עדכון מקצועי 273 – אחים לדורות – הסיפור המלא (חלקים א' ו – ב')

כמה פעמים שמעתי את המשפט מהורים מודאגים "רק שלא יריבו אחרי שנלך לעולמנו". שאלתם את עצמכם מדוע הורים שגידלו ילדים, חינכו אותם לאהבת הזולת לאחדות המשפחה, גידלו אותם בבית הגידול הטוב ביותר שילד יכול לדמיין לעצמו - צריכים בגיל השלישי להדיר שינה מעיניהם נוכח הדאגה שאחרי שהם יסתלקו מן העולם הילדים יאבקו על העיזבון עד זוב דם?

בפרשת השבוע "משפטים" למדנו כיצד על האדם לנהוג ביחסים שבין "אדם לחברו". היחסים שבין אדם לחברו חשובים לפחות כמו היחסים שבין "האדם למקום", וכך אם האדם לא ידע כיצד לנהוג עם הוריו, אחיו, ילדיו, חבריו והבריות בכללן, הוא יצעד רחוק מאוד מהדרך וזה רק עניין של זמן עד שתגיע הנפילה.

בפרשה הקודמת פרשת "יתרו" מסופר על מעמד הר סיני ונתינת התורה לעם ישראל. שוב אנו רואים את המצוות שניתנו לעם ישראל שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם למקום. גם כאן אנו לומדים כי כאשר אדם לא ידע לנהוג עם הבריות בדרך ארץ ובנועם הליכות, הדרך למטה קצרה ומהירה.

לכל אדם ניתנה בחירה בין "טוב ורע", אדם צריך לבחור ב"טוב" אבל איך הוא יבחר בדרך הנכונה אם אין לו את הכלים? איך אדם ידע לדלג מעל המכשולים ולזהות את הבורות שהחיים מזמנים לו מבלי ליפול לתוכם במציאות של תאוות כל כך רבות?

שאלות אלו ורבות מסוגן עולות בחדר הגישור בכל מיני הקשרים, כאשר אני נתקל בהורים וילדים או ביורשים שהגיעו למבוי סתום בדיון על חלוקת העיזבון. חשוב להבהיר, כי בכל מגזר קיימים מאבקי ירושה, גם כאשר הורים הולכים לעולמם ומותירים דירה בעיר, הילדים פעמים רבות מגיעים לפתחו של בית המשפט, וגם במקומות שההורים היו בטוחים שהם הקנו לילדים חינוך לעילא ולעילא, מצאתי כי כאשר ההורים כבר לא כאן, תאוות הממון ממלאה את החלל וגורמת לילדים לאבד כל קשר לחינוך שהם קיבלו מההורים שכבר לא איתם.

במגזר החקלאי מאבקי הירושה מקבלים הרבה יותר "הדים" בגלל האפשרויות שגלומות בנחלה, העובדה שילדים בונים את ביתם על הנחלה המשפחתית עוד בחיי ההורים וקובעים עובדות בשטח ופעמים רבות ללא תיאום ציפיות או הסכמים, מקשה הרבה יותר על החלוקה העתידית ובייחוד כאשר הורים נפטרים מהעולם ללא צוואה.

הורים צריכים להכיר בעובדה שגם אם הם העניקו לילדים את החינוך הטוב ביותר, גידלו אותם על יסודות של נתינה ואהבה הזולת, כאשר הם כבר לא כאן, משהו בנפש של הילדים משתנה, השפעות חיצוניות ממעגלים קרובים ורחוקים, גורמים לשינויים בדרך החשיבה, הקשר בין האחים, כלות חתנים, נפרם או נחלש, גם אם בחיי ההורים הוא היה הדוק מאוד ומכאן הדרך היא קצרה מאוד לנפילה.

די במילה אחת שנאמרה שלא היתה ברורה או נאמרה בהקשר לא נכון או ברגע לא מתאים, בכדי לפרק מגדל שנבנה שנים רבות בעמל רב על ידי הורים, שהקימו משפחה ופיתחו נחלה לתפארת.

מצאתי וזה ממש לא גילוי מרעיש, כי הבעיה המרכזית במאבקי הירושה היא " תאוות הכסף". ככל שהדור מתקדם והשווי של עיזבון ההורים הולך ועולה, כך אני מזהה מאבקי ירושה שניטשים על נתחים גדולים יותר שילדים מבקשים לעצמם מסיבות שונות ומשונות שמקורם פעמים רבות בטענות שלא קשורות למציאות.

