ביהמ"ש העליון נדרש לשאלה האם הסכמת רשות מקרקעי ישראל היא תנאי הכרחי עפ"י דין לצורך מינויו של בן ממשיך

בקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן בביהמ"ש המחוזי בעניין שאלת זהותו של בן ממשיך במשק חקלאי.

הרקע

הערעור נסוב סביב סכסוך משפחתי לעניין זהותו של בן ממשיך במשק חקלאי במושב. הצדדים הינם ילדיהם של בני זוג שנפטרו, אשר בחייהם היו בעלי זכויות במשק חקלאי. בשנת 1984, כאשר שני בני הזוג היו בחיים, ערכו בני הזוג הסכם בו מינו את אחד מילדיהם לבן ממשיך במשק.

כ-22 שנים לאחר החתימה על ההסכם, בשנת 2006, פנה עורך הדין של בני הזוג בשמם לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בבקשה לבטל את מינויו של הילד כבן ממשיך, כאשר רמ"י השיבה כי לא מצויה ברשותה כל הודעה לעניין מינויו של אותו הבן מלכתחילה. לאחר מכן, חתמו בני הזוג על צוואה בה נאמר כי כל ההסכמים והצוואות הקודמות בטלות, וכי כל עזבונם יחולק שווה בשווה בין כל ילדיהם.

לאחר פטירתם של בני הזוג, נתגלעה מחלוקת בין הילדים לעניין זהותו של הבן הממשיך בנחלה. הבן שלטובתו נחתם ההסכם המורה על מינויו כבן ממשיך טען כי הוא הבן הממשיך ועל כן מגיעות לו הזכויות במשק, ובהתאם פתח בהליכים משפטיים בכדי שביהמ"ש יאשרר את מינויו.

ביהמ"ש לענייני משפחה, דן בתיק וקבע כי אומנם הצוואה שהותירו בני הזוג תקפה, ואולם זכויות בן ממשיך במשק אינם נכללות במסגרת העיזבון ועל כן יש להבין מה הייתה כוונתם של ההורים ולקבוע מיהו הבן הממשיך. לעניין זה קבע ביהמ"ש לענייני משפחה, כי מינויו של הבן שלטובתו נחתם ההסכם לא הושלמה מכיוון ורמ"י, אשר הדין דורש את אישורה, לא אישרה את מינויו כבן ממשיך ולכן ההסכם שנחתם לטובתו מהווה אך התחייבות לתת מתנה ואינו נחשב למתנה מוגמרת. כך, חזרתם של ההורים מההסכם הייתה מותרת בנסיבות העניין ועל כן אין בן ממשיך מוגדר למשק, ונקבע כי הבן שלטובתו נחתם החוזה יקבל את המשק בפועל תוך שיחזיר לכל אחד משאר הילדים את חלקו בכסף.

על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה הוגש ערעור אשר נדחה בביהמ"ש המחוזי, ומכאן בקשת רשות הערעור דנן אשר הוגשה לביהמ"ש העליון ע"י הבן, ובה חזרו הצדדים על טענותיהם תוך שהבן טען כי פסיקותיהם של הערכאות הקודמות נשענו על הוראת מנהל האגף החקלאי מס' 55, בה נקבע כי רמ"י תרשום לפי הוראת הסוכנות היהודית את הבנים הממשיכים אשר מחזיקים במינוי מכוח הסכמים שחתמו הוריהם, אלא שהוראה זו נכתבה בשנת 1997 ואילו ההסכם שחתמו הוריו נחתם בשנת 1984 ועל כן טוען הבן כי הוראה זו לא חלה לגביו.

דיון והכרעה

ביהמ"ש העליון שמע את טענות הצדדים וקבע כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. קביעתו של ביהמ"ש העליון הייתה כי הטענות שהעלו הצדדים אינן מעלות שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור.

יחד עם זאת, בחר ביהמ"ש להתייחס לסוגיית הפרוצדורה הדרושה למינויו של בן ממשיך והאם אכן פרוצדורה זו דורשת על פי הדין את אישור רמ"י כתנאי לשכלול מינוי הבן הממשיך. לעניין זה קבע ביהמ"ש העליון, כי הערכאות הקודמות שדנו בתיק הגיעו למסקנה הנכונה בעניין זה תוך שיישמו את הפסיקה הקיימת בנושא, אשר קובעת שמינויו של הבן הממשיך נעשה על פי מערכת ההסכמים הנוגעת לאותו המשק.

כך, נקבע בפסיקה כי מערכת היחסים שבין רמ"י, המהווה את הגוף האמון על ניהול קרקעות המדינה והסוכנות היהודית אשר מהווה את הגורם המיישב, לבין המושב אשר חוכר את משבצת הקרקע, הינה מערכת הסכמית, כאשר במידה ובהסכם המשבצת נדרשת הסכמת רמ"י להעברת זכויות בקרקע הנמצאת בשטח המשבצת, הרי שללא הסכמה זו לא יושלם מינויו של בן ממשיך המבקש לקבל זכויות בקרקע הכלולה תחת מערכת הסכמית זו.

בהתאם לכך קבע ביהמ"ש העליון, כי שאלת הפרוצדורה הנדרשת לשם מינויו של בן ממשיך  היא איננה שאלה כללית ועקרונית, אלא שאלה נקודתית התלויה בנסיבותיו של כל מקרה ועל כן אין מקום לדון בכך בערעור ברשות בביהמ"ש העליון.

סיכום

בהתאם לאמור, דחה ביהמ"ש העליון את בקשת רשות הערעור.

הבן חויב בתשלום הוצאות שאר האחים, רמ"י והסוכנות היהודית בסך כולל של 12,000 ₪.

ניתן ביום: ג' בחשוון תשע"ח, 23 באוקטובר 2017.