העליון הנחית מהלומה על הקיבוצים – האמנם ?

העליון הנחית מהלומה על הקיבוצים – האמנם ?

הדיון המשפטי אותו פרסם העיתונאי לענייני נדל"ן נמרוד בוסו בעיתון כלכליסט משקף בין השאר את הצורך להחריף כותרת כדי למשוך קוראים. נבהיר כבר עתה : הדיון המדובר אינו בהכרח מהלומה על הקיבוצים. לפחות בינתיים, השמיים לא נפלו עלינו. זוהי עוד מהלומה משרשרת מהלומות להן זכינו בעשורים האחרונים בכול הקשור לזכויותינו בקרקע ובמיוחד בקרקע של חלקת המגורים עיין ערך מדיניות מפלה של המגזר החקלאי לעומת העירוני.

עניינו של הדיון-  תביעה לבעלות על קרקע שנרכשה בחלקה ע"י חלק קטן אולי 20 ישובים - קיבוצים ומושבים שנוסדו לפני הקמת המדינה. רק אליהם התייחס סעיף 34 בפסיקת בית המשפט העליון המכונה פס"ד בקשת הדמוקרטית המזרחית.

רוב גדול של ישובים אלה קיבלו את הקרקע בעיקר מן הקק"ל, חלק מפיק"א ומאוחר יותר ממנהל מקרקעי ישראל (ממ"י) או מרשות הפיתוח (שם נקי לקרקעות "נפקדים"). לפיכך לא היה להם מעולם זכות קניינית על הקרקע והם לצערנו מוגדרים עד היום כחוכרים או בני רשות (דרגה אחת בלבד מעל "פולשים").

למרבה הצער רוב הישובים החקלאיים שהשתתפו לכאורה ברכישת הקרקע האמינו אמונה שלמה כי הקק"ל או פיק"א של אותם ימים "היא משלנו" היא מייצגת גוף לאומי של המדינה בדרך ולא חשוב על שם מי תירשם הקרקע בהסכמי הרכישה ובוודאי שבטאבו (כיום הלישכה לרישום קרקעות). לעומתם, משפטני הקק"ל ידעו היטב על מה מדובר והזדרזו לרשום את הקרקע הנרכשת בספרי הטאבו על שם הקרן. סייעו לכך המתיישבים עצמם אשר מטעמים אידיאולוגיים תמכו בבעלות הלאום על הקרקע ובחשיבות מניעת הספסרות המתלווה לרכישה פרטית של קרקע.

ככול שעברו השנים, והתבררו מדיניות והתנהלות ממ"י מול המגזר החקלאי, "נזכרו" חלק מאותם ישובים שהשתתפו לכאורה ברכישה לבחון מהן זכויות הקניין שלהם בקרקע שבחזקתם. אז התבררו כמה דברים:

1.    
רוח התקופה, הנסיבות הפוליטיות, פעילות "הקשת הדמוקרטית המזרחית" והמערכת המשפטית – אינה מכירה או אינה רוצה ללמוד ולהכיר שלא לומר להוקיר את פעילות המגזר החקלאי במהלך 30 שנה לפני הקמת המדינה ובוודאי לפני הקמת ממ"י וללא מעטפת ההגנה והתמיכה הממלכתית ההולכת וגוברת לה זוכים ישובים "חדשים". אלה אשר הוקמו במהלך 70 השנים האחרונות. אין רצון להבין את מידת ההשקעות בפעילות בתחום השבחת קרקעות גרועות שנרכשו ככאלה, בגין חסרון כיס של הקק"ל. לא מובן כי ההתיישבות החקלאית מימשה למעשה את הריבונות על הקרקעות שנרכשו או נכבשו במהלך מלחמת השחרור. אין רצון ללמוד על הפעילות הביטחונית הענפה בהגנה על הישובים, בין הישובים, בבריגדה היהודית, בפלמ"ח, בקצונה הבכירה של צה"ל וביחידות ההתנדבות ובכוחות המסתערים שלו. אין אזכור של נושא אספקת המזון הטרי במהלך שנות המחסור במדינה.

2.    
חלק גדול של המתיישבים החקלאיים לא הקפידו לשמור על תיעוד מסודר של פעילותם בשנים עברו כולל השתתפותם ברכישת הקרקע.

3.    
חלק גדול מרכישת הקרקע על ידי החקלאים מומן על ידי כספים שנאספו בקהילות המוצא מהן הגיעו המתיישבים. לא תמיד נמצא קשר ישיר וממוסמך בין נותני המימון לבין המטרה הברורה (שם ישוב) עבורה נתרמו הכספים.

4.    
תוך תערובת של נאיביות, חוסר ידיעה וחוסר החשבה של מסמכים חתומים כגון חוזי חכירה- חתמו ישובים רבים כגון חפציבה ובית אלפא כבר לפני עשרות שנים על חוזי חכירה חדשים מטעם ממ"י ובכך הם נחשבים מבחינה משפטית לכאלה שוויתרו על זכויות קניין שהיו להם לכאורה. מכאן באה האמירה המשפטית של "התיישנות".

הצטברות הדברים הללו חוסמת כל פעילות לשינוי המצב למעט ההתדיינות המשפטית. במהלך התדיינות זו חשים תובעי הזכויות ברוח צוננת מצד בתי המשפט. התובעים לא מצליחים לעמוד בדרישות ובתבחינים לפיהם נקבעות זכויות הקניין, אליבא דרישת החוקים והשופטים. זהו אחד התחומים שהם הצדק המשפטי והצדק ההיסטורי – אינם נפגשים. במציאות כזו יש לברור היטב מה ואיך לתבוע.

לא ברור אם התביעה בעניין זה הייתה חכמה. בטוח שהייתה צודקת.