במקורות אפשר למצוא משפטים חכמים על הקשר בין נפש האדם לתאוות הממון וההרס שהכסף גורם כאשר הוא מוביל את האדם בחייו. תיאור מדויק לקשר הזה אפשר למצוא במגילת "קהלת" של שלמה המלך. נביא מספר פסוקים שנוגעים מאוד חזק בנקודת החולשה של הכסף:

 אֹהֵב כֶּסֶף לֹא-יִשְׂבַּע כֶּסֶף, וּמִי-אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה; גַּם-זֶה, הָבֶל....  ; וְהַשָּׂבָע, לֶעָשִׁיר-אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ, לִישׁוֹן.  יב יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:  עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו, לְרָעָתוֹ...

מקרים מהחיים מאפשרים לנו להתחבר היטב למשפטים שנכתבו על ידי החכם באדם, שלמה המלך: "עושר שמור לבעליו לרעתו", "השבע לעשיר איננו מניח לו לישון" ו- "אוהב כסף לא ישבע כסף".

אני מבקש לשתף אתכם הפעם בסיפור מהחיים שמבוסס על המשפטים ממגילת קהלת שימחיש יותר מכל תיאור אחר, את הבעיה עימה אנו מבקשים להתמודד בחלוקת עיזבון של הורים.

 

סיפור מהחיים:

מי שראה את אהוד במבט ראשון ומבלי להכיר אותו לעומק היה אומר מיד "הנה אדם שהמזל האיר לו פנים". אהוד גדל והתחנך בעיר הרצליה בבית שמעולם לא הורגש בו מחסור. סבו של אהוד עלה לארץ לפני מלחמת העולם השניה עוד בשנות השלושים ורכש נחלה באזור המרכז. הסבא שהיה איש שעסק במסחר באירופה, רכש כמה מאות דונמים של פרדסים עוד באירופה בטרם עלה לארץ, לאחר שהוא שמע בגולה, כי כדאי לרכוש אדמות בארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש וזה רק עניין של זמן עד שהפירות מהעצים והאדמה יצמחו ויביאו רווחה למשפחתה.

הסבא היה איש חכם, בעל מידות טובות, חיוך תמידי נסוך על פניו, "מדושן עונג", כך היו קוראים לו בחברה הבורגנית של הימים לפני קום המדינה. לסבא קראו יהודה, איש גדול מימדים עם עיניים טובות שמאירות. אמרו עליו שמי שפגש בו לראשונה ונדרש להרים את המבט למעלה מפאת גובהו של יהודה, היה נדהם מגודל הבריה ומהעדינות שנשקפה מעיניו. שלא לומר מפיו שהפיק מרגליות, מילים שהיו מחליקות ברוך וחודרות ללב השומע ושובות אותו מיד בקסמיו של יהודה.

אהוד גדל על ברכיו של יהודה. "סבא מדהים" כך הוא נהג לכנותו בפגישות שערכנו שנים רבות לאחר שהסבא נפטר. אהוד התחנך בבית ספר פרטי שנחשב באותן שנים ל"שמנת" של ילדי ישראל. עוד מילדותו אהוד זוכר את אהבתו לחיים בכפר. הסבא התגורר בנחלה רחבת ידיים, גידל סוסים וחיות מחמד, המרחבים בנחלה היו מלאים בכל פינה ב"חלומות" שילדים בגיל של אהוד שלא גדלו באותה סביבה, היו יכולים רק לדמיין לעצמם והרבה יותר מכך.

אנשי הכפר העריצו את יהודה, הם נהגו להגיע לביתו להתכנסויות שבועיות, דבר לא היה קורה בכפר מבלי שיהודה היה בוחן ומאשר, איש לא חשב לקבל החלטה מבלי שיהודה היה מהנהן בראשו להסכמה. הכל קרה פשוט כך, יהודה לא ביקש לעצמו כבוד או תארים, האנשים מסביבו נדבקו אליו, הם הרגישו את האור שיוצא ממנו ופשוט רצו להיות שם לידו. יהודה מצדו אהב את הבריות והיה שם לעזור לכל מי שרק היה צריך, ברוחניות ובגשמיות. הוא היה ידוע כתורם עם לב רחב, הזמין לביתו כל מי שרק היה צריך עזרה והיה שם לתת אותה בדיוק כפי שציפו ממנו.

מה שהיה מאוד מיוחד בסבא יהודה, כך סיפר לי אהוד הנכד עם עיניים מוארות, שמעולם הוא לא התגאה במה שהיה לו ואף לא בכך שמי שמסביבו רק רצה להידמות לו. יהודה היה עניו ושמח בחלקו ורק רצה לעשות טוב לכל מי שביקש. אהוד גדל על ברכיו של סבא יהודה ועם השנים הבין שזו הדרך שהוא רוצה ללכת בה "אני רוצה להיות בדיוק כמו סבא" כך הוא נהג לומר להוריו עוד משחר ילדותו.

אהוד גדל ליד הסבא, שהה בצלו והצל היה גדול ורחב ידיים. הוא הפך לנושא כליו, כמו יהושע שהיה ליד משה ולא מש מן האוהל, כך אהוד חיקה כל צעד ושעל של הסבא במשך שנים רבות באהבה והערצה הדדית שהיתה בין שניהם.

