה לקיימה. מסכת עובדתית זו, אשר יצרה ציפייה לגיטימית, שלא נסתרה

תקופה ארוכה, בדבר זכותם של המערערים והביאה להסתמכותם על קיומה, מעידה על

הענקתה על-ידי המשיבה והמנוח.

 

12. נראה לי, אם כן, כי מן הדין לדחות את הערעור, בכפוף להכרה בזכותם של

המערערים לחזקה ייחודית בשטח אותו חלק מחלקת הבית, שעליו הוקם ביתם, ולמגורים

בו.

 

בהתחשב בכל הנסיבות לא הייתי עושה צו להוצאות.

 

השופט א' מצא: אני מסכים.

 

השופט י' זמיר: אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך.

 

ניתן היום, כ' בתמוז תשנ"ה (18.7.95).

 

 

 

 

 

חסר רכיב