אהוד התבגר והחל ללמוד מנהל עסקים במטרה משותפת שלו ושל הסבא, שאהוד ייכנס לעסק המשפחתי שבו כבר עבד אביו של אהוד, ויתחיל להניע את העגלה קדימה לאופקים חדשים. הלימודים חלפו במהרה ואהוד נכנס כמו דג למים והחל לשחות בעסקים של סבא. העסקים היו חובקי עולם, בתחום הנדל"ן, טכנולוגיה, חקלאות ועוד. הפרדסים שנרכשו בשנות טרום קום המדינה, הבשילו לכדי קרקעות לבניה והניבו לסבא עושר רב. הסבא כדרכו לא שמר את העושר לעצמו ונהג לתרום ולחלוק את השפע עם נזקקים שצבאו על דלתו במהלך כל השנה.

הסבא התבגר והחל להפחית את הפעילות בעסקים המשפחתיים, במהלך השנים אביו של אהוד נפטר וכאשר הסבא הפסיק את הפעילות בעסק לאור גילו המתקדם, אהוד היה שם בכדי לשלוט ביד רמה בכל הממלכה. אהוד חיכה שנים רבות לרגע שבו הוא יעמוד בראש הפירמידה של קבלת ההחלטות ובגיל חמישים הוא קיבל את כל העסק על מגש של כסף.

סבא יהודה נפטר בגיל 92 בשיבה טובה, רגע לפני שהסבא אהוב הבריות השיב את נשמתו לבורא הוא החזיק לאהוד את היד ואמר לו "אהוד, תזכור תמיד מאין באת ולאן אתה הולך" ואהוד הביט בסבא האהוב בעניים נוצצות מדמעות, חיבק את הסבא והבטיח לו "סבא אני ימשיך את הכל בדיוק כפי שהיה".

סבא יהודה הותיר מאחור חלל ענק. מכרים, חברים, עובדים, משפחה וכל מי שהכיר את פעלו במשק עשרות שנים, הרגיש היטב שאיש אשכולות, ענק שבענקים חלף מן העולם, דור של נפילים שלא ישוב ועיני כולם היו נשואות לאהוד הנכד האהוב של סבא יהודה. כולם הכירו היטב את היחסים שהיו בין הסבא לנכדו, הם היו שם כשהסבא העביר את העסקים, חלק אחרי חלק, לנכד ורק התפללו שהתפוח לא יפול רחוק מהעץ כשבאוויר תמיד ריחפה השאלה, איך אהוד יתמודד עם נעליים כה גדולות והאם הוא יוכל להמשיך את הדרך של סבא יהודה?

לאהוד יש אחות אחת ושמה דנה, הם רק שני ילדים שגדלו עם הכסף. העושר לא היה זר להם, זה מה שהם הכירו. כפי שהם הבינו את החיים, כסף היה שם ותמיד יהיה שם, כמו שילד גדל בנחלה שיש בה מטעים של תפוזים ולא ברור לו כיצד אנשים רוכשים תפוזים בסופרמרקט כי הוא הולך לעץ וקוטף כאוות נפשו, כך אהוד ודנה מעולם לא ידעו מה זו דאגה לכסף כי תמיד הוא היה שם ללא כל הגבלה.

במהלך השנים בטרם הסבא הלך לבית עולמו ולפני שהוא סיים להעביר את הנכסים לאהוד, הסבא נפגש עם אהוד בנחלה. אהוד מספר כי הוא זוכר את הבוקר של הפגישה. הסבא כבר היה לפני פרישה ואהוד באותה עת היה נטוע עמוק בתוך העסק המשפחתי. סבא יהודה הזמין אותו להגיע לביתו בשש בבוקר ואהוד לא ידע מה פשר ההזמנה וכמובן שהוא הגיע בדיוק בזמן.

 

 

 

אותו בוקר בחודש ניסן רגע לפני פסח, קרניים ראשונות שהפציעו זרקו אור נפלא של הבריאה על העצים והפרחים המרהיבים בנחלה. סבא יהודה חיכה על כסא במרפסת הפונה למרחבים העצומים שנפרסו לרגליו. אהוד הביט בסבא מהצד וראה כיצד הקרניים פוגעות בקרחת של סבא יהודה והאור שחזר בוהק וזוהר האיר את הסבא ואת החיוך שלא מש ממנו. אהוד נשם עמוקות והגיע קרוב לסבא רכן אליו וחיבק אותו. פניו של הסבא קרנו מאושר כאשר עיניו פגשו את אהוד. הקשר שנבנה שם שנים רבות הורגש ברגע הזה של הפגישה כשאהוד עדיין לא ידע מה מחכה לו.

אהוד יושב במשרדי, מתאר לי את הפגישה ודמעות זולגות מעיניו, נראה שהרגע הזה צרוב היטב בנפש שלו עד כדי כך שהוא יכול להרגיש את פעימות הלב של הסבא כשהוא מחבק אותו, את הריח של האביב והפריחה באותו בוקר כשהשקט מסביב מלטף כל אבר בגוף וגורם לך לרצות להישאר שם ושזה לא ייגמר.

"איזה סבא היה לי, אין מילים מספיק חזקות בכדי שאוכל לתאר את החום שהיה עובר מהידיים שלו כאשר הוא היה מחבק אותי, כמו מפל של מים חמים שעוטף אותך ואתה רק מבקש שהוא לא יעזוב".  אהוד מביט בי ומשפיל חזרה את העיניים לארץ, קשה לו המפגש הזה אחרי שנים ובטח שלדבר על סבא יהודה בלשון עבר. הוא מרגיש אותו ואני יכול רק לקבל מושג מהמבט, מהדמעות ומתנועות הגוף של אהוד שנע בכבדות בכיסא.

"אהוד יקירי", פתח סבא יהודה לאחר מפגש מרגש של בוקר עם הנכד האהוב. "אתה היית כאן לידי כל השנים, אתה יודע כמה אני אוהב אותך. סיפרתי לך לא פעם על המשפחה שלי שנספתה בשואה, לא נותרו לי אחים ולא הורים וכל השנים אני נושא עמי את האבדן, הכל נגדע כשהייתי צעיר, נותרו לי רק זיכרונות של המשפחה שנמחקה ואתה אהוד, אחרי שהבן שלי, אבא שלך נפטר, זה הנצר האחרון של המשפחה". בפעם הראשונה אהוד ראה איך סבא מזיל דמעות. העיניים של סבא יהודה ראו כל כך הרבה צער, שמחה, עליות וירידות, אנשים שהיו מסביבו הלכו לעולמם, הוא היה שם שנים רבות ושימש משענת לאלו שביקשו להדבק אליו ואהוד נושא הכלים ראה את הכל, אבל לראות את סבא בוכה, זה מראה של ימוש מעיניו כל ימיו.

"אהוד, אתה היית לידי כל השנים וראית שהכסף הגיע למשפחה שלנו בכדי שנוכל לעזור למי שמסביבנו, עשינו כסף אבל ידענו לחלק אותו למי שצריך ואני רוצה שאת הדרך הזו אתה תמשיך". אהוד הביט בסבא והחזיק לו את היד, "סבא אתה עמוד האש שמוביל את המחנה ואני אהיה שם ואוביל בדיוק בדרך שאתה הלכת".

השניים התחבקו, הקשר שלהם היה כל כך חזק שלא היה צריך יותר מידי מילים בכדי להתחבר. יהודה הרגיש שאהוד ממשיך דרכו קורץ מהחומר הנכון וחש בטחון שאחריו הכל ימשיך כדרכו של עולם בדיוק כמו שהוא חינך אותו.

 

 

עיניו של אהוד נפערו, לא היה ברור לו לאן הסבא מכוון. "אהוד, אתה ואחותך דנה, זה מה שנותר מהמשפחה, אמא שלכם נפטרה מהמחלה לפני שנים רבות, ואתה אהוד, הופך להיות כמו אבא שלה ברגע שאני אלך לעולמי. החלטתי שאני מעביר לך בחיי את כל העסקים וכך עשיתי, אחותך מסודרת מבחינה כלכלית אך היא זכאית לחלק מהנכסים ואני רוצה שאתה תהיה זה שתדאג לה".

מערכת היחסים בין אהוד לדנה היתה טובה, לא שררה שם אהבה גדולה, אבל היה קשר שהספיק לשניהם באותן שנים. אהוד עשה הכל בכדי שסבא יהודה יהיה מרוצה מהיחסים ביניהם ושמר על הקשר עם דנה בכל עת שהיה צריך ולא יותר מכך.

סבא יהודה המשיך "לאחר שהעברתי אליך את הנכסים נותרה הנחלה, אני רוצה שאתה תחלוק עם דנה את הנחלה. בצוואה כתבתי שהנחלה תהיה שלך אבל אני רוצה שתבטיח לי שאתה תדאג לה ותחלק איתה את הזכויות בחלוקה שווה כפי שיתאפשר לאחר שאלך לעולמי".

אהוד הביט בסבא יהודה הנהן בראשו והבטיח שהוא יעשה הכל כמצוות הסבא. כך הסתיימה הפגישה. סבא יהודה נשק לאהוד ולחש לו "אני סומך עליך". היתה להם "קריצה" עוד מאז שאהוד היה ילד וסבא השתמש בקריצה כאשר הוא נפרד מאהוד ואהוד החזיר לו, זה היה הסימן שלהם שהם "אחד" ומשם אהוד המשיך לדרכו.

השנה הראשונה לאחר לכתו של הסבא היתה קשה מאוד. אהוד ודנה ישבו ביחד שבעה ולאחר מכן נפגשו עוד מספר פעמים. אהוד ניהל את העסקים ביד רמה אחרי יהודה. זו לא היתה אותה נשמה, לא אותו לב וזה הקרין על כל הסובבים. אהוד היה שונה, לא היה לו את אותו מבט וחיוך של סבא יהודה, העיניים של סבא יהודה זכורות לכולם, הביטחון שהם שידרו כשהוא היה מביט בך, שם את היד על הכתף ואומר לך שהכל יהיה בסדר. ידעת שכשהוא שם לידך אתה יכול להיות רגוע.  אהוד בחור מאוד מוכשר אבל אינטליגנציה רגשית היא מתת הבורא ועם הרבה עבודה אפשר להשיג משהו, אבל אי אפשר להשיג את האור של הנשמה של יהודה. אהוד ניסה להחזיק את הכל כמה שניתן ולהמשיך את הדרך, בדיוק כפי שהוא הבטיח לסבא יהודה, אך הסביבה העסקית הבחינה בשינוי ועמדה מהצד לראות האם אהוד קורץ מהחומר המתאים שיכול להביא לצמיחה או שהכל יגמר כפי שפעמים רבות זה נגמר כשדור ההמשך נכנס לעסקים המשפחתיים.

לאחר שחלפה שנה מאז לכתו של סבא, דנה ביקשה להיפגש עם אהוד. הם קבעו בבית קפה בשכונת היוקרה שבה התגוררה דנה. הפגישה היתה לבבית, דנה חיבקה את אהוד ונשקה לו והם התיישבו ליד השולחן. בוקר של קיץ בבית קפה בשכונה של בורגנים, המזגן מקרר את האווירה ומוזיקה קלאסית מנגנת ברקע מרגיעה את היושבים ששותים קפה של בוקר. דנה אישה מטופחת היטב, גבוהה כמו סבא יהודה, אך דקיקה, שער אפור אסוף היטב ופנים מאירות, דנה היא רווקה, זוגיות קבועה מעולם לא היתה לה, היא החליטה עוד מצעירותה להשקיע את כל חייה בשליחות שנועדה לה. דנה היא פסיכולוגית במקצועה, השקיעה את כל מרצה וחייה בעבודה עם ילדים שנשרו ממסגרות חינוכיות וקצרה הצלחות רבות. היא כתבה מאמרים וספרים ועד היום היא מעבירה הרצאות בארץ ובעולם על שיטת החינוך שהיא פיתחה שגרמה לילדים רבים לסיים את בית הספר עם תעודת בגרות ולהגיע ליחידות המובחרות ביותר בצה"ל. לא פעם היא מצאה את עצמה בטקס סיום קורס טיס או סיירת מטכ"ל. היא ראתה שם בחורים גיבורים שהיו ילדים שבורים ממשפחות הרוסות ועברו דרך ארוכה ומייגעת עד לסיום קורס עילית בצה"ל. זה היה החלק שלה והיא ראתה את הפירות בעולם הזה והקרן קיימת לה לעולם הבא, כך היא העבירה את חייה בסיפוק רב.

דנה ראתה באחיה הבכור דמות מיוחדת, אהוד היה ילד שובב שגדל ליד סבא וכולם מאוד העריכו את הקשר שהיה ביניהם. דנה לא הבינה כל השנים מה אהוד באמת רוצה לעשות בחיים. עם הזמן היא הבחינה שאהוד נכנס יותר ויותר לעסקים עם הסבא וראתה ברכה גדולה בכך שאהוד מצא מסגרת מתאימה.

דנה גדלה ליד ועם הכסף, הוא לא עניין אותה, היא אמרה לסבא יהודה שנים לפני שהוא נפטר שהיא לא רוצה דבר מהעסקים שלו והסבא כיבד את הבקשה שלה. אין לה או לילדיה או לנכדיה כל מחשבה על כסף, הכל סודר מראש. הילדים של דנה אלו הילדים של אהוד, כך היא הרגישה כל השנים. היא שמרה איתם על קשר, לא היו לה ילדים משלה והילדים האלה הם אלו שמופיעים בצוואה של דנה ואהוד מעולם לא ידע על כך דבר.

היא אמרה לי בפגישות שלנו "מי שראה אותנו היה בטוח שהכל אצלנו זה סיפור סינדרלה". בפגישה באותו בוקר עם אהוד זה אכן היה נראה כך ממש כמו סיפור אגדה, שני אחים גיבורי הסיפור שנפגשים לדבר על שנים רבות שחלפו במשפחה שהיה בה כסף, אבל האם היה שם עוד משהו? המשהו הזה שצריך לחבר אותך לחיים, למשפחה, לא משנה כמה כסף יש ברקע - זה בדיוק מה שדנה ביקשה לברר באותו בוקר של קיץ בבית הקפה השכונתי.

אהוד ודנה לא היו רגילים למצב שבו הם מצאו את עצמם באותו בוקר בבית הקפה השכונתי. באופן מאוד מפתיע שניהם היו נינוחים ושלווים, הם הביטו אחד בשני וחייכו, היתה שם מבוכה, אבל היה שם גם קשר, הוא אולי עטוף בהרבה שכבות של אבק שצריך להסיר, אך בפנים יש אור שצריך רק את החיבור הנכון. מילה ברגע המתאים תנקה את הכל ברגע אחד ותחבר מחדש את שני האחים כמו שהיה בילדות. חלפו שנים רבות, דנה ואהוד כבר מתקרבים לגיל השלישי. דנה צעירה מאהוד בשלוש שנים, הוא תמיד העריץ אותה, למרות שהיא היתה האחות הקטנה. דנה היתה מאוד מוצלחת עוד מאז הילדות. היא הצטיינה בלימודים ובכל מסגרת שהיתה בה. דנה מונתה בגיל מאוד צעיר לראש מועצת התלמידים בבית הספר וגם באוניברסיטה. כשהיתה סטודנטית היא נשלחה בראש משלחת של צעירים להפיץ את הציונות ולקרב קהילות באירופה ללב הפועם של מדינת ישראל והיא קצרה הצלחות כבירות שקיבלו הדים תקשורתיים בכל העולם.

 

 

ההורים העריצו את דנה והתפארו בילדה שלהם בכל מפגש. אהוד הילד השובב היה שם לשמוע את הפרגון ומשהו בלב צבט לו. הוא זוכר את המבט של אבא כשהיה מספר על דנה לחברים במפגשים, איך העיניים שלו נצצו. הוא זוכר את המבט של האבא הגאה בביתו, מבט שאהוד מעולם לא זכה לו.

הוא אהב את דנה וראה את הדרך שהיא עשתה, הוא הרגיש כל השנים שהוא צריך להוכיח את עצמו, הוא רצה שההורים יהיו גאים בו כמו שהיו גאים בדנה. הוא כל השנים רדף אחרי אהבה של ההורים, הוא רצה גם פעם אחת את המבט הזה של אבא כמו שהוא זוכר שהיה מדבר על דנה. כל חייו הוא רדף אחרי אבא שלו, ביקש תשומת לב, אהבה ופרגון, אבל כל מטרה שהוא שם לעצמו תמיד ברחה לו בין הידיים ודנה היתה שם להציל אותו. היא דחפה אותו והאמינה בו וכל השנים היתה שם בשבילו. היה לה את אותו חיוך של סבא יהודה, השקט הנפשי והכלים המתאימים בכדי להיות ראשונה. אהוד מעולם לא היה ראשון, הוא תמיד הגיע שני ואת זה הוא לא שכח ולא ישכח עד סוף ימיו.

"אהוד" פתחה דנה, "אני חייבת לשתף אותך במספר דברים שקשורים לעסקים של סבא וזו הסיבה בגללה ביקשתי להיפגש אתך הבוקר". אהוד נדרך, הוא זוכר את המילים האלה מאחותו מאז שהיה ילד, היא תמיד היתה שם בשביל "ליישר" אותו כשהיא גילתה שהוא עשה משהו לא ראוי. היא היתה כמו אמא שניה עבורו, מאוד מיוחדת, אפילו שהיא צעירה ממנו, היה לה כל כך אכפת ממנו כל השנים משהו שלא אופייני לילדים. אהוד כילד לא אהב את התורה שהיא היתה מנסה להרביץ בו, והוא בעט הרבה פעמים ושבר את הכלים. והנה שנים רבות חלפו, אהוד עבר את גיל חמישים והם נותרו שניהם, ללא הורים וסבא יהודה, עמוד התווך של המשפחה שנפטר, ודנה שוב פעם מבקשת "ליישר" אותו. זה לא עבר לו ממש חלק בגרון ובטח שלא ירד ללב. אהוד הנהן בראש לשמע דברי הפתיחה המפתיעים של דנה וביקש מדנה להמשיך, הוא מאוד רצה לשמוע את מה שיש לה לומר, למרות שהוא לא היה בטוח שזה יתאים לו.

"אהוד, מאז שסבא נפטר אני רואה אילו מאמצים כבירים אתה עושה בכדי להמשיך את הדרך שלו. אני יודעת כמה אתה רוצה להצליח ואני רואה כמה חשוב לך להוכיח את עצמך וחושב לי שתדע שאני רוצה בהצלחה שלך בכל מאודי כפי שרציתי שתצליח והייתי שם לידך כל השנים". אהוד עדיין לא הבין מה דנה רוצה ממנו, הוא היה רגיל לשמוע את המילים האלה ממנה, אבל היתה לו הרגשה שיש משהו שהוא לא יודע והמתח הורגש בכל גופו.       

"הדברים שאני הולכת לומר לך אהוד יקירי, נאמרים רק בכדי לעזור לך ואני מבקשת שתקבל אותם ממני עם לב פתוח ונפש חפצה כי אני כאן רק בשבילך". המתח כבר ניכר על פניו של אהוד ודנה ראתה שהוא מתחיל להיות חסר שקט. אהוד ביקש לקבל עוד כוס קפה ודנה נתנה לו את האוויר שהוא היה צריך בכדי שהיא תוכל להמשיך. דנה הביטה בו בעניין גדולות ומאירות, הוא ראה שם את סבא יהודה, בתוך העניים של דנה. היתה שם נקודה שהיתה זכורה לו עוד מאז שהיה ילד. כשדנה דיברה אליו האישונים שלה היו מתרחבים, ואת זה הוא מצא רק אצל סבא יהודה.

התופעה הזו של האישונים מתרחשת כאשר הדברים נאמרים מהלב. אהוד זוכר שהוא קרא את הפסוק בספר משלי שאומר:            כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים - כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם"      וזה מה שמשתקף בעניים של דנה בדיוק כעת, היא שם בשבילו, עם לב רחב ואוהב בלי לחשוב על עצמה, בדיוק כפי שסבא יהודה היה שם עבור כל אחד שהיה צריך. אהוד ידע לצערו דבר אחד, לא משנה כמה הוא ירצה, אין לו את הנתינה הזו, הוא לא יכול להיות בשביל אנשים עם אמת כזו כמו שיש אצל אחותו ואצל סבא שלו, כמה שהוא ינסה זה פשוט לא ילך לו. אהוד הבין עם השנים, שאם אתה לא מביא את האמת מהלב זה משתקף לך בעיניים, והעיניים הן הראי של הנשמה והן מסגירות אותו מיד. זה כאב לו מאוד, שוב הוא שני, שוב התחושות של הילד המאוכזב, שוב תמונות של ההורים שמעריצים את אחותו והוא אחריה. הכל צף ועלה אצל אהוד, בגילו המתקדם, גם אחרי שהוא ראה כל כך הרבה והיה שם ליד סבא, המקום השני לא עוזב אותו.

אהוד לגם מהקפה ודנה ראתה את סערת הנפש שהוא נמצא בה, היא את ידה על היד של אהוד שאחזה בכוס הקפה ואמרה לו בשקט האופייני לה: "אהוד אני כאן בשבילך יהיה בסדר". ואהוד כמו ילד קטן נאלם דום ורק חיכה למוצא פיה של דנה והיא המשיכה".

אורית מצידה היתה כמו לביאה עבור סבא יהודה. היא הגנה עליו בכל כוחותיה ושמרה עליו מכל משמר מול כל אחד שניסה להתקרב ולפגוע בו.

אורית מתקרבת לגיל שבעים ולא נס ליחה וכוחה במותניה. את חכמת החיים שלה לא ניתן ללמוד בשום בית ספר לעסקים. יש לה חכמת לב והבנה עמוקה בנפש של בני אדם וכל מי שלידה מרגיש זאת. אהוד גדל לידה והיא טיפחה אותו ואהבה אותו, הוא סמך עליה בדיוק כמו סבא יהודה. בצוואה של הסבא הוא הוריש לאורית סכום נכבד וקבע שהיא תעבוד בעסק עד יומה האחרון לפי בחירתה. הוא הותיר כספים לדיור מוגן עבורה ודאג לכל מחסורה כמו בת משפחה.

"אהוד" המשיכה דנה, "אורית הגיעה לביתי ושוחחה איתי על מה שקורה בעסק בשנה האחרונה מאז לכתו של סבא. אורית דיברה איתי בלב כבד ואמרה שהיא דואגת לך. היא מבינה אילו נעליים ענקיות סבא הותיר אחריו וברור לה שאתה מתמודד עם מציאות מאוד מורכבת והיא עושה הכל בכדי לעזור לך לצלוח את הדרך. אורית סיפרה לי שיצר עימה קשר אחד השותפים בעסקי הנדל"ן של סבא שהיה אתו מתחילת הדרך ואמר לה שיש לו בעיה קשה מאוד להמשיך את השותפות בעסקים אתך בגלל חוסר שביעות רצון של הילדים שלו מההתנהלות שלך". באותו רגע אהוד התפרק לגמרי, הידיים שלו החלו לרעוד, הוא הרגיש שאין לו אוויר והעיניים יוצאות מהחורים, זיעה קרה מילאה את מצחו ותחושות של חרדה העלו בו צמרמורות, הכל הסתובב סביבו, הוא הרגיש כמו חיה פצועה בכלוב. אהוד עזב את בית הקפה ויצא החוצה בסערה.

דנה ידעה שיהיה לאהוד מאוד קשה לשמוע את הדברים ובטח כאשר הם מגיעים ממנה לאחר שיחה עם אורית, כאילו הכל נעשה מאחורי גבו, למרות שכולם רק רוצים לעזור לו. דנה שילמה את החשבון ויצאה החוצה. בחוץ האוויר היה חם, היא הביטה ימינה ושמאלה וראתה את אהוד יושב על הספסל בגינה הציבורית מול בית הקפה. היא צעדה לעברו, הוא ישב עם הגב אליה, והראש שלו שפוף. היא הקיפה את הספסל והתיישבה לידו. מסביב היה שקט, ציוץ הציפורים נשמע ברקע והרוח מניעה את העצים באיטיות, שלווה של שכונה בורגנית בלב תל אביב, על פני השטח הכל נראה שליו אבל הסערה הפנימית של אהוד קורעת את הלב של דנה.

דנה אחזה בראש של אהוד והרימה אותו, היא ראתה את עיניו הירוקות מלאות בדמעות ואת אהוד שבור לרסיסים. דנה חיבקה אותו בכל כוחה והוא החזיר לה חיבוק. סבא יהודה אמר לו שהוא יהיה לה כמו אבא אחרי לכתו והנה היא שם בשבילו כמו אמא עם חיבוק חם ואוהב, והוא נמס לתוך הידיים שלה ופורץ בבכי שאותו הוא שמר במשך חמישים שנה. כל המטענים, כל האכזבות, כל החלומות שנשברו, המקום השני אותו הוא נשא עימו כל השנים, הכל התפרק בידיים של דנה והוא נתן לעצמו להישבר לגמרי.

דנה חיבקה את אהוד כמו שתמיד היה ידעה לעשות ברגעים האלה והחליטה שהיא לא תיתן לו להתרסק, היא תהיה שם ותעזור לו לצלוח את המבחן הזה, דנה תעזור לאהוד להיות ראשון, היא תעביר לו את המקל והפעם הוא יהיה זה שיעבור ראשון את הסרט על קו הסיום ויקצור את כל השבחים והתשואות.

דנה לחשה באזנו של אהוד: "אחי היקר, אל דאגה אתה ואני ננצח את כולם ואתה תוביל". אהוד הרים את הראש, ובין הדמעות כשהכל מטושטש הוא השיב לה : "תודה, ידעתי שאם תמיד שהיי שם בשבילי, תודה על הכל ועל כל השנים שעזרת לי, אני אוהב אותך".

אהוד ודנה התרוממו מהספסל חבוקים. זה היה הרגע ששינה את החיים של שניהם, הם התחברו בחזרה, כי האבק וכל הקליפות התנקו מהלב על ידי הדמעות ששטפו את הכל. מאותו רגע הם הפכו להיות שותפים, אהוד הכניס את דנה לכל העסקים, למרות שהיא לא רצתה, והלב של שניהם פעם כל כך חזק שהעסקים עלו ופרחו וכולם מסביב עמדו עם פה פעור ולא האמינו, איך שני אחים שלא היו בקשר כל השנים, התחברו והפכו להיות "אחד".

הסוד שלהם היה האחדות והחיבור, הנתינה, המחשבה על הזולת, הם הפכו את כל חייהם להשפעה והחיים החזירו להם בגדול.

 

אהוד ודנה הגיעו אלי בכדי לערוך צוואה, על מנת להעביר את העסקים הלאה לילדים שלהם. דנה היתה רווקה היא מעולם לא התחתנה והילדים של אהוד היו הילדים שלה. את הסיפור שלהם הם סיפרו לי בפגישות נפרדות ומשותפות ואני מקווה שהצלחתי להעביר את התחושות, העצב, הדמעות והשמחה, בסיפור על האחים לדורות, שזכרו מאין הם באו ולאן הם הולכים ושעושר שמור לבעליו לרעתו אם הוא לא יודע להפוך את העושר לאושר.

ומה קרה עם הנחלה? כפי שאתם מבחינים הנחלה כבר לא היתה השחקן המרכזי בהצגה של האחים. הם הפכו את הנחלה לנחלה משפחתית, הם מקיימים שם מפגשים ואירועים, אהוד מתגורר בנחלה ודנה בנתה לה שם בית קטן אליו היא מגיעה בחגים ושבתות. המשפחה היא "משפחה לדורות" וכך גם האחים והנחלה, ייוותרו מאוחדים לתמיד, רק כי הם לא נתנו לכסף להרוס להם את החיים.

 

 

                                                                                                  בכבוד ורב ובברכה,     

            ליבוביץ, שער ושות', משרד עורכי דין